שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

Tir Na No'g

Morrigan, I put my soul in your hands. Give me Life, give me courage, give me blood, give me love, and save me a place in the land of the young.
לפני שבוע. 14 בפברואר 2024 בשעה 1:19

אתמול מיררתי בבכי, ממש. כאילו חרב עליי עולמי. היום אני מרגישה קצת יותר טוב. אני לא בטוחה איך, חשבתי שארגיש זוועה במשך שנים עכשיו. 

תמיד הייתי מוזרה, מעופפת, מרחפת, מנותקת, חולמת בהקיץ, שוכחת, מאבדת, מבלגנת, מפזרת ומפוזרת. אדם כזה שכל הניסים והנפלאות קורים לו. 

החל מתחילת שנות העשרים לחיי נתקלתי לראשונה בקונספט השערורייתי שהפרעות קשב לא בהכרח חייבות להגיע עם היפראקטיביות. קראתי על זה, על הפרעות קשב שנפוצות יותר אצל ילדות. וזה מה שהיה לי. הייתי בטוחה שזה מה שהיה לי.

לא הרגשתי צורך לאבחן את זה. הרגשתי שיש לי המון המון כלים אפקטיביים שלמדתי במהלך השנים כדיי להתמודד עם זה. אבל זה לא היה נכון. היה לי רק כלי אחד, ולכלי הזה קראו חרדה. חרדה היא מאוד מאוד שימושית. אני משתמשת בה בכל יום כדיי לזכור דברים, כדיי להתחיל משימות, כדיי להשלים משימות וכו'. בשלב הזה אני כמעט בטוחה שהגוף שלי, פיזית, מכור לחרדה ולהורמונים שהיא מייצרת. 

 

אבל, עייפות החומר וכל זה. לפני ארבע שנים בערך התחלתי להשתעשע ברעיון של לבדוק האם באמת יש לי הפרעות קשב, ובמידה וכן - לקחת תרופות מתאימות. אני לא לומדת עכשיו, אני רק עובדת, אבל להיות אמא הוסיף אתגר נוסף משמעותי, ורציתי להקל על עצמי. אבל היה בי מאבק פנימי מאוד קשה בקשר ללכת לאבחון של ממש. היה שם מחסום שהיה לי מאוד קשה לטפס מעליו.

 

אז דחיתי ודחיתי את זה, עד שהוספתי את זה לרשימה של דברים שחייבים לקרות עכשיו עכשיו עכשיו, לפני 3 חודשים בערך. פשוט רציתי להיפטר מזה. רציתי כבר לקבל את תרופת הקסם שפתאום תסדר לי את החיים. ומהרגע שהתחלתי לבצע את הצעדים ההכרחיים, שנאתי עוד יותר את כל הדברים האלו שמבלבלים אותי. שנאתי את זה שישנם ימים שבהם אם הבנזוג לא שואל "תגידי, אכלת\שתית\לקחת ויטמנים היום?" זה פשוט לא קורה, כאילו אני לא אדם מבוגר כבר 18 שנים. שנאתי לחפש איפה הנחתי את הפלאפון 6 פעמים ביום. שנאתי לשכוח את השתי שורות האלו שהתחבאו בהוראות העבודה. שנאתי שכמעט שכחתי שתי פגישות חשובות. שנאתי שהנחתי מטריה ליד הדלת כדיי שהיא תהיה מוכנה כשאצא, ואז חיפשתי אותה ברחבי כל הבית כי שכחתי שהיא ליד הדלת, מצאתי אותה ליד הדלת, ואז פשוט עזבתי בלעדיה כי שכחתי לקחת אותה. ושנאתי ושנאתי ושנאתי, כי חשבתי שעוד מעט זה יפתר. וקצת כמו שצריכים ללכת לשירותים דחוף, וכבר רואים את הבית וזה הופך להיות בלתי נסבל? ככה כל כולי, שדה המוקשים שבמוח שלי, הפך לבלתי נסבל. 

 

ואז אתמול קיבלתי את התוצאות שאומרות שלא, אין לי הפרעות קשב וריכוז. אבל אני חיה עם עצמי ועם המוח שלי, ומשהו שם דפוק. אני לא יודעת אם זה בגלל שדרכי ההתמודדות שלי כל כך טובות שהן הסוו את זה טוב מידיי במבחן, או שיש לי משהו אחר. אני לא יודעת כלום. אני רק יודעת שנשארתי עם כל הבלגן, ובלי העזרה שהייתי בטוחה שאקבל. 

