שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

חיים בשחור לבן

הגיגים ומחשבות.... אחרי שהבנתי שלא קיים עבורי אותו מכסה שיגרום לכל חושיי לרטוט בפנטזיות האפלות ביותר...
החלטתי שהטוב ביותר יהיה לברוא אותו בתוך עצמי ולחיות איתו...
עד כה חיינו בשחור לבן מגלים טיפה של צבע, ונראה מה יהיה...
לפני 11 שנים. 20 בספטמבר 2012 בשעה 22:17

קרה לי משהו ממש מוזר, מוזר -טוב, היום,

ישבתי לי בשלווה סטואית בשיעור מתמטיקה (אני אוהבת את זה כמעט כמו פיזיקה)
חקרנו מערכות לוגורתמיות ומלא דברים מעניינים אחרים והמחשבות שלי פשוט המריאו להם כרגיל.....

שהייתי בתיכון לקחתי קורס ביואל גבע לפסיכומטרי (חשבתי שאהיה עתודאית),בסוף עתודאית לא יצאתי אבל התאהבתי מעל הראש במורה שלי.


היה בו משהו ממכר, שילוב כמעט בלתי אפשרי של אינטלגנציה , רגש , חוכמת חיים, והמון המון סקס נוטף...

כמובן שזה שהוא היה המורה (בה' הידיעה) היה בונוס עצום, למי מאיתנו אין פנטזיה כלשהי על המורה שלו?

זה היה ממש תענוג להגיע כל שיעור, לשבת בשורה האחרונה והלעריץ אותו מרחוק.כבר אחרי שני שיעורים נהפך למין תחביב מעט פולשני אצלי הוא היה ממלא את הפנטזיות שלי 24\7 (כבר בגיל 17 הייתי כל כך חרמנית, קצת מטריד להבין את זה פתאום).

בסוף כמו כל דבר נפלא וממכר גם הפסיכומטרי הסתיים, ובאמת שחיכיתי לתוצאות לא בגלל הציון אלא בשביל הרגע הזה שלהרים את הטלפון ולדבר איתו אחרי חודש של ניתוק כל כך כואב... אויש הוא היה האובססיה המתוקה שלי.

אני באמת זוקפת לזכותו את הציון שקיבלתי, מעבר לכך שבאמת היה מורה מדהים, הוא ממש 'ריתק' אותי תרתי משמע לחומר ובמיוחד לשיעורי עזר... הייתי חרוצה בצורה יוצאת דופן.(הלוואי והיה מרתק אותי לכמה סיכאות \שולחנות ככה על הדרך... בטוחה שהייתי לומדת ככה הרבה יותר טוב)

אז אחרי כמעט חמש שנים מהפסיכומטרי מצאתי את עצמי בשיעור מחפשת וקודחת למצוא אותו בפייס בוק, ואפילו מצאתי!

הודעה: " ברק שלום, הרבה זמן לא דיברנו אבל רציתי לספר לך מעט דברים על מנת שאסגור מעגל.

ובכן הייתי מאוהבת בך בעוצמה שאפילו אני לא דמיינתי, אבל כמובן שלא היה לי האומץ (אהמ.. גם הייתי בת 17 ואתה בן 36) אני רואה בסטאטוס שאתה עדיין רווק...

יש לי כמה תהיות לגביי זה... איך מישהו כמוך עדיין רווק? (ביני לבין עצמי אני מהרהרת האם נטיותיו כשלי?זה יכול להסביר היטב מדוע הוא עדיין רווק)

בכל אופן ממש התגעגעתי אלייך, והיה לי צורך עז לכתוב לך הודעה" SEND

ואוו שיט אני לא מאמינה שעשיתי את זה כרגע....

ויחד עם אותה מחשבה אני כבר מורידה תמונה שלו לאייפון שלי, הוא כל כך מתוק שבא לי לאכול אותו, העיינים המרתקות שלו ניבטות אליי וממזמן אני לא חלק מכדור הארץ הזה שמסתובב סביבי... אני כולי בתוך פנטזיה רטובה , מינית ביותר אציין,  שהמורה הזה יחדיר בי קצת משמעת! אני ממש צריכה שיעורי תגבור עם כל החוסר ריכוז הזה!

