כלשהו

מי
יכול
להכיל







?

שמלה לבנה עם תפירה של פרחים צבעוניים

התנוונתי
וכיצד אדם יכול שלא להתנוון אחר ישיבה תהומית כך בבית?
ואם יעשה קצת כפיפות בטן ותרגילי אירובי - האם לא יתנוון?
האם הגוף בריא והנפש חולה?
ואם כן, אז למה לא למות כמה שיותר מהר? ואם אחווה עוד טוב בעולם, כמה עוד אצטרך לחכות וכמה רע אצטרך לעבור עד שהדבר יקרה?
והאם מילותיי הן מתוך ההיגיון הכואב או מתוך ייאוש שפוקד?
והאם רבי נחמן מברסלב צדק כשטען שאין ייאוש?
ואם כן, אז איך קוראים למה שאני חווה?
ואיך אפשר להתנחם יותר בעבר או בעתיד?
כבוד רב לי אל אלו ששרדו סבל כפול משלי וברור לי שיש ימים יפים יותר וחיוכים עוד ידעו שפתותיי,
ומה כל זה עוזר לי - עכשיו?
העצב פוקד ולא עוזב, דמעות שעושות כרצונן לאורך הימים ואני שקועה בתוכם ובתוכן.
וצרת הרבים כבר לא מנחמת וגם אם מישהו ילטף אני לא אבריא.
כמה אדם מסוגל להמתין? היכן הוא הגבול שבו מתחלף היאוש למעש?
וכיצד עוזר לחשוב על העתיד כשכיום אני מרגישה כמו שלכת?
הכל נושר ממני
הרוח צעד אחד מלגדוע את שורשיי
אני עירומה וחשופה לכל פגיעה
ובעיקר לבד.

האביב אינו מביא איתו דבר.

ראש מלא, בפנטזיות אונס, משלל מינים וצבעים וצורות.


הלכתי לחלום

אני חושבת שאני שבורה.
אלוהים יודע כמה שזו לא אני בד"כ.
אבל נמאס לי, באמת, באמת שנמאס לי.
לא בא לי לפתוח את הדלת יותר. בא לי להסגר ולהרקב, לחכות שהחורף יחלוף. לא בא לי עכשיו להיות חלק מהסוציאליזציה. לא בא לי לראות אנשים, לא בא לי שאנשים יראו אותי.

פעם הייתי מהלכת בין אנשים ושמחה על התגובות השותקות. גברים היו בוחנים ונשים היו מסתכלות על הצורה שאני מתלבשת. הייתי יפה. היה לי גוף יפה. היה לי מבט נהנה בעיניים, מכל מה שהוא רואה, ואיך שמסתכלים עליו. זה כל כך לא היה מזמן, שזה משגע אותי. איך התהפכתי לחלוטין.

היום הורדתי את המראה הגדולה. לא יכולה לראות יותר. נמאס לי לראות את מה שאני רואה. פשוט, לא רוצה לראות את זה יותר. לא רוצה לצאת. לא רוצה קונפורמיות, לא רוצה שגרה. לא רוצה להיות בהווה המזויין הזה. אין לי בעיה לחזור לעבר, או להתקדם לעתיד, אחד יפה יותר.

למען השם, יש לא מעט אנשים שאוהבים אותי ודואגים לי ולמצב שלי. ובא לי, לשים אותם על פאוז. אני יודעת שאני לא יכולה, כי אני לא אוכל להשתיק את האוהבים שלי, הם חשובים לליבי מדיי כדי שאוכל לעשות זאת. אבל, אלוהים, כמה שלא בא לי לראות יותר אף אחד. לא יודעת לכמה זמן, לשבוע, לשנה. להשתיק, לשתוק. להיקבר איפשהו, ולקום לתחייה.

נמאס לי להתבכיין, במיוחד, כשאני לא עושה עם זה כלום. נמאס לי לקום מהמיטה אחרי סשן של דמעות, ולהרטיב את המצעים ממלח. אני שונאת את עצמי ככה, מגעילה. גועלית. לא שמחה.

בא לי לשים על עצמי מסיכה שתכסה לי את כל הראש, ושמישהו יבוא אל המיטה החולה שלי, וישכב איתי. לא משהו בדסמי, לא משהו ונילי. רק, יחסי מין. ששנינו נשכב על הצד, וזהו. וזה יהיה משהו מהיר, עניין של כמה דקות. ואחרי שהוא יגמור בתוכי, הוא יישאר שם, עם יד אחת מחבקת, ונירדם ככה.
ואז, הוא יילך, וייתן לי להמשיך להירקב בתוך עצמי.

זה נכון, נכון שהכל זמני בחיים. והכל חולף ויבואו תקופות יפות יותר. אבל עכשיו, בהווה הנתון, יש לי חלחלות מעצמי. מגעילה, ודוחה. בא לי לשכב עם עצמי שנים, ולהתנוון, ושכולם ימשיכו כרגיל, כאילו אני לא קיימת. כאילו זה חלק מהטבע.

