My Sanctuary

הרוח על הגג חותכת. קרה, יבשה, נוגעת בעור החשוף כמו תזכורת לכך שאני עוד כאן, שאני עדיין מסוגלת להרגיש. הרעש למטה עוד מתנהל לאט לאט, אבל נוכח בעוצמה שחותכת בי ובאורות שמסנוורים אותי. הכול רחוק, כמעט שקט, אבל בתוכי הסערה לא נרגעת. הערפל שוב שם, סמיך, מתערבל עם הרוח. 

אני עומדת, מביטה בקצה, אני על הגג, לא כי אני באמת רוצה לעזוב, אלא כי אני מחפשת סוף. מקום שבו המחשבות יפסיקו לרוץ, שבו הכאב יפסיק ללחוץ לי על בית החזה. הראש לוחש לי שזה לא משנה, שהעולם ימשיך גם בלעדיי, אבל הלב שכבר אינו שלי אלא שלו מתעקש. הוא פועם חזק מדי, מזכיר שאני חיה, שאני שייכת לו גם כשלא בא לי להיות. גם כשאני חושבת שאני רוצה את החופש לבחור, הוא יודע שאני לא יכולה להרשות אותו לעצמי. החופש הזה.

הידיים שלי רועדות, לא מפחד, אלא מעומס. הגוף מבקש מנוחה, הראש מבקש שקט וגם בשקט שעל הגג רחוק מהעולם המוח רועש, כמו מחפש לצאת מתוך הערפל שחונק אותו. אני נושמת. רק אוויר קר, שום פתרון. הערפל לא מתפזר, אבל לרגע אחד אני מרגישה איך הרוח מפנה אותו קצת, רק טיפה, כמו סדק באבן.

אני מביטה לשמיים, לא לתהום. אולי אני מחפשת משהו שיזכיר לי למה אני עוד כאן מבט, מגע, קול מוכר שאומר בשקט: תחזרי אליי. אני חולפת לידו והוא לוחש, חשבתי שבאת למשהו אחר, ואני נחנקת. רוצה לכרוע מולו, ליפול על ברכיי אבל עדיין לא מסוגלת לפרק את הכל ולאפשר לעצמי לקרוס.

סיפורנובמבר - ערפל

הערפל ירד בלי אזהרה. הוא לא עטף, הוא חנק, הוא היה סמיך כמו עשן של שריפה. הוא התפשט בכל מקום בתוכי, סמיך ועקשן, מערבל יחד אור חזק מדי, רחשים של סביב, רעשים של בחוץ, כל צליל שחותך לי את הנשמה. גם האור נעשה איום. כל מה שמסביב צורח עליי בלי מילים, ואני מנסה לנשום אבל האוויר לא נכנס, הוא נתקע, אני מנסה בכל כוחי להבין איך שוב הכול החליק לי מבין האצבעות. רגע אחד הייתי שלו, רגועה, נמסה לתוך המסגרת הברורה של השליטה שלו, הייתי שייכת, בטוחה, מוגנת וברגע הבא הכול התערפל. מילה אחת, טון אחד, טעות קטנה שהצטרפה לעוד טעויות שקורות אחת אחרי השניה והיא הרגישה כמו בגידה במבנה השברירי שבתוכי.

הרגשתי את זה בגוף, כמו רעש פנימי שמטלטל את העצמות. לא הייתה שם טעות בהזמנה של אוכל או בזימון של תור, או אפילו בצרחות של ילד שרק רוצה לשלוט בדבר הקטן ביותר בחייו, היה שם חוסר שליטה שלי, רעד שלא ידעתי להשתיק. אני יודעת שזה לא רציונלי, ובכל זאת זה כאילו מישהו משך ממני את הקרקע, בעט אותי לאוויר, מעבר לצוק, לתהום השחורה והאפלה. הדופק עלה, הקול שלי נשבר והפך לצעקה, חדה מדי, לא שלי, העיניים נעצמו ורק שחור עבר בהן.

