משהו שכתבתי פעם. לגמרי מהדמיון...
המכתב
שלום לך, הילד השובב שבגן, שלום לך העיניים הכחולות כשמיים, שלום לך אהובי!
כבר מזמן רציתי לכתוב לך, רציתי, אך לא יכולתי.
יודע שאני פחדן, יודע ומתבייש.יודע שלא מגיע לי רחמים, אך מקווה שתסלח.
יודע שלא שווה להקרא "אבא" אבל איפשהו בתוך תוכי מדמיין שפעם תגיד איך הייתי חסר.
בטח תשאל אותי "למה", "איך זה קרה שבן אדם הכי קרוב אליך פתאום נעלם בלי להשאיר סימני חיים?"
אולי אני אאכזב אותך, אך אין לי תשובה לכך. אם אגיד שנעלמתי, אך הייתי איתך כל רגע בתוך תוכי- אשקר, אם אגיד שהיו לי סיבות לכך- זה גם לא יצדיק אותי.מה שנשאר לי זה רק להודות באשמתי.
אני לא מבקש הרבה, רק רגע קטן לראות אותך כדי להשלים את החלל הריק שבלב. מבטיח שאעשה הכל בשביל שהחיוך המתוק יסנוור אותי שוב, הידיים הקטנות והחמות שכאלה יחבקו אותי, שה"אבא" שלך שוב פעם יעשה לי כל כך טוב בלב.
ואני מדמיין...ואתה עומד ועומד מולי שעות, ואז אני מרגיש כישלון, כי מבין שאתה כבר לא קטן, לא ילד, ובטח כבר לא שובב... אתה גבר, יש בטח ילדים, אישה, עבודה... החיים שלך שלמים בלעדיי. אבל אני... אני מבקש סליחה שוב ושוב ומחכה לתשובה.
שלך, אבא.
לפני 12 שנים. 12 באפריל 2012 בשעה 18:46