 

אבל כן, היום קצת יותר טוב. 

וגם העליתי תמונות באלבומים! לא משהו כלוב appropriate, אבל אני כבר לא בפייסבוק או באינסטגרם כל כך, אז למה לא. 

לפני שבוע. 12 בפברואר 2024 בשעה 22:26

אני זו אני, והמוח שלי הוא המוח שלי, עם כל הטיקים והשטיקים והבעיות שיש שם. ואני יודעת שיש שם בעיות. אני יודעת כבר עשרות שנים שאני לא בדיוק במסלול של כולם, שאני תמיד צועדת במקביל, בין הדשא והשיחים והקוצים, צריכה לרוץ כדיי לעמוד בקצב של כל מי שפוסע בנחת על שביל סלול ונוח. זה לא רק אלמנטים שליליים. כאשר אני נתקלת במכשול שיש לכולם, שמייצר קו משווה מלאכותי, אני מסוגלת לחצות אותו ביותר יעילות מאחרים. אבל לרוב, ביום יום, זה מעצבן ומתסכל.

אבל קיוויתי, כל כך קיוויתי, אחרי יותר מ 15 שנים של הדחקה שמצאתי שם שיהיה לי מפתח, שאולי אוכל לקבל תרופה שתעזור לי להצטרף לכולם על השביל, לנשנש חטיפים במהלך ההליכה ולפטפט בנינוחות. אפילו התחלתי להיות יותר חסרת סבלנות - כלפיי עצמי, כלפי גרירת הרגליים, החולות והאבנים שממלאים לי את הנעליים. כי חשבתי שרק עוד קצת, ממש עוד טיפ טיפה. אבל קיבלתי תוצאות, ולא. הם לא חושבים שזה מה שאני. אבל הבעיות שישנן קיימות, בין אם הן תחת הכותרת הזו או לא. 

לפני חודש. 15 בינואר 2024 בשעה 19:21

אולי.

הוא מכיל קצת הרבה. כמה דברים ששווה להזכיר, יש כאן מדיקל ו body horror, אז אם זה משהו שמטריד אתכם אני מציעה שלא תקראו. דבר נוסף זה שבחלום אני בגיל תיכון. זה לא קשור לנושא החלום, אני בגיל תיכון בהרבה מאוד (אם לא אפילו רוב) החלומות שלי. או שזה בגלל שאז שהאישיות שלי התגבשה, או כי אני תקועה שם מנטלית, או כל סיבה שלא תהיה. אני כותבת את זה כי יש כאן עדיין מעט אנשים שמכירים אותי אופליין, ולא הייתי רוצה לרגע שהם יחשבו שהחלום הזה מגיע מאיזושהי טראומה או אירוע מכונן שהתרחשו בגיל הזה. 

 

אתם כבר בטח מנחשים שאם אני נותנת גם אזהרת טריגר וגם דיסקליימר, זה כנראה הולך להיות מגעיל. ניחוש מוצלח!

 

וכך זה מתחיל: אני הולכת ברחוב יד ביד עם גבר, ואנחנו צועדים לדירה שלו. הוא יפהפה, אבל ממש. בצורה לא אנושית. בכל פעם שאני מתבוננת בו, הנשימה שלי נעתקת. הוא גר בבניין גבוה מאוד, ואנחנו עולים במדרגות למעלה. בהתחלה בקצב רגיל, אבל ככל שאנחנו עולים למעלה יותר, הוא מאיץ. ובכל פעם כשהוא מאיץ, היד שלו הולכת ועולה - כבר לא מחזיקה ביד שלי אלא במפרק היד, בתחילת הזרוע, במרכז הזרוע. בשלב מסויים כשהוא מחזיק בי במרפק הוא כבר היחיד שרץ במעלה המדרגות - אני חצי מטלטלת חצי מעופפת מאחוריו כשהוא מושך אותי למעלה, כאילו אני דג שנתפס בקרס ומישהו מושך את החוט של החכה במהירות לא נורמלית. 