עכשיו אני יושבת בשקט, צמודה לקיר הקר, נושמת, והערפל במוחי עוד כאן, עדיין דביק וסמיך. כל רחש קטן מקפיץ אותי, האור צורב, הצללים זזים מהר מדי. האכזבה צורבת כמו אש מתחת לעור. איך יכולתי לצעוק, לכעוס, להתפרץ, להרים את הקול, לרסק את הכל. זה לא היה מתוך כוח, זה היה מתוך פחד, זה תמיד מונע משם.

פחד שהעולם מתהפך, שהסדר נעלם, שאני כבר לא בשליטה על הדברים שעדיין כן באחריותי. אני שונאת את עצמי על זה, על הפיצוץ, על הצליל של הכעס שהחליף את הרוגע, השלווה. בתוך הערפל הזה שחונק אותי ולא נותן לי מנוס, אני רק רוצה דבר אחד, לחזור לנשום בשקט להצליח להכניס אוויר, לדעת שהוא רואה אותי גם כשאני בכאוס ונעלמת בתוכי.

להצליח לומר לו, 

סליחה אדוני,

שאני לא אני,

שאני עדיין לא שולטת בזה,

בערפל שבי.

ההד של נפילת השרשרת שיחרר אותי,

הדופק עלה, הסומק בפנים התחמם,

הנפילה השאירה הד של שתיקה בחדר,

אדוני מזכיר שוב, בעדינות עם הגורה,

הבטחתי להיות עדינה, לנשום עמוק ולגעת, לבחון ולחמם את הגורה הקטנה לאדוני,

אני מלטפת, את גבה הלבן והבוהק, עוברת לישבנה, קולו של אדוני נשמע מאחוריי "רגוע כלבה" וההד משתק אותי לרגעים בודדים. אני חוזרת לילדה, מעבירה ליטוף על הרכות בשדיה מתענגת על הטוהר שבה, טועמת את עורה החמים. 

אצבעותי חופנות את רכותה ואני מנשקת, מלקקת וטועמת, ההד של אדוני פועם במוחי, "רגוע" אני שומעת לא שומעת תוך כדי שאני נוגעת, העור הנקי והטהור שלה חמים תחת ידיי הרועדות. 

אני מתרגשת,

אצבעותי בוחנות את ההתרגשות שלה, אני מעבירה אצבע עדינה בין שפתיה למטה, היא רטובה בשבילי,

אני מנחה אותה למיטה ומבקשת את אישורו בעיניים, אני מתמקמת בין רגליה החמות, מלטפת, בוחנת, מעבירה ליקוק עדין, נשימתה נעתקת,

ההד חוזר לפעום במוחי, "בעדינות כלבה" ואני צוללת, בוחנת את הפינות הרכות ביותר בה, טועמת את ההתרגשות שלה, מרגישה רעידות קלות ונשימות כבדות. 

ההד חוזר בעוצמה חזקה יותר

"בעדינות כלבה!" 

אני מתאפקת לא לטרוף אותה ושואבת את רכותה בעדינות,

לשוני חופרת ומחפשת את המקום המתוק שגורם לה להיאנח, אצבעותיי מגששות בתוכה מחפשות את הנקודה הרכה בפנים, שפועמת למגע, שמשתוקקת לאהבה. 

קולו ממשיך להדהד בי, מזכיר לי,

היא ילדה, רכה, עדינה, גורה,

יהיה לי עוד זמן לטרוף אותה,

ואני שואבת את כולה, ומתענגת מהטעם המשכר שלה,

היא רוטטת תחת אצבעותיי, ואני מכורה, לא יכולה להפסיק לחפש את הרעד שלה, שוב,

"בעדינות כלבה! את עלולה לשבור אותה" 

