"צעדיי" הראשונים כנשלט היו הרבה טרם ידעתי על מושגים של שולטת ונשלט.
הייתי תמיד מופנם ונבוך בנוכחות בנות אשר נראו לי תמיד כל כך יפות ועדינות, מושלמות, בלתי מושגות. אהבתי אותן והערצתי אותן.
סגדתי להן, לגוף שלהן, ליופי, לחיוך. אפילו כפות הרגליים שלהן נראו לי הדבר הכי יפה בעולם (הרבה לפני שפשוט הבנתי שיש לי פטיש לכפות רגליים). הייתי מדמיין את עצמי נושק לכפות רגליהן היפות, קטן וחלש לעומתן, משמש עבורן חפץ ושעשוע, אף פעם לא בן זוג. רציתי, לא האמנתי.
הרבה שנים עברו עד שמלכתי לימדה אותי שלהיות נשלט זו לא עמדת נחיתות ולא חולשה. שצריך הרבה כח ויכולת הכלה בשביל להיות נשלט באמת. יכולת להכיל את צרכיה הרגשיים של מלכתי, צרכיה הנפשיים, את אהבתה להיות חזקה ולשלוט, את הכאב החד של השוט.
אני אוהב כשהיא מתעללת בי. אני לא אוהב את הכאב, אלא את ההנאה שלה כשהיא מכאיבה לי, את החיוך שלה כשאני צועק מכאב, את היכולת שלה להמשיך ולהכאיב, להתעלם מכאביי. אני אוהב את היכולת שלה לראות אותי באמת, את הצרכים שלי כנשלט, את ההבנה שלה שאני רוצה לגדול, למתוח גבולות, אך זקוק לה לשם כך.
חשבתי, מהם הצרכים של השולטת? מהם הצרכים של הנשלט? ועד כמה הם צרכים משלימים? אבל זה כבר לפעם הבאה....
שלך ורק שלך מלכתי היפה