בערך עשר דקות אחר כך אני מקבלת הודעה, כל כולי זיעה, ממש לא האמנתי שהוא יגיב כל כך מהר, והאמת בכלל לא חשבתי על איך הוא יגיב, ועכשיו מאוחר מידי, ואני מרגישה מטופשת, ומתחרטת, לעזאזל אני לא מאמינה שעשיתי את זה... כאילו מה ציפיתי לעצמי שהוא יגיב? בטח הוא חושב שאני או מפגרת או משוגעת או נואשת.

הודעה: " שלום, איזה יופי אני כל כך שמח לשמוע את הדברים האלה. אז את רוצה להתקשר ? (רשום פה מספר בהמשך ההודעה"

OMG זה לא קרה כרגע, הלב שלי זינק לגרון ובחזרה ועדיין הנשימות שלי לא יציבות, אני לא מאמינה שברק באמת שלח לי את ההודעה הזו...יכול להיות שמזלי משתנה?

ההיתכן , אולי ייתכן שאני אזכה לתענוג המתוק הזה ? שאני אזכה לשיעור יסודי מה-מ-ו-ר-ה???

אני מתכרבלת בתוך כסא סטודנטים בכיתה שמוארת קצת יותר מידי מפלורסנט ואסימון ענק נוחת לי מאחוריי הראש....

הרמת יד

אני: "פיתגורס הוא הוכחה פרטנית למשפט הקוסינוסים ולכן התשובה שגויה, ההוכחה צריכה להיות c^2 = a^2 + b^2 - 2ab\cos(\gamma).\,

אויש כמה מוזה הגבר הזה מחדיר בי...

אני ממש חייבת לצאת מהכיתה ע-כ-ש-י-ו ולהוריד את התחתונים.

לפני 11 שנים. 19 בספטמבר 2012 בשעה 20:23

חזרתי למשמרת צהריים, הזמן פשוט לא עובר, מתי יגיע השישי המיוחל הזה.... הגוף שלי מתגעגע מעבר לגבולות ההיגיון.

ייאוש דק מגיע מעמקי נשמתי והיום נגרר עד אין סוף...ובסוף המקלחת והמיטה המזמינים. עוד יום עבר.

22:30

סמס: " ערב טוב, מה לובשת?" האמממ .... האוגר הקטן שרץ לי במוח מתחיל לסובב את הגלגל בתקווה שהמוח יתחיל לעבוד.

מה הוא רציני? אני בערך לובשת ערימת סמרטוטים כרגע.

אני סמס:" פיג'מה אדוני".

סמס:" יופי מתוקה, רדי למטה יש לך בדיוק שתי דקות" אוי שיט אני כל כך לא מוכנה לזה!, מיליון מחשבות עפות לי שם בקודקוד ואז אני מבינה שכל שניה זה זמן יקר

איפה הנעליים? כוס עמק איפה שמתי את הגומיה? שימות העולם אני בלי חזייה, נו דיי זה לא קורה עכשיו... אין לי כוח.... ויחד עם כל המחשבות האלה

אני נהיית רטובה מרגע לרגע והר של ציפייה נבנה לי בבטן, יותר נכון בבטן התחתונה....


התחושה היציבה של המדרגות בדרך למטה עושה לי טוב, אני כבר יודעת שיהיה במה להיאחז אחרי שהכל יגמר.

ותוך שניה אני כבר מחוץ לבית ברחוב בוהימי קטן ושקט בכאילו "עיר" מנומנמת ובורגנית.

שאני אמות הוא יותר יפה ממך שזכרתי אותו! הוא לובש ג'ינס שחור קצת דהוי בגזרה מדויקת בקו האגן , זה ממש ברכה לעייני הדואבות שזה עתה עורו, עליו חולצה אלגנטית בצבע תכלת אחיד , כפתורים, ובא לי לקרוע אותם מייד! לפוקק אחד אחד מצידי שיכנס לי לעין עכשיו כפתור סורר, רק תתפשט... ואני קולטת שאני פשוט עומדת שם עם פה שמוט משהו כמו דקה של שיכרון חושים מוחלט... המחשבה הזו מעלה בי סומק עד שורשי שערותי ונהיה לי חם ומעקצץ.

איזה פאדיחה אני לא מאמינה שהוא רואה אותי ככה ועוד יותר מזה שאני מסמיקה כמו ילדה דבילית שלא קולטת שיש לה חזה והיא צריכה ללבוש חזייה כי רואים לה!

