מחשבות של נשלט

"אין חוקים במסיבה" – זאת הייתה הכותרת. לא הכרתי את האזור, אבל חשבתי לעצמי: מה כבר יכול לקרות? חוץ מזה, בחיים לא קרה שהכניסו אותי בקלות כזו למסיבה, בזמן שגברים שרירים וגבוהים ממני נשארו בחוץ.

האוכלוסייה בפנים הייתה מוזרה. רוב הבחורות היו גבוהות מהממוצע ונראו בכושר שיא; הגברים, לעומת זאת, היו ברובם נמוכים ממני. אחת מהן לא הורידה ממני את המבט. היא הייתה גבוהה ממני בכמעט ראש, יפהפייה, בשנות ה-30 שלה. היא צעדה לעברי. "היי," אמרה, ומיד דחפה את לשונה לפי בחוזקה.

"זאת פעם ראשונה שלך?" שאלה. הנהנתי, עדיין המום ממה שקורה בחדר. "אני אוהבת חדשים." היא אחזה בידי והובילה אותי לספה. "אני ממש חרמנית," לחשה באוזני ושלחה נשיקה רטובה לצווארי. "תרד על ארבע. אתה יורד לי, עכשיו."

נבהלתי. לא שאני לא אוהב לרדת, אבל זה אקט אינטימי, בטח לא עם מישהי שרק פגשתי. "זה קצת מהר מדי בשבילי," מלמלתי.

"אני חושבת שלא הבנת לאן הגעת," היא אמרה וזינקה עליי, מרתקת אותי לספה. היא הייתה חזקה ממני בהרבה; הרגשתי שאין לי סיכוי מולה. "אין פה חוקים," לחשה בזמן שפשטה את תחתוניה. שלוש שניות לא עברו והיא כבר ישבה לי על הפנים. "תתחיל ללקק!" צעקה, אבל אי אפשר להכריח גבר ללקק.

"קחו אותנו לזירה!" היא שאגה. מיד ניגשו שתי נשים ענקיות וליוו אותי לחדר עגול. היא התפשטה לגמרי וחגרה סטרפאון דו-כיווני. "הכי כיף כשאתם מתנגדים," קרצה והתנפלה עליי שוב, מנשקת ומרתקת אותי לרצפה. "אמרתי לך שאני חרמנית." היא התחילה להכות אותי – אגרוף ועוד אגרוף. הראש שלי התחיל להלום מכאב, ובלי ששמתי לב היא כבר הפכה אותי על הגב והחלה לחדור אליי בעוצמה.

"בסדר, בסדר!" צעקתי. "אני ארד לך, מה שתרצי!" אבל היא כבר הייתה באקסטזה. בכל פעם שחדרה אליי הרגשתי את האורגזמה שלה; הרטיבות שלה הרטיבה את הישבן שלי. "בבקשה, תפסיקי!" התחננתי, אבל שום דבר לא עזר. היא המשיכה והמשיכה עד שגמרה פעם אחר פעם.

"וואו," היא נשפה. "אני כל כך אוהבת אתכם, הבתולים." היא נישקה אותי בחוזקה ולחשה: "יש לך עוד עבודה." היא אחזה בידי והובילה אותי חזרה לספה. הפעם כבר לא שאלתי שאלות. ירדתי על ארבע בין רגליה והתחלתי ללקק וללקק, עד שהיא גמרה בפעם החמישית.

דמעות זלגו מעיניה. "מזמן לא נהניתי ככה."

"אני שמח שנהנית," אמרתי בטון מלגלג. "זה שאתן המין היפה, לא נותן לכן אישור לאנוס. זה שזה חוקי כאן, לא אומר שזה תקין."

"אוי מתוק," היא נישקה אותי, "חבל שאמרת את זה." היא חגרה שוב את הסטרפאון. "כבר רציתי לשחרר אותך," לחשה בזמן שהחלה לבעול אותי שוב. הפעם לא התנגדתי; כבר לא היה לי כוח לזה. "אנחנו הולכים להיות פה עוד הרבה זמן," היא לחשה שוב אל תוך השקט.

היום רונה אגמון משתחררת. השם שלה נמרח על כל כותרות העיתונים, אבל רק אני ידעתי מה מסתתר מאחורי החיוך המתוחכם הזה. היא נכלאה בגלל תרמית ענק, גנבה מאות מיליונים, ובסוף עשתה את עסקת חייה: החזירה חצי מהשלל ונותרה אחת הנשים העשירות והחזקות בעולם. כסף שיכול לקנות הכל. כולל אותי.

הלב שלי הלם בבית החזה כמעט עד כאב. מצד אחד, רציתי לראות אותה נמחקת, נעלמת מעל פני האדמה על מה שעוללה לי בתא. מצד שני... בלילות, כשהיה שקט מדי במיטה שלי, מצאתי את עצמי מפנטז על המגע התובעני שלה. על הלשון שלי שמרצה אותה, על הדרך שבה היא בועלת אותי בלי רחמים. הגוף שלי זכר את הכניעה, והראש שלי הפך לשדה קרב בין שנאה לתשוקה אפלה.

