הרוח על הגג חותכת. קרה, יבשה, נוגעת בעור החשוף כמו תזכורת לכך שאני עוד כאן, שאני עדיין מסוגלת להרגיש. הרעש למטה עוד מתנהל לאט לאט, אבל נוכח בעוצמה שחותכת בי ובאורות שמסנוורים אותי. הכול רחוק, כמעט שקט, אבל בתוכי הסערה לא נרגעת. הערפל שוב שם, סמיך, מתערבל עם הרוח.
אני עומדת, מביטה בקצה, אני על הגג, לא כי אני באמת רוצה לעזוב, אלא כי אני מחפשת סוף. מקום שבו המחשבות יפסיקו לרוץ, שבו הכאב יפסיק ללחוץ לי על בית החזה. הראש לוחש לי שזה לא משנה, שהעולם ימשיך גם בלעדיי, אבל הלב שכבר אינו שלי אלא שלו מתעקש. הוא פועם חזק מדי, מזכיר שאני חיה, שאני שייכת לו גם כשלא בא לי להיות. גם כשאני חושבת שאני רוצה את החופש לבחור, הוא יודע שאני לא יכולה להרשות אותו לעצמי. החופש הזה.
הידיים שלי רועדות, לא מפחד, אלא מעומס. הגוף מבקש מנוחה, הראש מבקש שקט וגם בשקט שעל הגג רחוק מהעולם המוח רועש, כמו מחפש לצאת מתוך הערפל שחונק אותו. אני נושמת. רק אוויר קר, שום פתרון. הערפל לא מתפזר, אבל לרגע אחד אני מרגישה איך הרוח מפנה אותו קצת, רק טיפה, כמו סדק באבן.
אני מביטה לשמיים, לא לתהום. אולי אני מחפשת משהו שיזכיר לי למה אני עוד כאן מבט, מגע, קול מוכר שאומר בשקט: תחזרי אליי. אני חולפת לידו והוא לוחש, חשבתי שבאת למשהו אחר, ואני נחנקת. רוצה לכרוע מולו, ליפול על ברכיי אבל עדיין לא מסוגלת לפרק את הכל ולאפשר לעצמי לקרוס.