בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

על חבל דק

לפני 6 שנים. חמישי, 18 באפריל 2013, בשעה 15:56

הטלפון צלצל ביום בבוקר ערב יום העצמאות.

"כן אמא" עניתי מופתע על השעה המוקדמת.

"אני מקווה שאין לך תוכניות להערב ואם כן אז תבטל אותן!" אמרה בצורה לא משאירה לי ברירה.

"לללא אין לי תוכניות" עניתי בגמגום.

"תגיע היום בשמונה לעשות איתנו על האש. יהיו אורחים" פסקה בנחרצות.

"טוב אמא. אגיע שמונה" עניתי מבלי לחשוב פעמיים.

 

בשבע נכנסתי להתקלח, להתגלח ולהתארגן. חשבתי ללבוש ג׳ינס וטריקו אבל הג׳ינס היה בכביסה ובשביל טריקו היה קר מידי. לבשתי טרנינג דיאדורה לבן ונעלי ספורט ויצאתי בשבע וחצי על מנת להתמקם כמה דקות מחוץ לבית ולבדוק אם הכל בסדר. הרכב של הוריי היה בחניה ורכב שכור מסוג יונדאי חנה מול הבית כשהוא חוסם את הרכב של הוריי. תיארתי לעצמי שזה הרכב של "האורחים" אבל בכל זאת השקפתי מהצד כעשרים דקות ונכנסתי בדיוק בשמונה.

 

דפקתי בדלת, כשהלב שלי הולם בום בום בום, ואז שמעתי את אמא "כן פתוח". נכנסתי לסלון היישר בצד שמאל. אמרתי שלום והסתכלתי לכיוונם. ישבו שם אמא שלי וזוג נוסף שנראה בסביבות גיל שבעים. אבא היה במרפסת. אמא אמרה לי תכיר זאת אסתר וזה (לא זוכר את שמו) חברים שלנו מאנגליה. אסתר חייכה לכיווני ואמרה "אויי איזה חמוד" תוך כדי שהיא מבצעת סריקת רנטגן עם העיניים מלמעלה עד למטה ואמרה משהו כמו "איך גדלת ילד". היא אמרה את הדברים בעברית מה שהשאיר אותי מבולבל בהתחלה (יותר מאוחר הבנתי שהיא ישראלית שהתחתנה עם אנגלי). לחצנו ידיים, נעים מאוד והתיישבתי בסלון.

 

פטפטנו עד שמונה וחצי בערך, שאלו אותי מה אני עושה, איפה אני גר ושאלות כלליות אחרות. מידי פעם אסתר העבירה לבעלה חלק מהשיחה באנגלית מכיוון שאת השיחה ניהלנו בעברית. במהלך חצי השעה הזאת, אבא נכנס פעם אחת לסלון אמר שלום, לקח בירה וחזר למרפסת. בסביבות שמונה וחצי אמא אמרה לי שאגש לעזור לאבא. יצאתי למרפסת והם המשיכו לשבת בסלון עוד כחצי שעה.

 

בשעה תשע בערך הם יצאו גם כן והתיישבו במרפסת כשגבי מופנה אליהם. הרגשתי איך נועצים בי עיניים מאחור ומידי פעם התלחששו וצחקו. לא שמעתי על מה דיברו אבל לא היה קשה לנחש. הגחלים כבר היו אדומים ואבא הלך להביא את הבשר. אמא נכנסה אחריו. בעלה של אסתר הגיש לי בקבוק בירה ושאל אותי אם הייתי פעם באנגליה ועניתי לו שלא. אבא חזר עם הבשר, פיזר את הנתחים על הגריל ונכנס פנימה. בעלה של אסתר נשאר לשבת והיא קמה לכיווני. היא ראתה שאני תופש את המלקחיים בשתי ידיים כדי להפוך את הבשר ואמרה לי שככה ילדים מחזיקים את המלקחיים. אנשים מבוגרים תופשים ביד אחת. התנצלתי ואמרתי לה שאף פעם לא התעסקתי עם מנגל. היא ענתה שאין צורך להתנצל ושהיא דווקא אוהבת את זה. היא שאלה אם אני זוכר אותם ועניתי שלא. שיקרתי. אמנם חלפו לא מעט שנים מאז ועיניי היו מכוסות, אך לא היה לי כל ספק שזה הם. לא הסתכלתי לה בעיניים כדי שהיא לא תרגיש שאני משקר. שתיתי בלגימה אחת את הנוזל המר והלכתי להביא עוד בירה. הוצאתי את הבשר המוכן למגש ושמתי שיפודי פרגית. היא שאלה איך בחור כמוני עוד לא נשוי? ועניתי לה שאינני יודע. היא שאלה אם יש לי חברה? ועניתי שלא. היא אמרה לי שזה בסדר ולא כולם מתחתנים ושבאנגליה יש המון רווקים ורווקות מעל גיל שישים שמעולם לא התחתנו והם חיים עם זה בשלום. לא לכל אחד השבלונה של נישואים, משפחה וילדים מתאימה. אמרתי לה שאני מאד מסכים איתה. היא חייכה ואמרה לי שנמשיך לשוחח אחר כך, תוך כדי שהיא מתרחקת לכיוון בעלה.