 

אנחנו מגיעים לדירה שלו סוף כל סוף, ותוך שניות הוא תופר תחושה כללית של נורמליות עד שאני שוכחת ממה שקרה במדרגות. אני יושבת בספה, הוא נותן לי כוס של יין, ואנחנו מדברים קצת לפני שהוא מתחיל לגעת בי. בראש שלי אני מתחילה לתת לעצמי את "השיחה" - "אוקיי, זה הולך לשם, את בטוחה שאת רוצה את זה? את ממשיכה? עדיין אפשר לצאת." זה מרגיש קצת כמו צומת דרכים, ואחרי כמה שניות אני מחליטה שכן, אני נשארת. 

 

הוא מוביל אותי לחדר השינה עם אור מעומעם ולמיטה, ובהתחלה זה בדיוק כמו שדמיינתי שזה יהיה. אבל בשלב מסויים, אני מרגישה שאני לא יכולה להזיז את פרקי הידיים ואת הקרסוליים, הם נעולים או קשורים למקום. הפחד מרגיש כמו סכין קרה שחתוכת אותי מהחזה לכיוון הגרון. אני מסתכלת עליו, ורואה שהוא מחזיק מזרק ענקי (זו לא פרופוגנדה נגד חיסונים, אני נשבעת, החלום הזה הופך למעוות יותר ויותר ככל שמתקדמים). הוא נועץ אותו בכתף שלי ומזריק לי משהו, ופתאום אור פלורוסנט חזק ובוהק ממלא את החדר. זה כבר לא נראה כמו חדר שינה, אלא חדר ניתוחים לבן ומעוקר. 

 

אחרי שהוא מזריק לי את החומר, אני מרגישה תחושה שורפת וצורבת בגוף שלי, וכל הטורסו שלי מרגיש כאילו הוא מתנפח עד שהוא הולך להתפקע. הצלעות שלי מרגישות כמו מחוך הדוק מידיי שהולך להיקרע עוד רגע. אני מנסה לצרוח בכאב, אבל כל מה שיוצא מהפה שלי זה רק אוויר קולני שיוצא מהגרון שלי. אני רואה שהגבר לבוש לבן (טעות גדולה בהתחשב במה שהולך להתרחש, אך באורח פלא שיכול להתרחש רק בחלומות הוא נשאר נקי). יש לו סכין מנתחים ביד, והוא מבצע חתך בחלק התחתון של הבטן שלי. הפנים שלו עדיין יפות בצורה לא אפשרית במציאות, אבל ברגע שהיד שלו נכנסת לחתך שהוא יצר יש עליהן הבעת חמדנות נוראית שהייתה מזעזעת על פנים של כל אדם, אבל על שלו היא מפלצתית ומאיימת במיוחד. 

הוא מתחיל להסיר מתוכי איברים פנימיים שגדולים בצורה לא מובנת, שלא הגיוני שהם יוצאים מתוכי. אלו נראים כמו איברים ששיכים לאדם בגובה שבעה מטרים. זה כמעט קומי, כמו עשרה ליצנים ענקיים שיוצאים ממכונית צעצוע זעירה בקרקס. את הכבד שלי הוא צריך להחזיק בשתי ידיים, כאילו הוא בגודל של מגש לתנור. ולמרות שיש הקלה שהלחץ מופחת, אני מזועזעת וזועמת. אני מנסה לצרוח  שזה שלי, ותכניס את זה פנימה תיכף ומיד, אבל כל מה שיוצא ממני זה לחישות שבקושי אפשר לשמוע אותן. 

הוא ממשיך להוציא מתוכי את האיברים שלי, ולהניח אותם על מעין שולחן מתכת ענק כזה במקומות הנכונים אנטומית. הסדר גודל של כל הדבר הזה לא ייאמן, וזה לא ייאמן שזה יצא ממני. בשלב מסויים אני מנסה להתמקח איתו על חלק מהם "בשביל מה אתה צריך שתי כליות, הוצאת כבר אחת" אבל הוא לא שומע את הלחישות שלי. אני מבינה שסך הכל התוכנית היא להוציא את כל האיברים הפנימיים ואני בוכה. 

בסופו של דבר נשאר לי רק הלב, והוא ממלא את כל החלל הריק שנשאר בגוף שלי, ממש מקצה הצלעות ועד החתך שהוא יצר. ואני מתחילה להתחנן להשאיר אותו. רק את האיבר הזה, האחרון. ממילא יש מקום שם כי הוא פינה את כל האיברים האחרים. הוא יכול לקחת את כל השאר. זו הפעם היחידה שהוא מסתכל עלי כמכלול ולא מתרכז בכל איבר בנפרד מאז שהאורות נדלקו, ופתאום יש מעט חמלה בפנים שלו. אבל במקום להגיד לי לשמור את הלב, הוא אומר לי לא לדאוג, ושזה תיכף נגמר. והוא באמת מחליק לי את הלב החוצה, מניח במקום הנכון, ומגלגל את השולחן מתכת אל מחוץ לחדר בזמן שאני נשארת ריקה ועצובה. 