החופש שלי נמשך בדיוק שבוע.

בדרך חזרה מהעבודה, שתי נשים בחליפות שחורות הגיחו מהצללים. הן היו מיומנות מדי, מהירות מדי. לפני שהספקתי לצעוק, הרגשתי דקירה קרה בצוואר. העולם הסתחרר, האורות הפכו לכתמים מטושטשים, והכל נהיה שחור.

התעוררתי על סדיני משי קרירים בחדר שינה שגודלו כגודל כל הבית שלי. הריח שלה – הניחוח של הבושם היקר שהחליף את ריח הכלא – מילא את נחיריי. היא עמדה שם, לבושה בחלוק משי שחור שחשף רגליים ארוכות וחזקות.

"באמת חשבת שתתחמק ממני?" היא לחשה, קולה עמוק וסמכותי יותר מאי פעם. היא רכנה מעליי, נושקת לשפתיי בלהט שגרם לברכיי לרעוד גם בשכיבה. "אין יום שלא חשבתי עלייך, על הטעם שלך."

היא ליקקה את שפתיה ונעמדה מול פניי, פותחת את החלוק בתנועה אטית. "כדאי לך ללקק," פקדה, "או שאתה יודע בדיוק מה יקרה. כאן אין סוהרים שיפריעו לנו."

נכנעתי. הלשון שלי עבדה שעות, חוקרת את כולה בזמן שהיא נאנקת מעליי. הנוזלים שלה נשפכו על פניי, חמים ומתוקים, והיא רעדה פעם אחר פעם באורגזמות עוצמתיות שמעולם לא ראיתי אצלה בין כתלי הבטון. הכוח החדש שלה הדליק בה אש שלא ניתן לכבות.

"עכשיו," היא ציוותה, עיניה חומות ובוערות כשהיא מושכת אותי למעלה, "תחדור אליי."

לא הייתה לי ברירה. צייתתי. כשנכנסתי לתוכה, הרגשתי את המלכודת נסגרת עליי שוב. הפעם, בתוך ארמון, אבל עדיין אסיר של רונה אגמון.

"היא תאנוס אותי," התחננתי בפני הסוהרת, קולי רועד ונדמה כהד חלוש במסדרון הבטון הקר. "היא כבר לחשה לי מה היא תעשה. אתן לא יכולות לנעול אותי איתה שם." הסוהרת אפילו לא הנידה עפעף; מבטה היה חלול, רגיל מדי לדרמות של האסירים. היא דחפה אותי פנימה, ודלת הברזל נטרקה מאחוריי בקול מתכתי סופי.

בעולם שבחוץ, אנשים נוטים לחשוב שאונס גברים על ידי נשים הוא מיתוס או אירוע נדיר. הם טועים. בין הכתלים האלו, כוח הוא המטבע היחיד. כמעט כל חבריי למעגל המאסר חוו את זה בשלב כזה או אחר – המבט המורעב, המגע הכפוי, הוויתור על הגוף כדי לשמור על הנפש. אני תמיד הצלחתי להתחמק, לבנות חומות, להיות שקוף. עד שהגעתי אליה.

"אתה ממש מתוק," היא לחשה, קולה מחוספס וקרוב מדי. הרגשתי את חום גופה לפני שהרגשתי את לשונה מלקקת את תנוך אוזני. צמרמורת של גועל ופחד חלפה בגבי. "אם תתמסר לזה, זה לא ירגיש לך כמו אונס."

היא הייתה יפה בדרך מעוותת. שיער שחור שופע ופרוע, עיניים חומות וקטנות שנעצו בי מבט טורף, וחיוך שהיה יכול להיות כובש לולא היה מלא בכוונות זדון. היא הייתה גבוהה ממני, כתפיה רחבות ונוכחותה מילאה את החלל הצר של התא.

היא הניעה את ידה וסגרה את הווילון המאולתר שהפריד בינינו לבין שאר העולם. "יש לנו עוד שלושה חודשים כאן," היא אמרה בביטחון של מי שקיבלה מתנה יקרה. "הולך להיות לנו מאוד כיף."

בלי התראה, היא תפסה בכתפיי והטיחה אותי על המזרן הדק והבלוי. ניסיתי להתנגד, להזיז את ידיה, אבל הכוח הפיזי שלה היה מוחלט. היא ידעה בדיוק מה היא עושה. בידיים מיומנות ואכזריות היא עוררה את גופי נגד רצוני; הבגידה הגדולה ביותר של הגוף היא שהוא מגיב למגע גם כשהנפש זועקת "לא". עצמתי עיניים, מנסה להיעלם למקום אחר בראש שלי בזמן שהיא רכבה מעליי, נושקת לי בכוח, האורגזמה שלה מהדהדת בחלל התא כשהיא נצמדת אליי בכל כובד משקלה.