 

בזמן שהפכתי את שיפודי הפרגית, הוריי נכנסנו ושאלו מה עניינים? אסתר ענתה מצוין ושהסטייקים כבר מוכנים והפרגיות עוד מעט יהיו מוכנות. הם ערכו את השולחן במרפסת ובינתיים הפרגיות התבשלו והורדו אל מגש אחר. שאלתי את אמא אם לשים עוד בשר על האש והיא אמרה שכרגע לא צריך ושאשב לאכול. רחצתי ידיים והתיישבתי לאכול. המתח היה באוויר. הם ניסו להפיג את המתח בשיחות על הא ועל דא. לא שיתפו אותי בשיחה ולמען האמת זה גם לא כל כך עניין אותי. כל הזמן הגלגלים בראש הסתובבו "בשביל מה אני כאן?". אכלתי לפני זה בבית וגם הייתי מתוח כך שלא ממש היה לי תיאבון. אכלתי שיפוד אחד וקצת סלט וקמתי לעשן סיגריה. עישנתי אותה מהר וחזרתי לשבת בשולחן. הפעם כשחזרתי לשולחן

ההתנהגות של אסתר כבר הייתה קצת שונה. ישבתי לידה מצד ימין ומידי פעם כשהיא דיברה איתי היא הניחה את ידה על הירך שלי. בהתחלה נגיעות קלות כבדרך אגב ובהמשך זה לכמה שניות כל פעם. תהיתי אם היא קיבלה אור ירוק מהוריי או שנטלה יוזמה עצמאית על מנת לקדם את התוכנית שלה. בסביבות השעה אחד עשרה קמנו והתחלנו לסדר ולארגן. הלכתי לשירותים. כשיצאתי מהשירותים הוריי כבר היו בתוך הבית ואסתר ובעלה עמדו במרפסת ודיברו. יצאתי לעשן. בעלה של אסתר נכנס פנימה והיא אמרה לו באנגלית שיסגור את הדלת אחריו (דלת שמפרידה בין הבית למרפסת). הוא נכנס, סגר את הדלת מבפנים והצטרף אליהם לסלון.

 

 

 

 

אסתר ניגשה אליי והמשיכה את השיחה מהנקודה שבה הופסקה כשהיינו ליד המנגל. השעה כבר הייתה אחד עשרה וחצי ומכאן ואילך העניינים התחילו להתבהר.

 

ישבנו לבד במרפסת, היא התעניינה קצת בעבודה, חברים ובאופן כללי בחיים. ואז היא הגיעה יותר לחיים האישיים שלי ולמה אני לא נשוי ומשפחה וכולי. היא התחילה לפרוס את משנתה הסדורה. מהכלל אל הפרט (אליי).

 

עד כמה שאני זוכר, זה התנהל בערך כך...

