Tir Na No'g

בראשון באפריל הבא אולי לא תהיה מלחמה. ואז, אני אכתוב גרסה לאחת מאגדות האחים גרים הקיימות שתהיה מאוד מאוד משונה, אבל תכיל מספיק אלמנטים כדיי שיהיה אפשר לשער שאולי היא כן איזו גרסה שבעל פה מלפני 300 שנים. אני אפרסם אותה במקום רנדומלי. אולי ברדדיט, אולי בטאמבלר, ואטען שתרגמתי אותה ממסמך מאוד ישן שמצאתי בהונגרית או לדינו או משהו. אני אמקם באופן מאוד נוח בדיחה על שם של ראש עיר או כפר שהתקיימו לפני מאות שנים. אני אוסיף שורה רנדומלית שתהיה סתומה לחלוטין ולא קשורה לטקסט בשום אופן, בסגנון "עז אחת יכולה לרקוד אבל שתיים יכולות רק לנגוח." 

תשמרו על עצמכם. 

תנו לי לרגע אחד לעוף על בן הזוג שלי. הוא לא כאן, אבל אני עדיין רוצה לעוף עליו, גם כאן. 

לרגע אחד לא ציפיתי לתגובה שלילית ממנו. אני יודעת, אחרי הכל, עם מי התחתנתי. כן ציפיתי ל "זה מעניין." ואולי לקצת "איך הבנת את זה?", ואני מודה שגם קצת קיוויתי ל "את רוצה לעשות משהו עם זה?"

וקיבלתי את כל הדברים האלו, באופן הכי חם ומפרגן שיכולתי לבקש. גם כשדיברנו על זה שאנחנו כנראה נמשכים לנשים בעלות מראה חיצוני מאוד שונה, כך שאם אתנסה יכול להיות שזה לא יהיה יחד איתו. אני חושבת שכנראה יש ליותר מכמה גברים סטרייטים פנטזיה של שלישיה, אבל זו לרוב תהיה שלישייה עם שתי נשים שנראות מאוד "נשיות". כך שאולי זה יותר קל בעבורם לדמיין את הבת הזוג נמשכת למישהי שהם נמשכים אליה. אבל למרות שזה לא המקרה כאן, הוא עדיין היה לגמרי פתוח לזה שאחקור את זה הלאה.

אבל זה ג'ון, וג'ון הוא אדם מאוד מיוחד, מאוד חכם וסקרן, ומאוד אינטואיטיבי. וג'ון מכיר אותי טוב, מבפנים ומבחוץ. כמובן שיש לי דברים שאני בוחרת לשמור לעצמי, אבל הוא פשוט מזהה את הפטרנים שלי כל כך טוב, את כל הניואנסים. גם אם אני בוחרת לשמור בבטן משהו, הוא כבר מכיר את כל המנעד הרגשי שלי ודרכי ההבעה הכי זעירות שלו. הוא יודע מה גורם לי לתקתק ואיך. אז הוא ישב איתי ביחד, והתחלנו לנתח אינטלקטואלית למה אני נמשכת. שזה משהו שאף אדם אחר, אפילו לא סקסולוגית, היה יכול לתת לי במקומו. כי הוא כבר יודע, הוא כבר יודע את כל הנקודות משיכה שלי אצל גבר. מה ממיס לי את המוח ומה מרתיע אותי. וזה היה לו כל כך פשוט, לקחת את הידע שכבר יש לו ולתהות איך המוח שלי מתרגם את זה כשזה מגיע לנשים. אז דיברנו, והסתכלנו על סרטונים, ודיברנו עוד קצת, וערכנו השוואות, וזה היה כל כך טוב ומספק וממלא - וסקסי. והערב שהיה אחרי השיחה המיס לי את המוח כל כך שביום למחרת שאריות עדיין טפטפו לי מהאוזניים.

שוחחנו על מה בדיוק מפעיל את המשיכה שלי, וחילקנו את זה לאלמנטים פיזיים והתנהגותיים. הוא נתן לכל אחת מהקטגוריות האלו שמות, מה שהיה פשוט מרתק כי למרות שידעתי מה האלמנטים שמושכים אותי, אף פעם לא הייתה לי סיבה להעמיק לתוך זה. הייתה לי תקופה של כל מיני התנסויות פה בכלוב ומחוצה לו בתחילת שנות העשרים, אבל פגשתי את ג'ון מהר מאוד יחסית (בגיל 23) והוא היה ה"חבילה כולה" - ויותר ממנה. הוא התאים כל כך למה שאני נמשכת אליו, שאפילו קיבלתי ולמדתי לאהוב את הזקן (שעד אז היה turn off רציני). הפנים שלו, העיניים שלו, מבנה הגוף שלו, הקול שלו, שפת הגוף שלו וגם ההתנהגות שלו היה בדיוק מה שחיפשתי בבן זוג. ואלמנטים אחרים, שהם חלק ממנו ולא היו מוכרים לי קודם לכן, נכנסו גם הם למאגר הדברים שעושים לי פרפרים בבטן, גם אצל אנשים אחרים. 