אדוני מחייך חיוך נפלא ומזמין כשרואה אותי , ואת הבושה שצבעה את פניי, אני כבר רואה את החיוך הנפלא שלו של -אני-אמרתי-לך-שאגרום-לך-לא-לחשוב-כל-כך הרבה. כשאני במרחק נגיעה ממנו הוא תופס לי חזק בזרוע ומצמיד אותי אליו

אלוהים הוא מריח כמו סקס נוטף בעטיפה נפלאה של תפתח -אותי- עכשיו- אני- רוצה -שתזיין- אותי.

אני כבר ממש פקעת עצבים\תחושות\ חרמנות והשתוקקות אינסופית שיהיה בתוכי , אני בטוחה שהוא קורא את המחשבות שלי אז עדיף שאשמור על טיפת הבושה שעוד יש בי .

אדוני:" התגעגעתי לטעם שלך, אז חשבתי לעבור ולהגיד לילה טוב" אויש אתה פשוט פורם אותי לחתיכות....

אני: אהממ ובכן לא מצאתי מילים אז לא אמרתי כלום

בשלב הזה אני מבינה שאנחנו באמצע הרחוב מתחת לבית של הסבא החטטן שלי ושל השכנים הלא פחות חטטנים והאמת שאני רוצה להיעלם, שיקח אותי מפה , או שילך ,אבל המחשבה שמישהו יראה יותר מידי גדולה עבורי... ותוך כדי התחושה המסגירה הזו אני נצבעת להט חדש של תשוקה ורטיבות...

אדוני:" בואי מתוקה..." יש הוא לוקח אותי מפה.

אני מנסה להסתכל עליו ועוד לפני שהמבט שלנו נפגש הוא מסובב אותי בתנועה חדה בטן לעבר המכונית , ונשענן עליי מאחור...

לא לא זה לא קורה לי אין מצב הוא יזיין אותי כאן אני אמות במקום, אני מתחילה ממש לפחד וגם ממש להתחרמן.. איך שני הדברים האלה באים ביחד .. זה ממש לא מובן לי.

במיומנות  הוא מרפה טיפה מהאחיזה שלו על גופי המשוטח ודוחף את היד שלו מאחור מתחת לבגדים וישירות על העור....

האף שלו עמוק בתוך השיער שלי ואני באותה שנייה נמחקת ... מרגישה את השחרור הטוטאלי .. זהו אני כבר לא פה , אני באיזשהו חור אפל ועמוק ונפלא שכולו מלא חום, לחות ורצון עז להידפק עד שתצא לי הנשמה דרך הפה...

הוא דוחף שתי אצבעות לתוכי, נובר שם, בועל מרגיש את כל כולי מבפנים באיטיות הורגת. אני לא מצליחה להחניק את אנחת העונג שנפלטת ממני, ובשניה שהיא נפלטת גם הוא נפלט החוצה ומשאיר אותי ריקה...

אני לא רואה אותו , אבל אני שומעת את קולות היניקה העמומים, הוא מלקק את מיצי החרמנות שלי בתאווה ובגרגרנות.. אויש הוא כל כך מחרמן אותי!

היד השנייה מרפה טיפה מאחיזתה והוא מסובב אותי פנים מול פנים ואני פוגשת בחיוך המסופק שלו, כמו חתול שמן וגרגרן שקם משנת היופי שלו...

הוא מדביק לי נשיקה רפה על השפתיים ואומר בקלילות ושלווה :" סך הכל  יומיים עד שישי קטנה שלי, לילה טוב"

ותוך שניה הוא , הרכב שלו וכל הכבוד שלי עוזבים..

ואני נשארת לבד באמצע הרחוב עם הבוקסר סימפסונס הירוק שלי ותאורת ניאון כתומה ומעצבנת, בלי יכולת להוציא מילה

רטובה ,חרמנית ובוערת.... 

והמחשבה היחידה שלי  מעניין מה יקרה אם אני אבקש ממנו לחזור ולתקוע אותי באמצע הרחוב, הוא יסכים ? אני מוכנה להתחנן....

 

לפני 11 שנים. 19 בספטמבר 2012 בשעה 10:20

אני חייבת להעיר הערה ועכשיו!

