עכשיו אנחנו בתקופת רגיעה. כמה לילות פשוט נרדמתי מהר. זה כנראה אומר שהנשמה נרגעה קצת. אפילו כתבתי פוסט כשאני נעה בין עירות לשינה ומרוב תשישות הוא נמחק לי :(
אחרי המשבר, הכמעט פרידה, המפל שהייתי, הימים הקשים שעברו עליי - האווירה נרגעה קצת. זה מרגיש כאילו חזרנו אחורה בזמן. אנחנו כמו פעם, בלי הלחץ הנורא הזה. אז היו כמה ימי מנוחה ורגיעה. הייתה אהבה באוויר ושיחות יותר מבדרך כלל. שיתפתי יותר וזה הרגיש טוב.
עדיין יש. אנחנו נרגענו אבל אני גועשת בפנים. ברגע שהמשקל שלנו זז קצת הצדה, ברגע שסוף סוף קיבלתי ממנו קצת ספייס לעצמי, המצב השתנה. הטיפול שלי עם עצמי התעמק וזה קשה. לשנות דפוסים שכל החיים חייתי לפיהם זה קשה.
ואני שואלת את עצמי שאלות. הבנתי שאני חייבת להשתדל יותר. לנסות שוב והפעם חזק יותר. לתת לו צ׳אנס - אולי להכריח אותו אולי לנסות ללמד אותו מה אני אוהבת באמת. להגיד לו מפורשות שוב ושוב - אולי הפעם הוא יקלוט. הוא יודע שאני אוהבת כוח. אבל הוא לא אוהב שאני נושכת אותו. אני אוהבת לנשוך. במיוחד בצוואר. אבל אני מסתפקת לנשוך אותו בבטן והוא לעתים עומד, לעתים מתקפל, לעתים עוצם עיניים וחושק שפתיים - מחכה שזה ייגמר. אני חייבת לנסות איתו. לא לוותר כל כך בקלות. אני חיה כמה חיים ונמאס לי. הוא קורא לי ״חרמנית קטנה שלי״ או ״סקסית״ אבל אני לא חושבת שהוא יקרא לי מלכה וישרת אותי כמו שאני מפנטזת על זה. גם קשה לי לראות אותו עושה את זה. חבל. אני אהיה מלכה טובה. אני יודעת את זה.
אקס קרא לי נסיכה. אבל הייתי צעירונת אז ועכשיו בטוח התקדמתי בדרגה...
הוא לא יכול להיות משהו שהוא לא. הבנתי את זה. אבל אני בעיקר מנסה להבין את זה על עצמי. אני מרגישה שיהיה לי קשה מאוד להמשיך לוותר על התאווה שבי. אז אני אנסה יותר חזק איתו. את מה שאני יכולה ונראה מה יהיה.