אז לראות שאני נמשכת למאפיינים מאוד מאוד דומים גם אצל נשים היה גם מפתיע, אבל גם לא מאוד מפתיע, אני מניחה. אני לא חושבת שאי פעם נתקלתי באישה שמגלמת את כל המאפיינים האלו (כלומר, אני בטוחה שנשים כאלו קיימות [...כי מצאתי אחת בפורנו בקישור שברשומה למטה], אבל אני מניחה שבגלל שתמיד חשבתי שאני סטרייטית מעולם לא ניסיתי למצוא אותן?), וזה מסביר למה לקח לי כל כך הרבה זמן להגיע להבנה הזו. אחרי השיחה שהייתה לנו, יצאתי עם מסקנה שמבחינת הדברים שאני מחפשת, יש סיכוי לא רע שאני אמשך ל (בערך, לא עשיתי ספירת מלאי) 15% מהגברים ברחבי העולם, ואולי ל 1%-2% מהנשים. אבל זה באמת בסדר גמור, כי ברור לי לחלוטין שיום אחד אני אפגוש אישה כזו, ואז, בוודאות, לא אעשה כלום כי אני אהיה נבוכה מידיי. 

בדקתי פה, ונראה שאני בי. 

ספציפית לבחורות חזקות, דומיננטיות ומקועקעות. 

נראה לי שאני בי? 

מאז שכתבתי על זה בתור הצעה ללונה סול (היי <3), נתקע אצלי בראש ריבוי אורזמות כפוי, או overstimulation kink. אני כל פעם ממש מתפתה לשוחח על זה עם ג'ון. אני גם חושבת שזה יהיה משהו שמאוד ילהיב אותו גם, והוא לגמרי יהיה בעניין. 

אממה, אני יצור דיי רגיש. לא רק מבחינת ציפור הנפש שלי, אלא בכלל. קשה לי עם רעשים חזקים, קשה לי להיות נינוחה כשיש ריחות חזקים (גם אם זה ריח שאמור להיות נעים), לא נוח לי תגיות של בגדים, אני מעדיפה כפיות על פני כפות כי ממש לא נעים לי שהאוכל נוגע לי בשפתיים וכן הלאה כיד דימיון הטובה והזרוע הנטויה. אז אני יודעת שכמה שזה יהיה מטמטם חושים (אני מניחה שמילולית), יש גם סיכוי שאני אתחיל לסבול מזה ממש מהר ואולי לא בקטע טוב. אבל אז אני ארגיש שאני מקלקלת גם את הפנטזיה שלי, ואולי גם את הציפיות של ג'ון. וכן, כן, אני יודעת, הצעד הכי חכם יהיה לשוחח על זה איתו ולתאם ציפיות והכל (אש וגופרית על ראשיכם, אנשים בעלי הגיון בריא שכמוכם). אבל אני מרגישה שמתחשק לי שזה יהיה קבור עוד קצת זמן בראש שלי, ביני לבין עצמי, כדיי לשמר את הפנטזיה עוד טיפה לפני שהיא הופכת למציאות שאולי פחות זוהרת. 

היום מתחשק לי ללטף טיגריס עם פרווה רכה, נקייה ומבריקה בזמן ששנינו מתעפצים בשמש באחו פורח, ומסביב קולות של ציפורים. 

בא לי שיקשרו אותי בחבל, וישלשלו אותי מהתקרה או הליקופטר אל תוך ג'קוזי חם כאילו הייתי תיון ענקי. 

אתמול מיררתי בבכי, ממש. כאילו חרב עליי עולמי. היום אני מרגישה קצת יותר טוב. אני לא בטוחה איך, חשבתי שארגיש זוועה במשך שנים עכשיו. 

תמיד הייתי מוזרה, מעופפת, מרחפת, מנותקת, חולמת בהקיץ, שוכחת, מאבדת, מבלגנת, מפזרת ומפוזרת. אדם כזה שכל הניסים והנפלאות קורים לו. 

החל מתחילת שנות העשרים לחיי נתקלתי לראשונה בקונספט השערורייתי שהפרעות קשב לא בהכרח חייבות להגיע עם היפראקטיביות. קראתי על זה, על הפרעות קשב שנפוצות יותר אצל ילדות. וזה מה שהיה לי. הייתי בטוחה שזה מה שהיה לי.