"תודה," היא התנשפה, שוכבת על חזי. "מזמן לא גמרתי ככה. כל הזמן תקעו לי שותפות בתא... זה פשוט לא אותו הדבר."

נשכבתי שם, בוהה בתקרה המתקלפת. לרגע קצר, תחת הלם האירוע, המחשבה המעוותת חלפה בראשי – אולי זה לא כזה נורא? לפחות היא יפה. לפחות זה מגע אנושי. אבל אז היא דיברה שוב.

"קצת היה חסר לי המאבק," היא אמרה, עיניה נוצצות באור מסוכן. "אתה אוהב להיאבק, חמוד?" "לא," לחשתי, קולי שבור. "בבקשה... בואי נעשה את זה פעם ביום. לא יותר מזה. בבקשה."

היא פרצה בצחוק מתגלגל שהקפיא לי את הדם. "אתה יודע כמה זמן חיכיתי לפרטנר כמוך? אתה יודע מה זה להיות סגורה כאן שנתיים?" היא תפסה בראשי והורידה אותו בכוח אל בין רגליה. "תלקק."

נעלתי את לסתותיי. היא יכולה לקחת את הגוף שלי, אבל היא לא תכריח אותי לפעול אקטיבית. היא סטרה לי – סטירה חזקה שגרמה לראשי להסתחרר. "תלקק!" "לא," ירקתי את המילה. "מה תעשה? תכה אותי? אם תפצעי אותי יעבירו אותי תא, ושוב תישארי עם שותפה." היא ליקקה את שפתיה, חיוך שטני נפרש על פניה. "חיכיתי למאבק הזה."

היא שלפה מתחת למזרן אביזר מין מאולתר, "פילדו" (סטרפאון) דו-צדדי. היא החדירה צד אחד לתוכה, עיניה נעולות עליי. היא התנפלה עליי שוב, הפעם בנשיכות כואבות בכתפיי ובצווארי. "אני מצטערת," היא לחשה בטון שלא היה בו שמץ של צער, "אני צריכה שתהיה צייתן."

היא סובבה אותי על בטני. הצרחות שלי נבלעו בכרית כשהיא חדרה אליי. התחננתי שתפסיק, בכיתי, אבל היא הייתה בעולם משלה, מונעת מיצר של שליטה ופורקן. כשסיימה, מותש ומושפל על המזרן, היא לחשה שוב: "עכשיו, תלקק."

ירדתי על ארבע. נשברתי.

שלושת החודשים הבאים היו גיהינום של שגרה. הפכתי לעבד המין שלה. היא לקחה אותי מתי שרצתה, איך שרצתה. לפעמים שלוש או ארבע פעמים ברציפות, עד שהגוף שלי צרח מכאב פיזי. הדינמיקה בינינו הפכה למשהו מעוות – תסמונת סטוקהולם החלה לחלחל. מצאתי את עצמי מחכה למגע שלה, לא כי רציתי בו, אלא כי הוא היה הדבר היחיד שהרגיש "חי" בתוך הקיפאון של הכלא. התחלתי לפתח רגשות כלפיה, תערובת חולנית של פחד, תלות ומשיכה כפויה.

ואז, בוקר אחד, ללא התראה מוקדמת, דלת התא נפתחה. "קיבלת שחרור מוקדם," אמר הסוהר. הסתכלתי עליה. היא ישבה על המיטה, המבט הטורף שלה הוחלף לרגע במשהו שנראה כמעט כמו עצב. 

הלילה האחרון היה שונה מכל מה שקדם לו; האוויר בתא הרגיש סמיך, כמעט חשמלי. היא לא תקפה אותי מיד כשהאורות כבו. במקום זאת, היא גררה את המזרן שלה לשלי, נצמדת לגבי בחיבוק שהיה חזק מדי מכדי להיות מנחם, אך רך מכדי להיות אלים. "אתה הולך מחר," היא לחשה, והפעם לא היה בקולה את הלעג הרגיל, אלא צריבה של בעלות. היא סובבה אותי אליה, וידיה, שהיו רגילות להכניע, החלו לחקור את גופי באיטיות מענה, כאילו ניסתה לחקוק את קווי המתאר שלי בזיכרון שלה. באותו לילה המאבק היה שקט יותר; נתתי לה להשתמש בי שוב ושוב, נשאב לתוך המקצב המוכר של הכאב והעונג הכפוי. כשהיא חדרה אליי בפעם האחרונה, דמעותיי זלגו על הכרית הכתמית, לא רק בגלל ההשפלה, אלא בגלל הידיעה המבעיתה שחלק ממני כבר לא יודע איך להרגיש קיים בלעדיה. בחושך המוחלט של התא, היא הצמידה את מצחה למצחי ולחשה: "אל תשכח מי הבעלים שלך בחוץ, קטנצ'יק. אני אמצא אותך."