מרחוק רחוק דברים עולים ומציפים בי, אני מנסה לפתוח עיניים, אבל קולות מהעבר מדביקים לי את הריסים בדבק שקוף ונוזלי במיוחד. אני רוצה לא לראות אותך מולי, אבל אתה עולה ומהדהד בי, ואני רק חושבת על לחבק אותך, קרוב וחזק אליי, יודעת שזה הדבר היחיד שירגיע אותך. המגע שלי. משהו בנו נתווה עמוק בנימים שלי. לעולם לא ארצה להיות שלך שוב, אבל אתה תמיד תהיה חלק בלתי נפרד מהמארג הזה שנקרא צופית. אני מנסה לחייך לקראתך, ועולות בי רק דמעות, אדם לא נמדד במה שעשה אלא על פי מי שהיה. אני מהדהדת בראשך, אתה צורח, מכה בכל חלק בי מבלי משים ואני שקטה. אני כבר מכירה כל עצב חשוף בגוף שלך. אני יודעת אותך בצורה הכי מוחלטת שאפשר לדעת אדם. ואתה יודע כמה אני רוצה. תשיל את המסיכות הארורות שלך ותבכה לתוכי. תציף אותי כמו אליס בים של דמעות, קטנה בתוך הגדולות שלך, תבכה לתוכך, אני מבטיחה לתת לך יד ולהיות איתך שם, לחכות איתך עד הגאות, כשהים יחזור לעצמו.
לפני 12 שנים. 8 בנובמבר 2012 בשעה 20:55