לא פעם אני מוצא את עצמי על הכביש גומע קילומטרים ומתחבט בשאלה, האם זה שווה את זה.
האם הנסיעה הזאת, הסיכון שהיא מהווה, המלחמה האינסופית הזאת שאני עובר כל יום, ביני לבין עצמי, ביני לבין אחרים, בין אחרים לבין אחרים, האם זה משתלם ?
בתור אחד שעושה במינימום כמעט 150 ק"מ כל יום, אני עובר המון בדרכים ורואה הרבה נהגים ומרגיש כאילו כל בוקר אני קם למלחמה חדשה, כאילו שכל יום אני יודע מאיפה אני מתחיל את הנסיעה, אך לא באמת בטוח אם אצליח לסיים אותה.
היום עקף אותי אחד מהנהגים בכביש. לא בכדי לעקוף כדי להגיע ראשון לעבודה, לא כי חסמתי לו את הנתיב ולא היה לו איך לעבור, ואפילו לא כי נסעתי לאט מדי (תסמכו עלי שאני בכלל לא נוסע לאט...), הוא עקף אותי רק כדי להכינס לפני אל התור של הפקק, כדי להיות לפני בנתיב האינסופי הזה, משתרע על פני מאות מטרים ארוכים ונצחיים שנראים כמו קילומטרים ארוכים של ייאוש והמתנה אינסופית. ובסה"כ בשביל מה ? אחרי שהוא עקף אותי ועמד לפני בפקק המיוחל, עברתי לנתיב לידו, והסתכלתי עליו....
לא התכוונתי לדבר איתו, לא ניסיתי לסמן עליו, זה היה רק מבט, מבט חסר טעם כמו שאתה עומד ברמזור ומסתכל לצדדים לראות מי עומד שם לידך. (הרי כולנו עושים את זה... לא ?) אותו מבט, הספיק בכדי לגרום למטומטם לפתוח את החלון שלו ולנבוח על כמה שאני הפרעתי לנסיעה שלו. כמובן שהצעקות לא יכלו להתקיים ללא רצף קללות מצידו שאילולא הפקק האינסופי כבר מזמן הייתי נעלם משם... ובעוד אני בוהה בדביל חסר התקנה הזה, אני מבין שהמלחמה הזאת היא מלחמה ללא סוף. אין מנצחים, אין מפסידים, אפילו אין צודקים. יש הרוגים ויש פצועים, ובעיקר יש מטומטמים !
מדי פעם אני מדמה לי את עולם הכבישים והנהיגה לעולם השליטה. כאשר נהג עצבני וחסר מעצורים עולה לו על הכביש, ומדמיין שכל הרכבים האחרים הם הנשלטים שלו. נוסע במהירות מופרזת בנתיב השמאלי, מסמן לכולם שהוא רוצה לעקוף באמצעות מבט נוקב בעיניים, בידיעה שכולם יקשיבו לו ויזוזו הצידה רק כי הוא חפץ בכך, רק כי הבוס אמר, ואם לא הוא יצעק, הוא יכעס, הוא יקלל.
לא פעם אני מוצא את עצמי על הכביש גומע קילומטרים ומתחבט בשאלה, האם זה שווה את זה.
לפני 12 שנים. 26 במרץ 2012 בשעה 21:32