 

היא: בחיים בכלל קיימים איזונים. אין ואקום. לא כולם מתחתנים ולא לכולם זה מתאים. לכל אדם יש את המקום שלו ולכל אחד יש תפקיד בחיים. אנשים לא מתחתנים מכל מיני סיבות: הומוסקסואלים, קושי לחיות בזוגיות כי מאבדים את החירות, קושי רגשי, אנשים שלא רוצים להתפשר, אנשים שזוגיות שוויונית לא מתאימה להם והם זקוקים להיררכיה בתוך מערכת יחסים. אם לא התמסדת עד עכשיו כנראה שאתה שייך לאחד או יותר מהקבוצות הללו. ביררת עם עצמך לאן אתה שייך?

 

אני: כן, אני יודע.

 

היא: אתה לא הומו, נכון?

 

אני: לא.

 

היא: אז לא קשה לנחש. מהרגע שנכנסת לבית לא יצרת קשר עין אפילו לא עם ההורים שלך. לא הייתה לך זוגיות רגילה אף פעם, נכון?

 

אני: נכון.

 

היא: ומערכת יחסים היררכית של שליטה?

 

אני: שתקתי.

 

היא: למה? אתה מתבייש בזה?

 

אני: לא יודע. בטח לא גאה בזה.

 

היא: אתה יכול להרגיש בנוח לדבר איתי חופשי. כל מה שאנחנו מדברים נשאר בינינו.

 

אני: ("כן. בטח. ביננו" אמרתי בלב). והנהנתי.

 

היא: יש אנשים שזקוקים לרוך, לליטוף, לחום, למילה טובה, לסקס, לישון חבוקים, לטייל יד ביד וכולי. אלה רוב האנשים. יש אנשים שזקוקים לכאב, לחוסר אונים, להיות נתונים לחסדיו של אדם אחר, לאדם שמנהל אותם, שמשפיל אותם, שמחפיץ אותם, שמשתמש בהם להנאותיו שלו מבלי להתחשב בהם. אלה מיעוט של אנשים. אמנם מיעוט אבל קיים. ומכיוון שבחיים תמיד יש איזונים, אז אם יש אנשים כאלה תמיד יהיו גם אנשים הפוכים להם, כאלה שרוצים להכאיב, לשלוט, להשפיל, להחפיץ וכולי. אתה בטח מבין על מה אני מדברת, נכון?

 

אני: הנהנתי בראשי לחיוב.

 

היא: אתה לא חושב שהגיע הזמן לקבל החלטה ולממש את הייעוד שלך? חלק לא מבוטל מהחיים כבר מאחוריך ואתה דורך במקום. זה שאתה לא עושה עם זה כלום, לא ייפתר מעצמו. אתה חייב למצוא את הצד ההפוך לך כדי ליצור הרמוניה. להישאר לבד זה לא טוב. זה לא טוב לך וזה גם לא טוב לעוד מישהו - לאדם ההפוך לך שצריך אותך. הרמוניה של שולט-נשלט. אתה יוצר הפרה של האיזון בטבע.

 

אני: אני מכיר שולטת שהיא כמו אמא-חורגת. סוג של מנטורית. וירטואלית. ואנחנו בקשר כזה.

 

היא: מה זה קשר כזה?

 

אני: אני מספר לה הכל ומתייעץ איתה. יש תקופות יותר אינטנסיביות ויש פחות. היא גרה רחוק ויש לה משפחה ולכן לא יוצא לנו להיפגש.

 

היא: מנטורית זה יפה. תמיד טוב שיש מישהו שאפשר להתייעץ ולסמוך עליו אבל אתה צריך משהו אחר. אתה צריך קשר של שליטה פיזית. אין ביינכם קשר שליטה פיזית?

 

אני: לא. אפילו לא נפגשנו למרות שאנחנו כל הזמן מתכננים להיפגש אבל לא תמיד הנסיבות מאפשרות. חוץ מזה נראה לי שהיא מעדיפה צעירים יותר וזה בטח לא עושה לה חשק יותר מידי גדול עם נשלט בגילי.

 

היא: אני בהחלט יכולה להזדהות איתה, למעט מקרים בודדים שכל מקרה לגופו. אז אם היא לא ממש בעניין שלך מבחינת שליטה פיזית, אז למה אתה לא מכיר מישהי שיותר מתאימה לך? היא לא מנסה לדחוף אותך לכיוון הזה? היא מבינה את הצורך שלך בשליטה פיזית? זה לא מתסכל אותך?

