המוזה שלי

פורשת כנפיים אל שמיים תכולים,

נפשה מבקשת מזור. 

עוזבת קן בטוח, 

ממריאה אל האל חזור. 

התיטיב לבסס את קינה בניכר?

האם יוותר ליבה במקום המוכר?

רבות שאלות ותשובות אין,

לא הכל משתקף בפשטות בעין. 

כי הבית ישכון במקום בו הלב בחר,

אין לדעת מה יבשר המחר. 

משק כנפיה נשמע באופק בהיר,

במהרה כל השונה יהפוך נהיר. 

וקינה יבנה וליבה ימלא רון,

שלוות נפש עד יומה האחרון.