וכשאני איתו במיטה אני לא יכולה לנתק את המחשבות
אני לא יכולה להפסיק לחשוב על הדברים השונים שאנחנו רוצים בחיים
ואז אני אומרת לו לזיין אותי ולפעמים זה טוב ולפעמים זה פחות אבל כמעט תמיד כשהוא מתחיל לזיין אותי מהר וחזק ואני מתחילה לגנוח - הוא גומר וזה מתסכל. אני מתגעגעת כל כך מלגמור מזיון. זה לא קרה הרבה זמן.
וקשה לי לגמור בזמן האחרון וזה לוקח לי יותר זמן וזה ממש ממש מבאס אותי. אולי זה כי נוכחתי במשהו שלא רציתי להשלים איתו. אולי כי קצת ירד לי ממנו. וזו בעיה. בעיה גדולה. והאמת שגם ירד לי מעצמי. אני עדיין חרמנית ונרטבת רק ממחשבות על אבל האני שבי מרגיש לא בסדר עם עצמו. ואם עד עכשיו הייתי במעין דכדוך נפשי עכשיו עברתי למעין דכדוך מיני. הוא דיבר על זה שאם נמצאים הרבה זמן אז הריגוש והתשוקה זה לא אותו הדבר כי זה כבר לא חדש. והוא בטח צודק. מה אני יודעת? לא הייתי עם אף אחד כל כך הרבה זמן. אולי זה ככה. אבל אפילו אם זו המציאות ואפילו אם אני תמימה - קשה לי לקבל את זה. קשה לי להתמודד עם זה. קשה לי שלא רוצים לאכול אותי ולהתנפל על גופי ושלא חושקים בי בטירוף. חלק גדול מהביטחון העצמי שלי טמון במיניות שלי. אני מודעת לזה. לפעמים אני חושבת שאני מאוד סקסית אבל אני צריכה חיזוקים ומחמאות. ועכשיו כשההוא שלי חתך ונעלם אין לי מי שיאמר לי את זה בתאווה. הגבר שלי אמר לי לפני שאני סקסית, שהוא אוהב את התחת שלי שעגול כמו שצריך וליטף אותו בחיבה, וכיף לשמוע את זה אבל זה לא תשוקה זו חיבה ויש הבדל גדול ביניהם.
והפסיכו אמר לי שאני חיה חיים כפולים, אפילו משולשים, והוא צודק. והוא אמר לי שההוא נעלם לא בגלל שהוא לא רוצה אותי או לא נמשך אליי אלא בגלל שהוא מאוד רוצה אותי ואוהב אותי והוא פגוע וכועס. שאני לא. שלא נפגשתי איתו. הוא אמר שאם ארצה אוכל להשיג אותו. ואמרתי לו שהוא ביקש שלא אפנה אליו וניתק קשר, והפסיכו אמר שהוא עדיין רוצה.
והוא אמר לי שיודעים איך נכנסים למשהו אבל לא איך יוצאים מזה. שרטט בעיני הרבה סיטואציות אפשריות. ואני חושבת על הדברים שפיספסתי ואני לא רוצה עוד. ואולי החבר צודק, כי אני כבר לא יודעת. אולי לנסות בחוץ יעזור לי להחליט. והתכתבתי עם חבר שלו ולא היה דבר מיני מפורש בשיחה אבל רק מלדבר איתו התרטבתי. רק מזה. רק המחשבה שהוא ייגע בגוף שלי. ואולי זה הריגוש.
אין שחור ואין לבן. זה מה שהבנתי השבוע. כנראה שבאיחור רב כי אני חושבת שרוב האנשים מבינים את זה אבל אני תמיד מבינה ומתבגרת מאוחר יותר מהשאר. ואני לא יודעת מה יהיה. אם יהיה. אבל אני חייבת להעלות הילוך עד כמה שזה קשה.
הייתי אצל חברה מהעבודה בחמישי. והיא אמרה לי לנסות עוד שנה ולראות מה קורה. היא אמרה שזה רק בראש שלי כי הוא מוכן לחיות ככה. אבל אני לא. וזה מה שהיא לא הבינה. אני לא מסוגלת להעביר עוד שנת בצורת ותסכול. אני כל כך קרובה להתפוצצות שזה מפחיד אותי. אני שמה את היד על הכוס מעל השמלה בעבודה כדי להרגיע את עצמי ככה מתחת לשולחן ולפעמים מכסה בעליונית כדי שלא ייראו ולפעמים מסתכנת בזמן שאני חושבת שאף אחד לא רואה ואני נרטבת ממחשבות על מה אם. ואני צריכה שיתפוצצו עליי כדי שאוכל להתפוצץ חזרה