 

אני: כן, היא מנסה לדחוף אותי כל הזמן לחפש אשה דומיננטית אך אני קשור אליה מנטאלית. יש מאחורינו עשרות אם לא מאות שעות שיחה במסנג'ר. אפילו חשבתי ללכת לפסיכיאטר.

 

היא: אתה לא צריך פסיכיאטר, אתה צריך שליטה. פסיכיאטר במקרה שלך זה כמו לטאטא את הלכלוך מתחת לשטיח. זה שלא רואים את הלכלוך לא אומר שהוא לא קיים. במקרה שלך צריך להרים את השטיח ולנער טוב טוב את הלכלוך. טיפול פסיכיאטרי בכדורים ירגיע אותך באופן זמני אבל לא יפתרו את הבעיה. אתה צריך למצוא את הפינה שלך. רק כשתמצא את הפינה שלך הנפש שלך תמצא מנוחה. אתה צריך שילוב של שליטה מנטאלית ופיזית. אדם זקוק גם למגע. כל אדם זקוק למגע. ליטוף או כאב או שניהם. כמו בעלי חיים שגם הם זקוקים למגע. לא פלא שאתה מתוסכל. אתה זקוק למגע נכון?

 

אני: כן

 

היא: תיכנס למחסן אני רוצה לחוש אותך. לראות איך אתה מגיב למגע. הרבה זמן לא נגעו בך, נכון?

 

אני: נכון.

 

היא: בוא נלך למחסן.

 

אני: יש לי פיפי לפני זה.

 

היא: לך לעשות פיפי. אני מחכה.

 

אני: טוב.

 

 

 

 

כשנכנסתי הביתה, כולם השתתקו לפתע ובהו בי. הרגשתי מבוכה. לא הסתכלתי עליהם והמשכתי לכיוון השירותים. ניסיתי לאמץ את אוזניי ולשמוע אם הם מדברים ואם כן אז על מה. האם הם מודעים לשיחה שלי עם אסתר בחוץ ואם יש להם מושג מה הולך להתרחש במחסן בדקות הקרובות. לא שמעתי כלום מכיוון הסלון. הורדתי את המים, רחצתי את ידיי ויצאתי אל המרפסת מבלי ליצור קשר עין עם אף אחד מהנוכחים.

 

כשיצאתי לא ראיתי את אסתר. תיארתי לעצמי שהיא כבר התקדמה לעבר המחסן. הלכתי לכיוון המחסן וראיתי אותה עומדת מחוץ לדלת הפתוחה ומחכה לי. המחסן היה חשוך. חצי מגופה בתוך המחסן וחצי מגופה מחוץ למחסן. היא חיפשה משהו.

 

"איך מדליקים כאן את האור?" שאלה.

 

זיכרונות העבר ממנה ובעלה הציפו אותי. חשבתי שאם יש לי הזדמנות להימלט אז זה הרגע. להגיד שאני לא יודע איך מדליקים כאן את האור כי אני כבר לא גר פה. תיארתי לעצמי שהיא לא הייתה מוותרת ונכנסת לשאול את הוריי. "כאן" עניתי והצבעתי על המתג מצד שמאל בתוך המחסן החשוך. היא גיששה מעט ובתוך שנייה המחסן היה מואר.

 

"כנס" אמרה בטון מצווה.

 

רציתי לברוח אבל נזכרתי בדבריה הקודמים על מימוש הייעוד והפרת האיזונים בטבע. אולי היא צודקת חשבתי לעצמי ומצאתי את עצמי עומד מולה ובוהה במכסחת הדשא בפינה.

 

היא סגרה את הדלת.

 

"תוריד ת'מכנסיים" הורתה לי.

 

לרגע הצטערתי שלא באתי עם הג'ינס. אולי הייתי מרוויח עוד כמה שניות. משכתי את הטרנינג למטה עד גבול התחתונים למטה.

 

"עד הברכיים" אמרה.

 

משכתי את הטרנינג למטה עד הברכיים.

 

"גם את התחתונים" אמרה בחוסר סבלנות. "אתה כבר ילד גדול" הוסיפה בהתרפקות נוסטלגית כשהיא מנסה לבחון את הזיכרון שלי. התמקדתי בגלגלי מכסחת הדשא הישנה בניסיון להסתיר את שאני זוכר.