והוא מוציא אותי מהסם, 

אני שוב על ברכיי, מחכה,

אדוני מחזיק ברצועה שלי,

הוא נעמד מעליה, בוחן אותה,

וההד של הדופק שלה עוד באצבעותיי,

שאריות של סם עוד על שפתיי,

ואני שוב מחכה,

ובמוחי מהדהד לו שוב אורי בנאי

עוד הריח שלך עלי מאתמול

ועוד הטעם שלך בפה

אני רוצה לדעת הכל מהכל

מה בעצם אומר כל זה

עוד נושר עלה מהעץ על החול

ועוד צומח אחר חדש

אני רוצה לצייר לי עולם עם מכחול

בצבעים של מתוק בדבש

אנחנו יושבים על דק עץ של מרפסת קרירה באוויר הפתוח בין מטעי עצים וריחות של פרדס, אני מרגישה את האבק תחת ברכיי, הדופק פועם בחזי, הקולר מתהדק על גרוני ככל שאני זזה יותר, זה הקסם בחנק.

אדוני מחזיק ברצועה, והילדה היפה עם העיניים הירוקות מסתכלת, לא מסתכלת, בוחנת ותוהה, עכשיו או אחר כך? ואני נעה באי נוחות, הרוח הקרירה מציקה לירכיי החשופות. 

אני נשארת במקומי, בין רגליו, על הרצפה המאובקת. אדוני והילדה בכיסאות כששולחן חוצץ ביניהם, כמעין סמל למוגנות שלה. היא מחליטה מתי יגיע הסוף.

היא מקשקשת, אני מקשקשת, אדוני בוחן, מושך בגבולות, מלטף ומזכיר לי להמתין.

המשיכה הזאת, הרצון לשים לזה סוף, להמתנה, לדקות הארוכות על ברכיי מדגדגים לי בנקודות הרגישות למטה. אני נושמת עמוק מתחננת שתשים לזה סוף במחשבות.

זה עדיין לא הסוף, היא מושכת בכתפה, משחררת מפרקים, פוקקת אצבעות ואני מסתכלת על הילדה היפה, רואה את העיניים הירוקות המבריקות שלה וחושבת לעצמי אולי זה הסוף? אולי עוד קצת והיא משחררת גם אותי? 

אבל ההמתנה מדגדגת בי, והיא ממשיכה, מספרת על חיים, דומים אבל שונים, על קווים כלליים שיש ביניהם חוט משי דק המחבר בין שתינו. אני רואה את החשש בעיניים הרכות שלה. הרצון והכמיהה להגיע לסוף, אבל החשש העמוק, לשחרר את השליטה לידי אדוני. לשים סוף להחזקה שלי, היא יודעת שכשהיא תחליט הרצועה שלי תרד.

אני מתחננת אליה במבטי שתשים לזה סוף, שתשחרר אותי, אבל מזכירה לה שהמושכות בידיים שלה. עד הרגע שבו היא תחליט,

לשים להכל סוף,

סוף לשליטה שלה,

סוף לאיפוק שלי,

סוף להמתנה, להחזקה,

היא אוספת את שיערה וכורעת על ברכיה מולי,

זה הסוף.

הרצועה נופלת בצליל רשרוש,

במילותיה של לאה נאור: 

סוף זה תמיד התחלה של משהו אחר.

- טוב יותר?

- רע יותר?

- לא יודעת מה יותר.

- משהו אחר.

כשהדרך נגמרת מתחיל איזה שביל,

כשהלילה נגמר אז הבוקר מתחיל,

כשנגמרת שעה, עוד שעה מגיעה,

רק בסוף הידיעה מתחילה השגיאה.

סוף זה תמיד התחלה של משהו אחר.

יש תמיד יום מחר לכל יום שעובר,

כל חלום משומש מחליפים באחר.

כשנגמרת שנה, עוד שנה מתחילה,

כל תשובה מתחילה רק בסוף שאלה.

כי סוף זה תמיד התחלה של משהו אחר.

כשהסרט נגמר החיים מתחילים,

הצלילים מתחילים כשאין כבר מלים.

כשנגמור את הצליל אז נתחיל צליל אחר.

כשנגמור את השיר אז נתחיל לדבר.

סוף זה תמיד התחלה של משהו אחר.

- טוב יותר? רע יותר?

- לא יודעת מה יותר.

משהו אחר.