The song of ice and fire

אמ;לק:

האם ניוש נתפס בעיניי רוב כהשפלה?מה בניוש נתפס בעיניכן כמשפיל? מה ההגדרה עבור המקבילה? גיבור? או גיברור? מהי השכיחות בכלל?

הסתייגות קטנה- אין בכל הכתוב קשר ישיר או דעה על שינויים מגדריים של נשים טרנסיות, גברים טרנסים וכל מי שרואה עצמה.ו על הקשת הזו, המורכבות הזאת עמוקה מדי לפוסט הזה, בעיניי.

כתבתי בעבר על בגדי הנשים שלי, אבל ככל שעברו השנים, וההעמקה שלי אל מול עצמי ומתוך חוויות מהחיים האמיתיים כשדיברתי את זה, היו ועדיין יש לי יותר שאלות מתשובות בנושאים מסוימים, שתמיד אשמח להמשיך ולהעמיק בהם.

והנושא שתמיד חזרתי אליו הוא על ניוש כהשפלה ומהי השכיחות של זה אצל נשים וגברים? כמה באמת רואות.ים בזה משהו משפיל? ובעיקר למה? 

אז למה אני פה ולא בפורום? גם אני שאלתי את עצמי למען האמת, כרגע התחשק לי לשתף פה, ואולי עוד אשאל גם שם. 

אני ממש לא רואה ניוש כמשהו משפיל, אלא בדיוק ההפך. אני כן יכול להבין אקטים משפילים, אבל נורא לא מתיישב לי בראש שעצם ה"להיות אישה" זה הדבר המשפיל בניוש. 

לא מזמן דיברתי על זה עם אחת מהחברות הקרובות שלי מהאתר, על הקשר בין ניוש, השפלה, שוביניזם, פמיניזם ומיזוגניה, אם יש איזה קו מחבר, או מאיפה התפיסה הזאת מגיעה שלהיות אישה זה דבר משפיל בתוך אקט הניוש? 

והמשכנו בשיחה, והמשכתי לשאול, נגיד מה משנה הלבשת או ""הפיכת"" הגבר לאישה? האם לשון הפנייה משנה? הוא לא יכול להיות זונה ממין זכר? זה לא משפיל? 

ואני? ממשיך להקשיב וממשיך ללמוד.

שנים על גבי שנים שאני קורא פה קטעי כתיבה מבוזרים ברגעים אקראיים.

מכירות את הרגע הזה שאיזה כותרת תופסת אתכן? אחח הקסם שחבוי מאחוריי כותרת...את מקליקה, ולעיתים מחוייכת ולעיתים מוטרדת. 

אבל אלה רגעים, לא ככה אני קורא, ככה, לתחושתי, אני אורח לרגע. 

כשאת מעניינת אותי, אני אתחיל בפרופיל, אקרא שוב ושוב את המילים אותן את בחרת לכתוב במקום האינטימי שמתחיל ב"מי אני" ונגמר איך שאת רוצה. 

אבל בלוג? בלוג זה שונה, מאוד. (גם מגזין, אך לא לעכשיו)

אם את מעניינת אותי, אז לרוב אקרא את שני העמודים הראשונים, אבל אז... אקליק על הארכיון, ושם אני פורח ומתחיל לקרוא כותרות, מנסה לקרוא ולהבין דברים דרך הכותרות והזמנים, לפעמים מבין יותר ולפעמים לא מבין כלום, אבל לרוב מרותק. 

לאט לאט מתחיל לקרוא, נכנס קטע אחר קטע, לא תמיד עם היגיון או סדר ספציפי, פשוט מנסה לקרוא ולהבין, והבנתי שלעבור קטעים נפרדים ולהעמיק בהם, קוסם לי יותר מגלילת עמודים. (תודה כלובי על הארכיון הזה).

לא פעם היה מרגש נורא לקרוא על השינויים ועל כל מה שבחרתן לשתף מאותן תקופות, רחוקות או קרובות. בין אם בצורה שטחית או עם המילים החשופות והעמוקות ביותר, כאלה שמרגישים שהגיעו מהמקום האינטימי ביותר. 

ואני יודע, כמה נוח לעצור בעמוד הראשון. ואני יודע, כמה לא נעים לסמן "אהבתי" לפוסט ישן נורא לבטח בעולם בו יש פרשנות מאוד מוזרה לפרגון. אבל התחשק לי לשתף ש...

ככה אני קורא אתכן.

הרבה דברים בלי שום קשר ישיר התחילו בזמנים אחרים ברגעים שונים ומסתדרים לעצמם בדרך כזו שעולות אצלי תהיות הנעות בעיקר בין צירוף מקרים לגורל. 