 

משכתי את התחתונים למטה עד הברכיים ונזכרתי איך עמדתי מולה ומול בעלה נבוך ומבויש כשאמא מחזיקה את ידיי מאחורי גבי. עצמתי את עיניי. שתי אצבעות חמות תפסו את איברי ברוך ומוללו אותו בקצותיהם בתנועות עדינות כאילו היה יהלום יקר. "נעים לך?" היא שאלה. לא עניתי. "שאלתי אם נעים לך" אמרה שנית. הנהנתי בראשי לחיוב. "ועכשיו?" שאלה כשהיא מותחת את איברי בחוזקה קדימה. "עכשיו לא" עניתי כשפניי מעוותות מהכאב החד. היא הרפתה והרימה את האיבר לכיוון הבטן ושוב מוללה אותו בעדינות באצבעותיה. "זה גם כיף, נכון?" שאלה. "כן" עניתי מפוחד ותהיתי מתי יתחלף הכיף בכאב. זה לא לקח יותר מידי זמן ונעמדתי על קצות אצבעות רגליי בניסיון להקל את המתיחה הקשה למעלה. זעקה חרישית נפלטה מגרוני. "ששששש" אמרה "אתה לא רוצה שכולם בסלון ישמעו אותך, נכון?". נשכתי את שפתיי בחוזקה וסיננתי בקושי "נכון". היא הרפתה ממתיחת האיבר אך המשיכה להחזיק אותו למעלה קרוב לבטן. היא ליטפה את האשכים ביד השנייה ואמדה את גודלם "הם לא גדלו בהרבה" סיננה בקול רך, ספק לעצמה ספק שאשמע. שתיים מאצבעותיה נכרכו סביב שק האשכים בחיבור למפשעה. הלחץ התהדק כמו טבעת חנק מנטרלת כל אפשרות לתזוזה. "לא תצטרך אותם כשתהיה איתי" אמרה בזמן שהיא מותחת את השק למטה ומפעילה לחץ על האשכים הכלואים בתוך השק. היא שחררה את האיבר מידה הימנית אך המשיכה להחזיק את שק האשכים מתוח בידה השמאלית. עם בוהן יד ימין היא החלה לוחצת מלמטה את האשכים שגם ככה איימו להתפקע. הכאב היה בלתי נסבל והבכי לא איחר לבוא. בלי שום הודעה מוקדמת היא הרפתה מהאשכים. אנחת רווחה נפלטה מגרוני. "תסתובב" ציוותה עליי. הסתובבתי. הרגשתי את העיניים שלה מטיילות על הישבן שלי ובוחנות אותו, אולי מנסה להשוות את מראהו העכשווי למראה הצרוב בזיכרונה מהעבר. "הוא בהחלט גדל" אמרה כשהיא טופחת עליו קלות מלמטה למעלה ונהנית מהקפיציות שלו. "אמממ נתח טוב" העירה בחצי חיוך ועברה לטפוח על פלח הישבן הימני. "תתכופף" פקדה בקצרה. התכופפתי. ראיתי את הצל שלה מתכופף. היא אחזה במותניי בשתי ידיה וסובבה אותי מעט כשישבני מופנה בדיוק לעבר המנורה. צל גופה לא נע. חשתי את הנשימות על ישבן שמאל. היא בהתה בו. היא חיפשה משהו. ידעתי מה היא מחפשת. האצבע המורה ליטפה את הצלקת הקטנה והעגולה שבמרכז ישבן שמאל. היא נהנתה מהמגע המחוספס שהותירה בי הסיגריה של בעלה. הצלקת לא נעלמה. גם הזיכרון לא. נשימותיה תכפו. לא היה לי ספק שהיא נמצאת עכשיו במקום אחר. היא התעשתה כעבור שניות ארוכות ופישקה את לחיי הישבן לצדדים. צל ראשה התמזג עם צל גופי. הרגשתי את עיניה חודרות לתוך חור הישבן ההדוק והצר. זה היה משפיל. לא היה לי ספק שבזה הרגע היא משחזרת, איך החזיקה אותי פעור כשבעלה חדר אליי באכזריות ללא כל הכנה מוקדמת. היא הרפתה מישבן ימין ובעזרת ליטפה את חור הישבן מלמעלה למטה עד החיבור לשק האשכים. זה לא היה ליטוף רגיל. זה יותר הרגיש כמו מריחה. מריחת הדם מ חור ישבני הפצוע. היא התרפקה על העבר. עצמתי את עיניי חזק כדי לעצור את הדמעות. הרגשתי את האצבע מטיילת סביב החור בעדינות. "נעים לך?" שאלה ברוך. אחרי הנעים מגיע הלא נעים, נזכרתי. לא עניתי כי חששתי שברגע שאפתח את הפה אפרוץ בבכי בלתי נשלט. ראיתי את צל ראשי מהנהן בחיוב. קצה אצבעה התמקם במרכז פתח ישבני ובעוד אני תוהה מתי תגיע החדירה, הרגשתי את חור הישבן נפרץ באלימות ואת האצבע עושה דרכה פנימה במעלה גופי. ניסיתי לכווץ את הישבן אך היה מאוחר מידי. היא כבר הייתה כל כולה בפנים. "נעים לי" היא אמרה לתחושת הישבן המכווץ על אצבעה כשהיא מניעה אותה הלוך ושוב בתוכי. זה שרף. לא יכולתי יותר לעצור את הדמעות ופרצתי בבכי חרישי. זה רק הצית אותה יותר והיא הניעה במרץ את אצבעה הלוך ושוב מזיינת את חור הישבן הקטן שלי. דקות ארוכות, שנראו כמו נצח, חלפו להן. "מספיק להיום" אמרה בפתאומיות ושלפה באחת את האצבע מתוכי. "תרים את המכנסיים" וחכה לי במרפסת.

