מבט אלי מאזניים

שולטת, נשלטת, שולט נשלט, עבד, מילים המאגדות בתוכן מרכיב היסטורי של מאבק, מלחמה, בכל ההסטוריה המלחמתית שולטים כבשו אדמות ואנשים, והפכו אותם לעבדים, העבדים בשלב מסויים ניסו למרוד והפכו לשליטים, ושוב הגלגל חוזר.

שיעמום היסטרי, גורם לנו לחפש מין קיצוני, להגיע עד קצה היכולת של הנישלטים, העבדים ולראות מתי אבל מתי הם יניפו את מילת הביטחון, מי שמרים מרימה קודם, מהר מידי היא לא מספיקה, לא טובה. צריך יותר ויותר ועוד מכות ועוד השתנה, ועוד הצלפות עד לשלב שהכאב מתכהה, כבר לא כואב הגוף מתרגל או אז יש הצלחה. ואז הולכים לאקסטרים אחר, מי שניצל את כל האקסטרים, מבין שחייו משעממים ובטח יחזור בתשובה.

עצוב עד מאד מערכת יחסים המושתת על שיעמום.

מערכות יחסים הן שונות ומגוונות, ואין אחת דומה לרעותה,
הקושי הוא בסבל, נשים גברים הסובלים איזה שהוא סבל נפשי,
פונים לכאב הפיזי, כמענה דל לכאב הנפשי.
וכאשר גם זה לא עוזר פונים לכאב הנפשי,
וכאשר גם זה לא עוזר, מחליפים פרטנרים.
להכות, להצליף, להשתין, לחרבן, לדקור, לבזות - זה אינה אינטימיות בשום צורה שהיא.
ותשאלו אותי האם יש לי מונופול על האינטימיות? אענה שלא ולא.
האם זו אהבה - בהחלט לא,
ותשאלו אותי היש בידי מונופול על האהבה? אענה שלא ולא,
אז מה נכתב פה
סתם זיבולי שכל

זה מתחיל להימאס הסבל הבסיסי די כבר מספיק, נראה שכולם מתמזגים
עם הסבל.
הסבל הפך להיות בן/ת זוג שלנו,
הדבר דומה לבקר בעיר זרה כאשר אתה מתבונן סביבך ורואה אנשים מדוכאים, ללא חיוכים,
עם כאב צרוב בעיניים, מבטם רפה וליבם דואב.
מה יהיה?

הפחד מקירבה כל כך גדול, שהכאב הוא קיר מגן טוב, הדבר דומה לגלים המתנפצים לחוף הים ולעולם לא מתקדמים.
הענין הוא לא להנות מהכאב, זה פשוט מידי,
אלא להנות באהבה, מההנאה מתשוקת העונג, להיסחף בחושים בכולם, שהגוף ירטט, ויגיע מעבר ליכולת הרגשיים והפיזים שלו, אך בהחלט ללא כאב, מעבר לכאב מבלי לחוות כאב!.
מישהי כתבה בבלוג שלה:
"תסטור לי, תכאיב לי, תשפיל אותי, דרוך עלי"...
מנסה ללא הרף למצוא במילים אלו אהבה או כוונה לאהבה ולצערי זה לא קיים.
איזה מאמץ רב נעשה כדי להגיע לאהבה פשוט אהבה.