אין לי עם מי לדבר עליך. היינו רק אני ואתה בנפרד מכל העולם. בסתר. אני שואלת את עצמי אם אתה לפעמים מקווה שאבוא אליך או אם כבר שמת אותי מאחור ושכחת אותי. אני חושבת שאהיה חייבת לעשות את מה שביקשת ממני לא לעשות. אני חושבת על זה הרבה. אני רואה אותך ברחוב לפעמים אבל זה לא אתה. נמאס לי להתחרט. לא לעשות דברים. אם לא אנסה לראות אותך אמשיך להצטער על זה וזה ימשיך לכאוב ויישאר פתוח. לא אצליח להתגבר עליך ולהפסיק לחשוב עליך. לקוות שאולי מתישהו הגעגועים יגברו על הכל. לשבת לחכות שאתה תעשה משהו. אז אני חייבת לקחת את הסיכון הזה ולנסות. כי נמאס כבר מהמחשבה של מה היה קורה אם. ואם תכעס לפחות אדע שאני ניסיתי. אני אומרת לעצמי שוב ושוב שעדיף לעשות מלא לעשות ולקמול מזה, ואני אהיה הכי זהירה שאני יכולה מתוך התחשבות בך אבל אני חושבת שמחר זה היום. ראיתי את זה קורה בדמיוני ובחלומותי כמה פעמים. ואני כותבת על זה עכשיו ודפיקות הלב גוברות. אני רק רוצה לראות אותך. לדבר איתך. להסביר לך יותר טוב למה.
הלוואי הלוואי הלוואי שאתעורר מחר מוקדם בבוקר ואלך לעשות את זה ולא אשתפן. הלוואי שהאומץ שבי יגבר ויחזיק אותי ויחזק אותי. הלוואי שיהיה לי כוח. הלוואי שאתעלה על עצמי ואהיה חזקה