 

"אנחנו רוצים שתבוא איתנו לאנגליה" אמרה בזמן שהציתה סיגריה.

זעתי על הכסא באי נוחות, גם מתחושת הצריבה בפי הטבעת אך בעיקר מהצעתה הלא צפויה. "אני צריך לחשוב על זה" אמרתי ורעד קל חלף בגרוני.

" תבוא. יש לנו בית גדול עם מרתף מוכן בשבילך." אמרה.

"אני לא יודע. אני רוצה להתייעץ עם המנטורית שלי סיפרתי לך עליה קודם. דעתה חשובה לי." עניתי.

"אני המנטורית" נשמע קול אשה מוכר מאחורי גבי "סע לאנגליה, בני!"

 

~~ סןף ~~

פניקס סגולה​(נשלטת) - סוף?? מה סוף? שום דבר! ה מ ש ך ! :P
לפני 6 שנים
פולו - חכי שאגיע לאנגליה קודם...
לפני 6 שנים
פניקס סגולה​(נשלטת) - רשום לך הבטחה... כדאי לך מאוד לממש אותה.. :D
לפני 6 שנים
בכוח המוח​(נשלטת){Aion} - חזק.
לפני 6 שנים
פולו - מחמאה ממך זה אומר הרבה :)
לפני 6 שנים
venus in our blood​(שולטת) - וואו
לפני 6 שנים
פאני היל​(לא בעסק) - יש לך סיפורים מדהימים, אהבתי.

פאני
לפני 6 שנים
פולו - תודה :)
לפני 6 שנים
השליטה​(שולטת){Simone D.B} - אני אוהבת את הכתיבה שלך אבל פה אין יחסים בדסמים בהסכמה אלא פשוט אונס ושחזור של אונס. היה לי קשה לקרוא את זה.
לפני 6 שנים
פולו - ברוב הסיפורים שלי אין יחסים בדסמים בהסכמה.
תודה }{
לפני 6 שנים
לילימיי​(שולטת) -
אהבתי (:
לפני 6 שנים
פולו - תודה :)
לפני 6 שנים
הנסיכה של - WOW!
לפני 6 שנים
I'm God - התרככת עם השנים , איפה כל התועבה האמיתית ?
לפני 6 שנים
פולו - :)
לפני 6 שנים
Justagirl​(נשלטת){משויכת} - :)))
לפני 5 שנים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י