את מתקשרת אליי, אני מחוייבת לענות לך בכל שיחה... יש לך הפתעה בשבילי
ישר יורה אליי את הפקודות כשיש לך משימה חשובה מאוד בשבילי...
ללבוש לגופי שמלה לבנה ארוכה, מחוך לבן, להמתין לך מתחת לעבודה ב- 15:00 לעצום עיניים ולא לפתוח...
אני מחכה, מתבוננת בשעון בציפייה לראות המחוגים מצביעים בשמחה על השעה היעודה
אני בקושי מצליחה לגלח את רגליי מתוך התרגשות אלייך, מתוך ציפייה חסרת מעצורים מנסה לסרק את שיערי הארוך השחור מבלי שידי תרעד לה...
אני מתבוננת על השעון- מחוגיו מציצים.. מצביעים בהתגרות על השעה שתיים וחצי בצהריים... נותרה חצי שעה בלבד עד שאצפה בך, בגופך הקטן והחטוב, ואביט בעינייך, השובבות... המתגרות.במבטך החכם, שלרגליו אני מייד משטחת על הקרקע, עיניי מתבוננת מעלה.. אל מלכתי האהובה שלי.
אצפה בשפתייך, שתמיד מקושטות בחיוך זדוני כמו שאומר "את לא יודעת מה ההפתעה הפעם"...
מביטה שוב על מחוגי השעון... רבע לשלוש. מלכתי בוודאי מסיימת את עבודתה- צריך להזדרז.. היא לא אוהבת להמתין.
אני עונדת את האזיקים השחורים מעור על אמות ידיי, מסתירה אותן מתחת למעיל ארוך ושחור.. רצה לאוטובוס
מתחת לבניין העבודה שלך אני מחכה לך עם עיניים עצומות כפי שפקדת עליי יום לפניי.
מחכה תקתוק שעון... הגיעה השעה , את תמיד מקפידה על זמנים... לפתע אני שומעת פסיעות, עדינות ועם זאת מלאות ביטחון, ככל הנראה של נעלי עקב דקיק.
זו את או לא את- אני שואלת את עצמי. אני עומדת, גבי מופנה לכניסת הבניין... כשאני חשה בנוכחותך... את נשימתך החמה על עורפי... את הריח המשכר של גופך. אני רועדת, כשבד שחור מתהדק סביב עיניי, מונע ממני לראות את אור היום.... המשך יבוא
לפני 12 שנים. 11 בפברואר 2012 בשעה 16:30