יש סוף טוב, אבל הוא כל כך נמהר בחלום שלי, כאילו תת המודע שלי נלחץ מלהשאיר אותי ככה ותפר סוף בשלוש שניות. הגבר חוזר, ושם עלי שמיכה. אני נרדמת ובמהלך הלילה כל האיברים שלי צומחים בגודל הנכון, ולמחרת בבוקר אני עוזבת כאילו עברתי הליך רפואי משני. 

לפני שנה. 10 ביולי 2022 בשעה 20:44

במהלך חודש יוני חזרתי לרוץ, אחרי משהו כמו 11 שנים בערך. 

אני רצה דיי לאט, בערך ארבעה קילומטר בחצי שעה. במהלך יוני זה היה יום כן יום לא, ועכשיו בימים שבין לבין התחלתי גם לשבץ ריצות קצרות כדיי שבסוף החודש הזה יתאפשר לי לרוץ כל יום את החצי שעה. 

המטרה שלי היא לחזור לשלב הזה שפעם היה קורה אחריי 10 דקות ריצה בערך, מצב זן שהמוח שלי פשוט קולט. ספוג שנמצא בהווה. בלי לחשוב על העבר או על העתיד, בלי לתכנן את שאר היום. פשוט קולט את הסביבה - המראות, הריחות, הצלילים. רק הסביבה והגוף שממשיך לנוע. 

עד שהגוף יסתגל עוד קצת, אני מקשיבה לאודיו בוקס ופודקסטים. זה עוזר קצת למחשבות של "אוף כוסאומו, למה אני עושה את זה לעצמי, הייתי יכולה להיות עדיין במיטה." ועוזר לי לבנות את ההרגל. 


לפני שנתיים. 29 בנובמבר 2021 בשעה 17:43

לפני שנתיים. 16 בנובמבר 2021 בשעה 3:27

כל כך מוזר 
לראות חלום שחלמתי לפני 5 שנים בערך, 
מתואר בדף בספר שירה שיצא לפני חודש. 

לפני שנתיים. 12 באוגוסט 2021 בשעה 4:18

איך מחשבה חוזרת על עצמה שוב ושוב ושוב ושוב.

כמו מבוך של מראות בקרקס, משקפת את עצמה, משקפת השתקפות, משקפות השתקפות של השתקפויות של השתקפויות של השתקפויות, מהדהדות אחת את השניה ושוב ושוב ושוב ושוב, עד שאין מקום לאף דבר אחר ואת מוכרחה להדוף אגרוף מכאיב ולנפץ אחת מהן, כדיי לרגע אחד להביט בעצמך ולוודא שאת עצמך עדיין שם. 

(בעבור קונטקסט, 
לפני שבוע אחד מהאנשים מכאן פנה אליי וביקש שאחזור. 
אמרתי שכרגע זה לא נכון בעבורי, אבל כעת כבר אין לי את הבאפר של הגאווה יותר). 

לפני שנתיים. 10 באוגוסט 2021 בשעה 4:11

רשתך ארוגה, ואני אקח את הפיתיון

המלכודת שלך טוויה, אז אל תהסס

עשה כרצונך, ואני אלך ברצון

מכיוון שהרעל שלך הוא אמברוזיה בעבורי

אתה חודר אל תוך בשרי, ניביך שוקעים עמוק

כעת אני אתמוסס אל שינה מתוקה ונטולת חלומות 

עשה כרצונך, ואני אלך ברצון

מכיוון שהרעל שלך הוא אמברוזיה בעבורי

 

גורלי נחתם כאשר ראיתי את עיניך 

כעת אני מרקד לעבר חורבני שלי

עשה כרצונך, ואני אלך ברצון

מכיוון שהרעל שלך הוא אמברוזיה בעבורי

למרות שזה כואב,איני יכול להימנע

להשתוקק לפסוע למקום בו אהרס

עשה כרצונך, ואני אלך ברצון

מכיוון שהרעל שלך הוא אמברוזיה בעבורי

 

