אמרנו לך 'סבלנות'. ואני חיכיתי, וחיכיתי וחיכיתי. אני לא יודעת אם הם שמו לב בכלל, אבל ברגע אחד של גחמה וייאוש חשבתי על דרך לפייס אותם, והחלפתי את הלק ברגליים לסגול כהה. אולי אם אתחבב עליהם, אז יסכימו. שנייה לפני שהחשיכה מפציעה, אני משייטת עם הקטנה בעמק, בצד אחד הם תכולים, בהירים עד כדי להכעיס, ובצד שני, סערה. אני נפעמת לרגע, חיוך רחוק-קרוב עולה ומבקיע בי את החתיכות, מבריק את הזוויות. אני נכנסת לחנייה שמחכה רק לי, פוסעת החוצה ועומדת מתחת לגג. השמיים מבהיקים, החיוך שלי ענק מתמיד, נעים לי שבאת אליי בחורף. טרי. ופתאום הם נענים לי, אולי בגלל הלק, אולי בגלל שנמאס להם לראות ילדה רוקדת במעגלים ומתחננת לגשם. והם נפתחים, רועמים עליי, כועסים, ואחרי רגע מפצים אותי על כל הרגעים היבשים שלהם, על הכתף הקרה, מבכים איתי את הרגע הזה, שבו הטהרה עומדת באוויר. מקבלת את הריח הכי אמיתי שלה. אני חולצת נעליים ונעמדת בתוך הדשא שנרטב ביחד איתי. הכל מטפטף, עליי, ממני ובתוכי, הטיפות מתערבלות, מתערבבות לי. ואני כבר לא יודעת להגיד מאיפה מגיעה כל אחת מהן. וברגע הזה נעים לי.
באתי אליך בחורף.עירומה, טהורה, מטפטפת. אמיתית.
