אז מה יהיה הסוף איתי? שוב אני לא נרדמת. שוב לא אצליח לקום בבוקר לעבודה. שוב לא אתעורר מהשעון המעורר. שוב הוא יתעורר ממני ויכעס עליי שאני מעירה אותו. ואני הרי עושה הכל כדי לא לעצבן אותו - הוא גם ככה על הפנים. אבל הנה ההוכחה שאני לא מצליחה. מסכן שלי. ביום ראשון הוא התעורר מהשעון שלי וכשהוא יצא מהבית היה לו מבט כועס כל כך בעיניים. היום התחיל נורא וכך גם השבוע הזה. שלשום אני התעוררתי מהשעון המעורר שלו.
כשחזרתי מאוחר הבייתה, ישבתי לאכול ואז הוא חזר עם הכלב. שאלתי אותו אם אני יכולה לעשות לו משהו. אוכל. משהו. הוא אמר ״תעשי לי ילד״ ואז קם והלך. אחר כך אמר לי כשדיברנו בחדר שינה שהוא מיואש. דיברנו קצת לפני ובזמן שהוא התקלח. עלינו. אחר כך התחבקנו בעדינות במיטה. הוא אמר שהוא מצטער שהוא היה עצבני השבוע. אמרתי שאני מצטערת שלא עשיתי דברים בשבילו בשבועיים האחרונים. הוא אמר שאין טעם לדבר על זה עכשיו. וקצת אחרי הלך לישון והנה הוא ישן לו.
ועכשיו, כשאני שוכבת על הגב, על הבטן, על הצד, אחרי שהעפתי עליו את הכרית שלי בטעות כשניסיתי אולי להירדם בלי כרית, חשבתי שאני כל כך ריקה שאין לי מה לתת לו ושזה שכתבתי שאני כל הזמן עושה בשבילו זה פשוט לא נכון עכשיו. אין בי כוחות. אני עייפה.