עשה כרצונך, ואני אלך ברצון

מכיוון שהרעל שלך הוא אמברוזיה בעבורי

 

 

הכוכבים שבנפילתם הבעת משאלה היו לפחם ונעלמו
ריצודם הנותר קורן על ביתי המהביל
חושף עטיפות מאהבים שהיו, קליפותיהם הן כל מה שנותר

לקחתי כל דבר אותו הם הסתירו

 

מי אמר לך שהחיים הם הוגנים?
הבט סביבך, אכזריותו של הטבע מוצגת לראווה
למה הבוז? מדוע ההפתעה? 
כל דבר שנולד חייב למות, וזה לא אני שיצר כך את העולם

 

איזו גורל לעגני הוביל אותך אל פנכתי?
כאן, במקום בו איש לא ישמע את זעקותייך?
כיצד אותו אלוהים שלך לא שינה את נתיבך?
האם נזנחת על ידי אלוהייך?
אחרת, מדוע הוביל אותך לכאן בכדיי למות?

 


אני יודע את הדרך כיצד, וכעת אתמוסס, 
אני יודע את הדרך 

אני מרגיש באושר כעת, אתפוגג לערפל, כמה מוזרה הדרך בה אני עוזב
כעת אני סוף סוף יודע

 


רק עוד מספר רגעים כעת, 
רגעים ספורים עד שבשרך הענוג יכנע לרצוני
וכך יקרה, אז הנח את ראשך היגע

לא יהיה כל כאב, שום כאב כלל, 
כאשר כל מה שהינך יתפוגג

גורלך חתום על פני קורי המשי שלי
(כעת אני סוף סוף יודע).


אני יודע את הדרך כיצד, וכעת אתמוסס, 
אני יודע את הדרך 

אני מרגיש באושר כעת, אתפוגג לערפל, כמה מוזרה הדרך בה אני עוזב
כעת אני סוף סוף יודע


לפני שנתיים. 3 באוגוסט 2021 בשעה 4:11

חלום על הדירה בקומה הגבוהה

עליתי למעלה למעלה, במדרגות רחבות ולבנות, עד שהגעתי לבית של אישה שהייתה מבוגרת ממני בכמה שנים, ולבושה בבגדים בהירים ומהודרים. היא הזמינה אותי להיכנס,והובילה אותי אל הספרייה שלה.

 

עברו כמה שנים, והבית היה שייך לי כעת, ולעוד מספר אנשים. כל אחד מאיתנו היה מעין סוג של נטע זר בחברה, אבל בבית הזה יצרנו בשיתוף פעולה ובעזרת התכונות ותחומי העניין הייחודיים של כל אחד מאיתנו משהו מיוחד. כישוף או קסם כלשהו. הגנו עליו וטיפחנו אותו כפי שמטפחים גינה, ואפילו הזמנו שד בשם "ברברה" להגן עליו. השד לחץ לי את היד באופן שגרם לי לסמוך עליו, למרות שהעור שלו הזכיר עור של לטאה או נחש, והציפורניים שלו בהקו כמו פנינים.

מכיוון שסמכנו כעת על השד, העזנו להביא לבית עוד כמה נטעים זרים שכאלו. חלקם מכיוון שחשבנו שהם יוכלו לעזור עם הכישוף, ואחרים מכיוון שחשבנו שאנחנו נוכל להטיב עימם. אך הם לא היו זהירים כמונו, וקבוצה כלשהי מצאה אותנו. הם היו אחרי הכישוף, ואחרינו, הקבוצה הקטנה והמקורית שהתגוררה בבית.

הם פרשו את עצמם ברחבי הבית, תרים אחרי הכישוף. פסעתי במהירות במסדרון ארוך, וקראתי שוב ושוב "ברברה!" אך הוא לא ענה. קיוויתי שזה אומר שהוא עזב עם הכישוף, בכדיי להגן עליו.

הם לא עקבו אחרי. לא הייתה להם סיבה. משהו שהם עשו השאיר אותי בגבולות הבית, כך שלא אוכל לברוח. כאשר הגעתי לחדרי, ראיתי מספר מהאנשים החדשים מזדחלים דרך החלון, לוחצים את עצמם אל הקיר בכדיי להימלט. רכנתי אל אחת מהם ושאלתי אותה בלחש, בכדיי לא להסב את תשומת הלב אליהם "מה אתם עושים?"

