היום היה לי יום של לב פתוח. אחרי בערך חודשיים של לב סגור.
הכל היה לי נעים, ללא מחשבה מוקדמת על הדברים. הקפה היה לי טעים. הקידוש היה לי נעים. לא היה מקום בלב למתחים שאני מרגישה כמעט באופן יומיומי בין ההורים שלי. חיכוכים, מתחים. היום היה לי ממש נעים. חייכתי בשולחן, חיוך מהלב. כולנו צחקנו קצת, על שטויות יומיומיות. הקובות האדומות שמתפרקות כשמכינים אותן והכל נדבק לידיים. פתאום החיוך של אחי אחרי שלא ראיתי אותו זמן כה רב. אני כמו ילדה שנחש גומי ממלא לה את כל הלב. בכזו קלות כשטוב לאהובים שלי, טוב לי גם. בקלות כפי שכוכבי הלכת מסתובבים בחלל.
הגשם היה לי נעים. פתאום החורף לא העיק עליי. הקור. בחודש האחרון אני מרגישה שכולם חולים, וכולם מדוכאים, ולכולם נמאס מקורונה, מגשם ומקור. היום ישבתי במרפסת עם קפה ראשון והצבע של השמיים פתאום לא היה נראה לי אפור, אלא כסוף. נשבתי בצבעם של השמיים בשעות ערביים כאלו. תמיד נדמה לי כשאני קמה מאוחר, כשאני מתעוררת לצבע כזה של שמיים, שפספסתי את כל היום. אבל לא היום. היום התעוררתי אל ערגה ויופי כזה. לא הייתי רוצה להתעורר בשעה אחרת. העלים הרטובים שעל העצים בגינה. מחלון המקלחת, בין התריסים הפתוחים למחצה והרשת, בצבצו פרחים לבנים של עץ פרי הדר. איזה חושחש. אבל היה לי יפה לראות את הפרחים שאמורים לצוץ רק עם בוא האביב, פורחים כמעט במלואם דווקא בגשם חורפי של כסף. אולי גם אני יכולה לפרוח כבר עכשיו, ולא אצטרך לחכות שוב ושוב עד לימי הקיץ?
אפילו אני, לא נוראית כל כך כפי שאני נדמית לעצמי ברוב הימים. אני לא כזו נוראית. וההורים שלי, פתאום לא אכפת לי מהדברים שהם עושים או עשו בחייהם והסבו לי כאב. באמת היום לא היה אכפת לי. פתאום לבי התמלא כולו אהבה. אליהם… לחברות שלי, לגברים שונים שפגשתי בחיי. לכל מני אנשים. אפילו לאנשים וירטואליים שמעולם לא פגשתי.
נזכרתי בשיר של עברי לידר, זכיתי לאהוב. אף פעם לא הבנתי אותו דיו. כולם אוהבים הרי. אך אולי לא די בכך. התובנה הזו בינך לבין עצמך, היא החשובה. אני זכיתי במתנה הזו - שאני מסוגלת לשבת עם עצמי מדי פעם בפעם, ולשוחח איתי, כמה אני אוהבת אדם כזה או אחר. אהבה טהורה. את הבנות מהצבא, מחבורות שונות, ואחת מהודו, ואחת ממדינה כזו או אחרת, ואחת שגדלה איתי כל החיים, ומורות מבית הספר. וילדים מתקופה קצרה שעבדתי בגן ילדים. ואנשים שפגשתי אפילו פעם אחת לזמן קצר, וגברים, סתם גברים שאולי אני נאיבית מדי לחשוב שכמה מפגשים קצרים אומרים משהו. אבל אנשים נכנסים לי ללב, איזה מזל שהדבר הזה לא נעלם לי כ-חול בין הידיים. אני מחזיקה אותו. בונה ממנו ארמונות, ממש כמו שאני אוהבת לשבת על החול בחוף הים ולהתבוסס בו.
בהרבה ימים אחרים הייתי חושבת על לכתוב דבר כזה, והמחשבה אולי הייתה מעוררת בי איזה עקצוץ - וואו, איזו לעיסות. אבל היום, אני מנצלת את הרגע הזה ואומרת לעצמי - לכשתרצי. המילים האלו מונחות כאן. אני מקדישה אותן לי. הבלוג הזה, מלא רפש - אני כותבת כאן עצוב. כואב. חשוף. ואחר כך כשמישהו מחמיא לי על המילים האלו אני אומרת - איך את כותבת מילים כאלו? לשם מה? לקרא ולהעמיק בחושך ולא באור? כמובן שאיני מצטערת על כך. גם המילים העצובות הללו שאני כותבת מהדם ומהדמעות שרק החושך שבחדר והכרית מכירים - צריכות להכתב. אבל גם אלו. הלעוסות והמתוקות מדי מכמות הסוכר שבנחשי הגומי. מכפת לי. מילים הן מילים.
היום, ראיתי אור קצת אחר. נזכרתי בערך אחרי חודשיים כמה אני טובה בלעוף על החיים. פתאום לא התבאסתי על עצמי שאני כבר איזה חודשיים במחתרת. לא שדאגתי שלא אצא משם. הידיעה הזו ברורה לי. אבל היום, לא ביאס אותי לחשוב על זה, להפך. נזכרתי כמה בא לי לטרוף את החיים ולהתעלות מעל כל עצב. אני שמחה עליו. מישהי אהובה אמרה לי לא מזמן שאני על איזשהו ציר בין העצבות לשמחה ואם אני חווה אחד מהם בעוצמה אז אחווה גם השני באותה עוצמה. היום אני יודעת שבא לי לעוף על עצמי. בא לי לרוץ על הים, בא לי לעשות טוב לאנשים. בא לי להתמודד. בא לי ספורט ולאכול עלים. בא לי את האהבה שרק בעלי חיים יכולים לתת לי. בא לי שוב נופים של הודו ושל הרי האלפים ביפן. בא לי אוכל ביתי בכפרים נידחים שמסעדה לא יכולה להפיק לי. בא לי האפי אאור בתל אביב לפני ואחרי הים בשישי בצהריים. בא לי לצייר. בא לי להעמיק באמנות. להעמיק ב-אמת. בזה אני טובה. אני יותר נכונה לדבר ולחשוף. אפילו אם רק היום. מכפת לי….
לכשתרצי…