בלוג

לפעמים אני אוהבת לעצור ולחשוב
ולסקר את המזוכיסטיות שלי לאורך השנים ומעבירה על זה 5-10 שניות אבל אף פעם לא באמת חושבת
אז היום חשבתי אוקיי אלמוג, בואי תעשי איזה רשימה מזדיינת ותגמרי עם זה וזהו
גיל ארבע עד ארבע עשרה אני מתארת לעצמי שאחרי גיל 14 זה כבר לא ממש נחשבת בתור ילדות

אני מתארת לעצמי שהמחשבה בעלת האופן המזוכיסטי הראשון הופיעה אצלי בגיל ארבע גם אם עוד לא הבנתי את זה אז
אני זוכרת איך אהבתי לדמיין שמשפחה של מפלצות, לא מפלצות מוטציות אלא מפלצות גדולות ופרוותיות וצבעוניות וחמודות כאלה
בכל מקרה אני זוכרת איך דמיינתי שהן חטפו אותי והשתמשו בי בתור איזה עבד שלהן, דפוקה בשכל אני יודעת
לפעמים הייתי משום מה שטיח ולפעמים כשהמשפחה ראתה טלוויזיה הם ישבו אחד על השני ככה, לפי גדלים
ואני ישבתי הכי למטה אה, והם גם לא נתנו לי ללכת להשתין
בבוקר הם קשרו אותי למיטה ולא יכולתי לקום והם עמדו והסתכלו וצחקו עליי
ואני בסך הכל בת ארבע חמש שש ואפילו לא תוהה אם גם אחרים אוהבים לדמיין כמוני

כל המחשבות האלה נעלמו עד גיל אחת עשרה בערך
למרות שאני זוכרת שתמיד התעוררה בי התרגשות מסויימת כשראיתי סרטים או תוכניות שהציגו אלימות בטלוויזיה
לא התרגשות מהאקשן אלא סוג של סיפוק שכזה

הפריצה הגדולה של המזוכיסטיות שלי הייתה בגיל אחת עשרה
זה בכלל התחיל בגלל איזה תוכנית מטומטמת בטלווזיה, שתי דמויות משניות
אחת בוסית ועובד שלה שהיה גיי בכלל והיה להם מעין התנהלות סאדו מאזוכיסטית כזה אבל אני חושבת שהייתי היחידה ששמתי לב לזה
בכל מקרה קולטת את עצמי מפנטזת בלילות דווקא על העובד שהיה נשלט כביכול, שולט בי
לא אהבתי לחשוב מה ולמה פשוט אהבתי לדמיין זה לקח אותי לעולם אחר זה גרם לי להרגיש יותר טוב
אני פחות או יותר חייתי בשביל זה
שנה שלמה אני כל לילה פינטזתי משהו אחר ובתכלס אחד מהחוויות הכי כיפיות שהיו לי בחיים

בסביבות שתיים עשרה החלטתי לברר את העניין הזה, התחלתי לקרוא על סאדו מאזו התחלתי לקרוא סיפורי זימה
וגם פה באתר אני חושבת

גיל שלוש עשרה היה לי איזה מורה סדיסט
פחות או יותר הדמות הראשונה שאני מחשיבה כדמות סדיסטית בחיים שלי למרות שלא קרה בינינו יותר מדי
קצת סטירות בעיטות דחיפות ובעיקר השפלה מילולית, המון
חתכתי בגללו וגם את כל כיתה ז' המזדיינת הצלחתי לסבול איכשהו רק כי ידעתי שכל יום שלישי אני רואה אותו
אהבתי אותו אבל לא יכולתי יותר ועברתי בית ספר
ועד ששכחתי ממנו אחרי שנה פתאום נזכרתי
וגם כשגיליתי שהוא נשוי בכיתי כמו סתומה

גיל ארבע עשרה לא משהו מיוחד
איזה ידיד שידע שאני מזוכיסטית ניצל את זה די חזק אבל לא כמו שהייתי רוצה
סטירות ובעיטות היה נותן בכיף אבל אם היה עושה משהו חזק מדי היה מבקש סליחה
די שנאתי אותו כי היה לו חרא של אופי אפילו אם הוא לא ידע
אני חושבת שהוא היה הומו בכלל

כל כך חסר לי עכשיו מישהו שישלוט בי ואני שונאת את עצמי והלוואי שהייתי מישהי אחרת