לפני חודש פלוס ימים ספורים הגשתי מכתב התפטרות. מארגון שכפי שציינתי בפוסט הקודם היווה חלק מאוד מהותי מחיי והלכה למעשה גדלתי בו. לשם השוואה אני אוטוטו בן 33 שנים כאשר 17.5 מהם לבשתי מדים, ככה שאני באמת אוהב את הארגון וחי אותו, אך כלל השיקולים העמוקים ביותר הובילו אותי לעשות מה שלעולם לא חשבתי שיקרה, ולעזוב בקטע טוב, דווקא עכשיו :)

לצד כל התהליך הכל כך משמעותי הזה עבורי קרו עוד אילו דברים :

* אחותי התאומה ילדה עוד ילדה וגרמה לאמא שלי לבכות המון וממש לא בקטע חיובי. 

* אחותי הגדולה באה אלי לקפה וסיפרה שהיא כנראה תתגרש בעתיד הקרוב.  

* תקופה מטלטלת ברמה האישית שאולי אכתוב עליה בעתיד.  

למזלי גדלתי להורים שהם עד היום מודל להערצה עבורי, ולמדתי מהם הכלה מהי, ואין דבר שאני מוכן לו יותר או רוצה יותר מלהיות שם לקרובים אלי ולרצות לעשות הכל בכדי שיהיה להם טוב, וגם לי. 

ואני לא יכול שלא לחשוב מדי פעם, איך זה שדווקא עכשיו, הכל קורה, ביחד ובנפרד.

ועכשיו? עכשיו אני מוכן לקחת רגע לעצמי. לנוח רגע. לנשום עמוק.

בעיקר לנשום ולהמשיך להאמין ולנסות לעשות טוב בעולמנו אנו עם הרבה אופטימיות זהירה סבלנות וסובלנות.  

זה אשכרה קורה. 

בשנת 2005 לראשונה פגשתי את המדים של ארגון החירום המידי הזה. מאז ועד היום לבשתי אותם בגאווה, כל יום מחדש. 

אחרי 9 שנות התנדבות לערך גם התחלתי לעסוק בהצלת חיים. זכות ושליחות שלא באמת אצליח להעביר במילים. 

והיום הגיעה המשמרת האחרונה, אפרט בפוסט אחר על כל הרגשות והסיבות, היום, בעיקר מנסה לעכל שזו הפעם האחרונה בה אלבש את המדים ואפקד על המשמרת, שהיוותה לי עולם ומלואו בשנים האחרונות. 

מלא רגשות מעורבים, טובים, מוכן לסיים את הדרך שלי בעולם הכל כך מורכב הזה שנקרא חירום מידי לצד יראת כבוד עצומה כלפי כל אחת ואחד שעוסקים במלאכת הצלת חיים הכל כך מורכבת הזאת. 

תודה.

"לוקח את המצב הכי ירוד בחיים

ועושה ממנו שיא של אמנות

המכות הכי קשות בחיים

קוטפות את כל האוסקרים"

"תן לשכוח שמפחיד שבודד שחולף הכל חולף
אני מכור כי אין שליטה בלתי נסבל חסר אונים
מול מה היה מול מה יהיה...מחשבות מחשבות כמה רעש במחשבות"

לא מצפה שתבינו, הרי אני בעצמי לא בטוח מבין, איך מרגע בו הרגשתי בכל מקום בגוף שהכל מדהים והרגשתי שזהו, עד לרגע בו הפחד השתלט. 

מתמודד עם פחדים שמעולם לא כירסמו בי ככה, שאלות שלא בטוח שהיה לי את האומץ לשאול,  והמיטה מרגישה כמו המקום הבטוח ביותר בעולם, מנסה לשמור על אופטימיות זהירה,

ומנסה לעשות סדר, בין המציאות לדימיון. 

אני בסדר, בגדול, למרות שלא תמיד מרגיש ככה. 

זה שלי, לא שלכן.ם 

כי לפעמים, אני צריך קצת תשומת לב אילמת. 

זה התחיל בגיל 17, יום אחד פשוט הפסקתי לחלום, אני זוכר את זה כאילו זה קרה היום, לילה שטוף זיעה שהסתיים בפלאשבק מלחיץ. 

לא כל כך הבנתי, לא רציתי להבין אז בעיקר הדחקתי, מכבס את המצעים לפני שכולם היו מתעוררים ובעיקר מתמודד לבד. 

ואז זה קרה, ממש פה, הכרנו פה לפני קצת יותר מעשור , דבר הוביל לדבר ובסופו של דבר טסתי להודו, ברחתי, כשחזרתי , התחילו הלילות האלה, שכל הטראומות מגיעות ביחד, היא, הסירנות, הריחות, הכל ביחד וכל דבר לחוד. 

