פעם, כשהוסת התאחרה, ישבתי בסלון, באמצע הלילה ובכיתי.
דמעתי בלי סוף. קבלתי כאב ראש מרוב בכי.
בעלי, שהתעורר ויצא לחפש אותי, מצא אותי כך. ממררת בבכי.
"אני בגיל המעבר" - יאוש, מצוקה, חוסר תוחלת.
"לא, את לא, את בהריון". "מה פתאום. אין לי שום סימן שחשתי בהריונות הקודמים".
הוא צדק. אבל הטבע קבע אחרת והפיל את העובר. תעתוע. פיסה שיצאה.
***
דם. דם אדם. דם אישה.
כמה סמלים נקשרו סביב זה. כמה טקסים.
הדם - כמקור החיים. הדם - מסמל המוות.
דם הווסת - נידה בחברות מסויימות.
מחזור חיים. מידי חודש בחודשו, חודש בחודשו, חודש בחודשו. דם המסמן את סיומו של מחזור פוטנציאלי נוסף להרות, תקוה שנכזבה של הטבע.
אוף, מדוע לא ניתן לקבל אותו רק פעם ב...
הוא משבש תוכניות. מתעתע.
הוא מוציא מאיתנו את הרגישות המוגזמת, את התסמונות של לפני מחזור, את הכעס כאשר מייחסים לנו כל התנהגות עצבנית כנגרם בעטיו, בגללו.
לעיתים, בוא הכתם הראשון, משחרר גם אנחת רווחה. יש! לא בהריון! (הבטחה להשמר פעם הבאה קצת יותר, תעמוד במבחן הזמן?)
לפעמים, לעוברות טיפולי הפריה, אותו כתם דם משחרר קיתונות בכי ותסכול. למה כולן מצליחות באופן טבעי ורק אני לא? מה דפוק בי? האם אני מספיק אישה?
ואז, כמו שעון ענק מתקתק, בנקודה לא ברורה, הטפטוף הוא לאחור.
כל מחזור נוסף מסמן את בוא הקץ.
ה נ ה כ ב ר אין לו קצב ק ב ו ע דומה ו ה ו א גוסס. מהתל באורח אירוני מרושע, פעם מגיע ופעמים לא בא. בזמנו שלו. עד ש....אין.
הטיפה האחרונה שזלגה ויצאה ובזמן אמת לא ידעת שהיא כזו. רק הנחת.
גיל המעבר.