אני חושבת שאני כל כך שבורה, שמישהו חייב לבוא לחבר אותי חלק-חלק
לאט-לאט.

כמו דמוקרטיה מהותית, כך זורם בדמי גם השובניזם, האמיתי.
לא הילדותי הזה, שאישה תפקידה לשטוף כלים.
זה לא נכון לגביי כולם וכולן, אבל לגביי כן.
לא כל כך אופייני,
הרי, תמיד, כשמישהו אומר שתפקיד האישה הוא לנקות, ותפקיד הגבר הוא לפרנס, עקרונית כמובן - לרוב אני אתרגז, לעיתים אתעלם בגלל מחשבה שלא אצליח להתמודד עם טיפשותו, ותמיד, אשקע במחשבות אחר כך.
אני רק רוצה שמישהו יוכיח לי, הוכחה חייה, עם כוחו הפיזי הרב, עד כמה אישה קטנה וחסרת ישע, במצב הזה.
שיכה, וישפיל, ולא משנה מה אגיד ומה אעשה, בפנים אדע שבתור אישה די חזקה אפילו, אני כל כך חלשה, חלשה עד בושה. ונבזית. ומגוחכת.
אני רק רוצה את השנאה הזו לשובניסט האידאלי, השנאה, שאחרי הזיון שהוא ייתן לי אחר כך, תישבר. שנאה שמקורה בעובדה, שאני, תמיד נלחמתי בטיפשים מהסוג שדיברתי עליו קודם, ואולי גם ניצחתי, אבל לא אותו. הוא יהיה שובניסט אמיתי.
רוצה את המניאק האמיתי, לא את הרכרוכי שיחבק אותי אחרי שהוא יכה בי עד זוב.
רוצה את זה שיקום וילך, ואני אשאר לבד
עם הריח שלו
ועם הניחוח שלו.
שנינו במצב טבעי, עירומים, משוחררים, בעלי יכולת פיזית בריאה שתאפשר לשנינו להתמודד. אבל עד מהרה, הוא יראה לי שזה חסר טעם.
שיאחוז בי. אפילו לא יצליף, או יקשור.
הוא יאחוז בי ויזיין אותי תוך כדי, רק כי זה מה שהוא רוצה. הוא בא לכאן כדי לזיין אותי, חרמנות טהורה, רק כי יש לי גוף יפה בעיניו. יאחוז בי, וגם אם זה יהיה רק בחלק אחד בגוף, אני ארגיש את זה בכל כולי, הכוח המתפזר בין העורקים, כאב מתפשט. יאחוז, ולא משנה באיזו דרך אנסה להשתחרר, לא אצליח. אני גם יודעת בראש שלא אצליח. אני אפילו לא תוהה ביני לבין עצמי, האם העובדה שאני לא בטוחה שאצליח להשתחרר - היא זו שמונעת ממני לעשות כן. ממש לא, לא אתהה, כי אני אדע, כמו תמיד, שזה הוא, השולט, החזק, האלים, מאד אלים.
ואם יאחוז לי במותן, אני ארגיש את זה עד הצוואר. כי זה חזק, זה כל כך חזק. כל כך חזק שאני אהיה כבר על סף התעלפות. וזה לא יזיז לו. הוא יזיין לי את הצורה כמו שמניאק אמיתי יודע. לא אלו שרוצים חור כוס נאה. לא. הוא יזיין לי את הצורה כי הוא בא לכאן לזיין צורה של אישה, ולהראות לה שהיא חסרת ישע אל מול הידיים הגבריות האוחזות והלא מרפות שלו.

גבר.

שאחרי כל זה, יבין, שככל שאני חלשה ועלובה אל מול הגוף הגברי שלו, כך הכוח שלו מתעצם
אבל גם, שאם לא הייתי איתו
הוא בכלל לא היה שובניסט.
שאם לא הייתי איתו, לא היה לו מאין לשאוב את השליטה.

חפיסת גלידה גדולה של בן וג'רי, פעמיים-שלוש בשבוע.
קרם עוגיות, אם זה לא קרם עוגיות, אז שמישהו אחר יאכל את הגלידה.
בכל מקרה - תמיד מסתתרת איזו עוגיה אחת בתוך קרם העוגיות. רק אחת, עוגייה שווה.
פעמיים-שלוש בשבוע, זה אומר, שלא בכל פעם תהיה לי עוגייה לאכול.
מה שאני זוכרת, זה אותי, דוחפת כפית לתוך הגלידה, בנסיונות למצוא את העוגיה.
אם מצאתי אותה - שמחתי. טעים, אז שמחים.
אם לא מצאתי אותה - שמחתי יותר. תהיה לי לפעם הבאה.

נרשמתי לכלוב, אחרי שעקבתי כאן אחרי בלוגים ראויים.
זה יפה בלוג חדש, כאילו אתה צריך להתחיל להכיר את עצמך לקוראים, מאפס.


אז הנה,
OCD, הפרעה נפשית, וירטואליה, BDSM.

יפה, לא ?