הפעם זה היה שונה, הכל היה שונה והרגשתי שזה כבר גדול עליי, הפחד מנשים והפחד מבני אדם הכריע והבנתי שאני צריך עזרה וגם עשיתי את זה, התחלתי ללכת למטפלת שעשתה לי רק טוב, אני בסדר וזה הרבה בזכותה.

במהלך השנים חשבתי הרבה אם לכתוב פה, אם לדבר עליה, אם לדבר על ואת הטראומות שלי, היו פה שהגיבו בצורה כזו שרק גרמה לי להתרחק מפה עוד יותר. 

וגם היום אחרי כל השנים, על אף שהכרתי כאן גם נשים מדהימות, קשה לי לתקשר את זה, לדבר על זה, להסביר למה אני עדיין מפחד לפעמים.

אני בכלל לא בטוח שאשאיר את הקטע הזה, אבל רציתי רגע לשחרר, לקראת עוד לילה, שאני חושב שאתעורר בו לקצת מאותו דבר.

יודע שלכל אחת יש את שק הטראומות שלה, הפוסט הזה, הוא שלי.

איזה מן בחורה אתה?
ברור שאתה בחור, בסדר גמור,
רק איזה מן בחורה אתה?

מין זכר מזל דגים,
חיה כמו אריה, ציפור כמו גן עדן
כמו איזה מן בחורה אתה?

איזה מן של בחורה..

בא תגיד כבר, 
איזה מן בחורה אתה
מה קרה לך? בחייך...
ברור שאתה בחור.

אל תהיה כל כך נבוך
מודה על נקבים, מודה על חלולים
למה לא תודה על בחורה?

איזה מן אתה של בחורה?
איזה מן אתה, של בחורה?

האם אתה אותו דבר רק בחורה
או בדיוק הפוך ממה שאתה?
האם הבחורה שלך
היא היא הבחורה שאתה?

או שאתה מן בחורה כזאת
שלא הייתי מעלה בדמיוני?
אתה לא צריך להיעלב להיפגע
תראה אותי
לא תאמין איזה מן בחורה אני!

מתהפכת בלילות
מתהפכת על משכבה בלילות
מבקשת את שאהבה
אני אחת כזאת..

באמת כבר לא צריך
מתחילים לראות שאתה אחת כזאת
שלא נותנת כלום לאף אחד

הטקסט פה  למעלה ערוך, ככה התחשק לי, תהנו:)

זה קטע, לבוא ולכתוב את זה פה. בכלוב האנונימי והאינטימי שלי. תמיד פחדתי והנושא הזה היה בטיוטות שנים רבות. 

אני אוהב ללבוש בגדים של נשים. כן. אמרתי את זה, 

אני אוהב ללבוש בגדים של נשים. 

אני לא אוהב הגדרות, הן אמנם עוזרות לעיתים, אבל "ניוש" .. ארבע אותיות שבעיניי יומרני מעט שהן יתארו את עולמי הפנימי. 

זה לא המילים שמגדירות מפריעות לי אלא הדעות השטחיות והחשוכות שנתקלתי בהן, למה צריך להסביר שהמגדר שלי לא קשור למיניות שלי?. 

תמיד יש בי את ההתלבטות הזאת, אם או מתי לספר? בטח איך לספר. 

בהתחלה? לפני שמכירים כמו שצריך, כי כנות זה קריטי ויש נשים שאני מבין שלא ימשכו אליי,

האם לספר אחרי זמן מה כשכבר מכירים והיא יודעת מי אני והקשר מתבסס?, האם לספר בכלל? הר אני זוכר את ת', זה היה גדול עליה ונשבר לי הלב. 

הלבטים גדולים, המחשבות מעייפות כבר, למה הייתי צריך את המשיכה הזאת? למה אני פשוט לא יכול לשים את הכל בצד ? 

לקח לי שנים להבין. שנים להתיישב בדעתי ולהבין שזה פשוט מה שעושה לי טוב, חלק ממני, שאני מאוד אוהב. 

מאסתי לפחד, מאסתי לנסות ולהסתיר, מאסתי לנסות ולהסביר למה על אף אהבתי לשמלות וכו' אני עדיין מי שאני.

אבל הנה, פה אני מרשה לעצמי, גם קצת בחברה הקרובה,

אני תומר. גבר, סטרייט, שאוהב מדי פעם ללבוש בגדי נשים. 

התהליך לא היה פשוט, לא טיול בטבע, העומק שחקרתי עצמי היה ממוטט.

הפוסט הזה מבולבל, הוא לא כתוב כמו שהייתי רוצה, הוא לא ארוך ומפורט כמו שהייתי רוצה, אבל אני מרוצה. 

זה בעיקר בשבילי, אבל לא רק,

המשך ערב מהנה:)