לא הרגשתי צורך לאבחן את זה. הרגשתי שיש לי המון המון כלים אפקטיביים שלמדתי במהלך השנים כדיי להתמודד עם זה. אבל זה לא היה נכון. היה לי רק כלי אחד, ולכלי הזה קראו חרדה. חרדה היא מאוד מאוד שימושית. אני משתמשת בה בכל יום כדיי לזכור דברים, כדיי להתחיל משימות, כדיי להשלים משימות וכו'. בשלב הזה אני כמעט בטוחה שהגוף שלי, פיזית, מכור לחרדה ולהורמונים שהיא מייצרת. 

אבל, עייפות החומר וכל זה. לפני ארבע שנים בערך התחלתי להשתעשע ברעיון של לבדוק האם באמת יש לי הפרעות קשב, ובמידה וכן - לקחת תרופות מתאימות. אני לא לומדת עכשיו, אני רק עובדת, אבל להיות אמא הוסיף אתגר נוסף משמעותי, ורציתי להקל על עצמי. אבל היה בי מאבק פנימי מאוד קשה בקשר ללכת לאבחון של ממש. היה שם מחסום שהיה לי מאוד קשה לטפס מעליו.

אז דחיתי ודחיתי את זה, עד שהוספתי את זה לרשימה של דברים שחייבים לקרות עכשיו עכשיו עכשיו, לפני 3 חודשים בערך. פשוט רציתי להיפטר מזה. רציתי כבר לקבל את תרופת הקסם שפתאום תסדר לי את החיים. ומהרגע שהתחלתי לבצע את הצעדים ההכרחיים, שנאתי עוד יותר את כל הדברים האלו שמבלבלים אותי. שנאתי את זה שישנם ימים שבהם אם הבנזוג לא שואל "תגידי, אכלת\שתית\לקחת ויטמנים היום?" זה פשוט לא קורה, כאילו אני לא אדם מבוגר כבר 18 שנים. שנאתי לחפש איפה הנחתי את הפלאפון 6 פעמים ביום. שנאתי לשכוח את השתי שורות האלו שהתחבאו בהוראות העבודה. שנאתי שכמעט שכחתי שתי פגישות חשובות. שנאתי שהנחתי מטריה ליד הדלת כדיי שהיא תהיה מוכנה כשאצא, ואז חיפשתי אותה ברחבי כל הבית כי שכחתי שהיא ליד הדלת, מצאתי אותה ליד הדלת, ואז פשוט עזבתי בלעדיה כי שכחתי לקחת אותה. ושנאתי ושנאתי ושנאתי, כי חשבתי שעוד מעט זה יפתר. וקצת כמו שצריכים ללכת לשירותים דחוף, וכבר רואים את הבית וזה הופך להיות בלתי נסבל? ככה כל כולי, שדה המוקשים שבמוח שלי, הפך לבלתי נסבל. 

ואז אתמול קיבלתי את התוצאות שאומרות שלא, אין לי הפרעות קשב וריכוז. אבל אני חיה עם עצמי ועם המוח שלי, ומשהו שם דפוק. אני לא יודעת אם זה בגלל שדרכי ההתמודדות שלי כל כך טובות שהן הסוו את זה טוב מידיי במבחן, או שיש לי משהו אחר. אני לא יודעת כלום. אני רק יודעת שנשארתי עם כל הבלגן, ובלי העזרה שהייתי בטוחה שאקבל. 

אבל כן, היום קצת יותר טוב. 

וגם העליתי תמונות באלבומים! לא משהו כלוב appropriate, אבל אני כבר לא בפייסבוק או באינסטגרם כל כך, אז למה לא. 

אני זו אני, והמוח שלי הוא המוח שלי, עם כל הטיקים והשטיקים והבעיות שיש שם. ואני יודעת שיש שם בעיות. אני יודעת כבר עשרות שנים שאני לא בדיוק במסלול של כולם, שאני תמיד צועדת במקביל, בין הדשא והשיחים והקוצים, צריכה לרוץ כדיי לעמוד בקצב של כל מי שפוסע בנחת על שביל סלול ונוח. זה לא רק אלמנטים שליליים. כאשר אני נתקלת במכשול שיש לכולם, שמייצר קו משווה מלאכותי, אני מסוגלת לחצות אותו ביותר יעילות מאחרים. אבל לרוב, ביום יום, זה מעצבן ומתסכל.

אבל קיוויתי, כל כך קיוויתי, אחרי יותר מ 15 שנים של הדחקה שמצאתי שם שיהיה לי מפתח, שאולי אוכל לקבל תרופה שתעזור לי להצטרף לכולם על השביל, לנשנש חטיפים במהלך ההליכה ולפטפט בנינוחות. אפילו התחלתי להיות יותר חסרת סבלנות - כלפיי עצמי, כלפי גרירת הרגליים, החולות והאבנים שממלאים לי את הנעליים. כי חשבתי שרק עוד קצת, ממש עוד טיפ טיפה. אבל קיבלתי תוצאות, ולא. הם לא חושבים שזה מה שאני. אבל הבעיות שישנן קיימות, בין אם הן תחת הכותרת הזו או לא.