"הם הולכים להרוג את כולנו." היא ענתה. "עדיף לנסות ולהעז לרדת מהגובה כזה, מאשר מוות בטוח."

עזבתי את החדר, וחשבתי שאותי ואת יתר הקבוצה המקורית הם לא יהרגו כל כך מהר, אלא יעשו דבר מה גרוע בהרבה. הלכתי אל האחרים בקבוצה. לצידם ישב אחד מהאנשים מהקבוצה הנגדית. הוא לא נראה מאיים בכלל, בניגוד לאחרים בקבוצה שלו. היו לו פנים נעימים, ומשקפיים, ושיער ארוך מעט. שאלתי אותו אם יש עליו אקדח.

 

"למה את שואלת?"

"תוכל לירות בי עכשיו?" שאלתי את זה כאילו אני שואלת אם אוכל לעקוף אותו בתור לקופה, כי יש לי רק כיכר לחם. בתגובה הוא חייך בהבנה, והזריק לי דבר מה. ידעתי שלוקחים אותי לאנשהו לאחר מכן, והתעוררתי.

לפני שנתיים. 8 ביולי 2021 בשעה 3:48

מספר שעות קודם לכן, היו אצבעותיה הארוכות קמוצות בחוזקה סביב האריג של החצאית הדקה שלה. פרקי אצבעותיה היו לבנים מהכוח בו מוללה את הבד הלח. מסביב שררה חשיכה לחה ומחניקה, מלבד מנורת קריאה קטנה. כל גופה היה חם ומיוזע ומתוח, מלבד השפתיים הצוננות שנלחצו אל צווארה, והיד הקרה שהייתה שעונה כנגד כתפה. הכאב החד שהיא חשה קודם לכן החל לדעוך, הופך לצמרמורות שירדו מעורפה לאורך כל עמוד השדרה שלה. ריגוש מיני מעורב בתחושת בחילה, ירכיה נלחצות אחת אל השניה, מחשבותיה לאט לאט קורסות אחת אל תוך השניה, מתפוררות למילים, צורות וצבעים. כאשר תחשוב אחורה, היא תוכל לזהות את הרגע שבו בוודאי עיניה הפסיקו להתמקד והחלו לבהות, את הנקודה בה בהונותיה הפסיקו להתעקל ולהתחפר אל תוך כפות הרגליים שלה. כיצד התודעה שלה נטשה את גופה והפכה אותו לשטח הפקר, לא מאוכלס. 

 

הערפד הרפה מצווארה והזדקף. הנקודה הצוננת שקיררה את צווארה החלה מתלהטת בין רגע בתחושה צריבה של פצע פעור. אבל היא לא דיממה. עיניה עדיין היו לא ממוקדות כאשר היא הרגישה משחה צוננת ולאחר מכך בד גאזה מחוספס. היא כבר הכירה את התהליך הזה. 

 

כאשר סיים, היא הרגישה את עצמה נופלת אחורה. זה הרגיש כאילו היא שוקעת לאט לתוך תהום עמוקה ומלאה בבדים רפויים. צניחה איטית ורכה, אך ממשיכה לשקוע עוד ועוד. היא הרגישה בטוחה כאשר הניחה לעצמה לצנוח. עיניה היו מעורפלות, והיא בהתה במאוורר התקרה שלאחר מספר דקות החל לנוע. כעת, כאשר שתה דיי צרכו, הערפד היה יכול להתחיל לקרר את החדר. מאוורר התקרה נראה כמו מערבולת לזמן מה, ואז התגבש למעין פה רעבתני של חיה עצומה בגודלה.

 

יד קרירה חלפה על פניה, מסיטה את הפוני שדבק למצחה המיוזע. היא הרגישה כיצד כל גופה עונה למגע הזה, כאילו עורה עמד להמתח ולהתנתק מבשר ועצם, רק בכדיי לשהות מספר שניות נוספות בצמוד ליד הזו. היא לא ידעה האם היא משתוקקת אליו, או שזה הדם שלה שקורא לה מתוכו. 

לרוב בשלב הזה הוא היה דואג לכך שהיא תשתה מים, או מיץ פירות, או כל דבר אחר. אך ידו נעלמה ולא שבה בשנית. כאשר אנה החלה לחזור לעצמה, פיה כה יבש עד שגרונה הרגיש כמעט חרוך וראשה פועם בכאב, היא שמעה קולות שקטים מעבר לדלת הסגורה.