אנחנו יושבים על דק עץ של מרפסת קרירה באוויר הפתוח בין מטעי עצים וריחות של פרדס, אני מרגישה את האבק תחת ברכיי, הדופק פועם בחזי, הקולר מתהדק על גרוני ככל שאני זזה יותר, זה הקסם בחנק.
אדוני מחזיק ברצועה, והילדה היפה עם העיניים הירוקות מסתכלת, לא מסתכלת, בוחנת ותוהה, עכשיו או אחר כך? ואני נעה באי נוחות, הרוח הקרירה מציקה לירכיי החשופות.
אני נשארת במקומי, בין רגליו, על הרצפה המאובקת. אדוני והילדה בכיסאות כששולחן חוצץ ביניהם, כמעין סמל למוגנות שלה. היא מחליטה מתי יגיע הסוף.
היא מקשקשת, אני מקשקשת, אדוני בוחן, מושך בגבולות, מלטף ומזכיר לי להמתין.
המשיכה הזאת, הרצון לשים לזה סוף, להמתנה, לדקות הארוכות על ברכיי מדגדגים לי בנקודות הרגישות למטה. אני נושמת עמוק מתחננת שתשים לזה סוף במחשבות.
זה עדיין לא הסוף, היא מושכת בכתפה, משחררת מפרקים, פוקקת אצבעות ואני מסתכלת על הילדה היפה, רואה את העיניים הירוקות המבריקות שלה וחושבת לעצמי אולי זה הסוף? אולי עוד קצת והיא משחררת גם אותי?
אבל ההמתנה מדגדגת בי, והיא ממשיכה, מספרת על חיים, דומים אבל שונים, על קווים כלליים שיש ביניהם חוט משי דק המחבר בין שתינו. אני רואה את החשש בעיניים הרכות שלה. הרצון והכמיהה להגיע לסוף, אבל החשש העמוק, לשחרר את השליטה לידי אדוני. לשים סוף להחזקה שלי, היא יודעת שכשהיא תחליט הרצועה שלי תרד.
אני מתחננת אליה במבטי שתשים לזה סוף, שתשחרר אותי, אבל מזכירה לה שהמושכות בידיים שלה. עד הרגע שבו היא תחליט,
לשים להכל סוף,
סוף לשליטה שלה,
סוף לאיפוק שלי,
סוף להמתנה, להחזקה,
היא אוספת את שיערה וכורעת על ברכיה מולי,
זה הסוף.
הרצועה נופלת בצליל רשרוש,
במילותיה של לאה נאור:
סוף זה תמיד התחלה של משהו אחר.
- טוב יותר?
- רע יותר?
- לא יודעת מה יותר.
- משהו אחר.
כשהדרך נגמרת מתחיל איזה שביל,
כשהלילה נגמר אז הבוקר מתחיל,
כשנגמרת שעה, עוד שעה מגיעה,
רק בסוף הידיעה מתחילה השגיאה.
סוף זה תמיד התחלה של משהו אחר.
יש תמיד יום מחר לכל יום שעובר,
כל חלום משומש מחליפים באחר.
כשנגמרת שנה, עוד שנה מתחילה,
כל תשובה מתחילה רק בסוף שאלה.
כי סוף זה תמיד התחלה של משהו אחר.
כשהסרט נגמר החיים מתחילים,
הצלילים מתחילים כשאין כבר מלים.
כשנגמור את הצליל אז נתחיל צליל אחר.
כשנגמור את השיר אז נתחיל לדבר.
סוף זה תמיד התחלה של משהו אחר.
- טוב יותר? רע יותר?
- לא יודעת מה יותר.
משהו אחר.