פשוט אישי

אני מתנדבת באקים, כליצנית רפואית.

יש שם מישהי, שתמיד בצד. מסתבר שיש לה תסמונת ויילאים יחד עם עוד כמה דברים.

היא לא מתקשרת, בקושי הולכת, יכולה להיות אלימה.

ביקשתי לעבוד איתה. האחראית הסבירה לי על חיבתה למוזיקה.

כשהיא שיתפה איתיפעולה, כשהיא חייכה, כשהיא צחקה.הדברים הנדירים האלו.

רגעים קטנים של אושר.

להיות שם. והם מלאי אהבה

אלו הם הרגעים של האושר האמיתי

חפץ, זונת תשומת לב.זה כל מה שאני

איך את יכולה לחנך לשיוויון ערך האדם ולהגדיר את עצמך כנשלטת? את השאלה הזאת שאלה הרכזת שלי.

ואני ניסיתי ניסיונות כושלים להסביר לה שזה מעין משחק, משחק אמיתי מאוד, ובמשחק הזה אני גם שווה לאדוני וגם מתחתיו באותה העת. 

ואולי, גם לי זה לא מובן, ובכלל הגבול הזה, הדק מאוד בין המשחק למציאות, בין הנאה לפגיעה.

"כשאת אומרת לא למה את מתכוונת?"

תמיד היה קיים בי הפחד הזה, מה יקרה אם אני אגיד לא. האם זה באמת יפסיק? ואם לא, זה נחשב לאונס? ואם זה נחשב לאונס ולמרות שהנפש התנגדה, הגוף בגד בי ונהנה, זה עדיין אונס?

ומתי בכלל המשחק עלול להפוך למציאות מחרידה? אביתר בנאי בשיר אקדח מביע את זה בצורה צורמת. ממשחק, מהנאה זה הפך לרצח. מתי ההנאה מכאב והחזרה אליו הופכת לתסמונת האישה המוכה.

המשחק הזה, המציאות הזאת, מפחידה, מסוכנת.

ואולי אני בכלל צבועה, אני שווה לך? אני יכולה לחנך לשיוויון? הכיצד?

וככה בסוף כל לילה את משילה את כולך מעלייך.

ראשית, את העקבים. לאחר מכן את כל התכשיטים, החן והיופי, הבגרות האצילית שהם יצרו לך.

ואז את האיפור, ראשית מהעיינים, חושפת תשישות וריקנות ומשם עוברת לשאר הפנים. חושפת מול עצמך את כל פגמייך.

מורידה את הסרט מהשיער, משהו חדש, אופנתי וילדותי

משילה מעלייך את השמלה, כמעט ונשארת במערומייך.

רק נשאר המחטב, שמכניס, ודוחק ומעצב את גופך.

את לא מושלמת ילדה אישה. ואולי את אפילו לא ילדה אישה, אלא רק ילדה, נערה המתחזה לבוגרת.

כי גם יופייך המוקפד למעשה סותר, סרט ילדותי ואיפור מבוגר, תכשיטים אציליים ושמלות זנותיות.

וכך בסופו של יום את נשארת עם כל פגמייך, בצד זרוק כוחך, יופייך המעוצב ומוקפד ככ שגם הוא נראה לא שייך לך.

הרי מה את סך הכל ללא כל האבירזים, ההסתרות, הכיסויים?