סיפורנובמבר - ערפל
הערפל ירד בלי אזהרה. הוא לא עטף, הוא חנק, הוא היה סמיך כמו עשן של שריפה. הוא התפשט בכל מקום בתוכי, סמיך ועקשן, מערבל יחד אור חזק מדי, רחשים של סביב, רעשים של בחוץ, כל צליל שחותך לי את הנשמה. גם האור נעשה איום. כל מה שמסביב צורח עליי בלי מילים, ואני מנסה לנשום אבל האוויר לא נכנס, הוא נתקע, אני מנסה בכל כוחי להבין איך שוב הכול החליק לי מבין האצבעות. רגע אחד הייתי שלו, רגועה, נמסה לתוך המסגרת הברורה של השליטה שלו, הייתי שייכת, בטוחה, מוגנת וברגע הבא הכול התערפל. מילה אחת, טון אחד, טעות קטנה שהצטרפה לעוד טעויות שקורות אחת אחרי השניה והיא הרגישה כמו בגידה במבנה השברירי שבתוכי.
הרגשתי את זה בגוף, כמו רעש פנימי שמטלטל את העצמות. לא הייתה שם טעות בהזמנה של אוכל או בזימון של תור, או אפילו בצרחות של ילד שרק רוצה לשלוט בדבר הקטן ביותר בחייו, היה שם חוסר שליטה שלי, רעד שלא ידעתי להשתיק. אני יודעת שזה לא רציונלי, ובכל זאת זה כאילו מישהו משך ממני את הקרקע, בעט אותי לאוויר, מעבר לצוק, לתהום השחורה והאפלה. הדופק עלה, הקול שלי נשבר והפך לצעקה, חדה מדי, לא שלי, העיניים נעצמו ורק שחור עבר בהן.
עכשיו אני יושבת בשקט, צמודה לקיר הקר, נושמת, והערפל במוחי עוד כאן, עדיין דביק וסמיך. כל רחש קטן מקפיץ אותי, האור צורב, הצללים זזים מהר מדי. האכזבה צורבת כמו אש מתחת לעור. איך יכולתי לצעוק, לכעוס, להתפרץ, להרים את הקול, לרסק את הכל. זה לא היה מתוך כוח, זה היה מתוך פחד, זה תמיד מונע משם.
פחד שהעולם מתהפך, שהסדר נעלם, שאני כבר לא בשליטה על הדברים שעדיין כן באחריותי. אני שונאת את עצמי על זה, על הפיצוץ, על הצליל של הכעס שהחליף את הרוגע, השלווה. בתוך הערפל הזה שחונק אותי ולא נותן לי מנוס, אני רק רוצה דבר אחד, לחזור לנשום בשקט להצליח להכניס אוויר, לדעת שהוא רואה אותי גם כשאני בכאוס ונעלמת בתוכי.
להצליח לומר לו,
סליחה אדוני,
שאני לא אני,
שאני עדיין לא שולטת בזה,
בערפל שבי.