כל הזמן שהכלוב קיים אני לא זוכרת איזה שינוי גרפי לדוגמה בוא ניקח את  הלוגו של הכלוב בצד ימין עליון,

ובכן הוא מאוד אבל מאוד מיושן...(מבחינה גרפית, ביצועית , ורעיונית)

עכשיו המחשבות שלי נודדות לשני כיוונים:

1. עם כל המנויי זהב האלה לפחות היה אפשר קצת לצ'פר אותנו בגרפיקה, אולי לשנות מידי פעם את התמונה בצד העליון השמאלי, לפרגן בממשקים

לעשות לנו חגיגית חושים לעיינים (לא שלבעדיה לא היינו נכנסים לפה כעכברים שבורחים מן הסערה)

2. אולי ולמרות כל ההצהרות האלה ,שלנו יושבי הכלוב , בדבר גיוון, שינוי,מיסתורין, לבורא מחדש , אנחנו למעשה לא מעוניינים שיחדשו לנו כל כך

אוהבים את הגברת הזקנה שלנו -ראה ערך כלוב- בדיוק כפי שהכרנו אותה. ממש כמו חנות קטנה ומטריפה....וגם דיי ותיקה.

מה אתם חושבים?

 

לפני 11 שנים. 19 בספטמבר 2012 בשעה 4:57

טוב אני מניחה שלכולנו מאוד קשה לחזור לעבודה אחרי החגים, אפילו קשה מאוד....


הגעתי אתמול למשמרת לילה, אני חייבת לספר לכם שאני עובדת בעבודה נפלאה : מטפלת בדיור מוגן לאוטיסטים ופיגור קל-בינוני.

ובכן אני חושבת שלפחות הלילה המושג נפלא תפס הרבה מאוד גוונים חדשים.

קדחת החג הזה פגעה בכולם ולא פסחה בצחוקה המרושע אף על המפגרים שביננו....

אז הדיירים חזרו מהבתים שלהם, והלכו לישון ב21:30 כי יום אחר כך הם צריכים לקום לעבודה נתמכת כזו או אחרת שהממשלה דאגה לסדר להם (האמת שזה כן נקודה טובה אחת שאני זוקפת לזכות הממשלה כל שאר הנקודות תלויות להם איפשהו על חולצת הנקודות המכוערת שביבי לבש במוסף לשבת)

רק מיכל נשארה למטה ובילבלה לי את המוח שיש לה כסף שאח שלה נתן לה והיא רוצה קולה, לך תסביר למישהי עם רמת פיגור כזו שאי אפשר ללכת לקנות כרגע קולה?!

בסוף זה הצליח והגברת הנכבדה הזיזה את ישבנה במעלה המדרגות למיטה.

02:30

אני:" מיכל מה את עושה מחוץ למיטה?"
מיכל:" כואב לי הראש אני רוצה קולה"  שיו העיינים שלי פרקטקלי התגלגלו אחורה כמו חולה אפילסיה בעיצומו של התקף (כן גם את זה למדתי שם), כאילו מה קולה באמצע הלילה?!

אחרי ויכוח קליל היא עולה חזרה למיטה.

04:30

אני מרגישה יד תופסת לי בכף רגל WHAT THE FUCK?!

אני:" מיכל למה את מחזיקה לי את הכף רגל?"

מיכל :" כי אני רוצה לקנות קולה"

אני: ברגעים אלה מגייסת את כל הסבלנות שעוד נשארה לי אחרי 24 שעות ללא שינה ....

" מיכל הכל סגור, אי אפשר לקנות עכשיו קולה, בארוחת בוקר אני אמזוג לך כוס מהקולה שלי במשרד". טוב הרוחות נרגעו ובגלל שהבנתי שאפילו שעת שינה מבורכת לא תהיה פה הלכתי לנסות להכין קצת שיעורים.

05:00

הדלת נפתחת בסטירה מצלצלת ואני קולטת את מיכל מתפרצת באמוק מחוץ לבית.

שאלוהים יעזור לי, חברים אתם לא מבינים, לא מדוברת בעוד מפגרת\אוטיסטית\ בעלת הפרעות מדובר במישהי ועכשיו לא בצחוק, שהגדול (גובה פלוס משקל) שלה

מסתיר מקרר קוקה קולה! רק תחשבו רגע שאתם בדרככם למשרד ואתם באים למכונת הקולה הקרובה ופתאום היא נעלמת, ואז אתם מגלים שהיא לא נעלמה אלא בן אדם אשכרה בן אדם הסתיר אותו.

ג'יזס, התחלתי לרוץ בעודי יחפה אל הרחוב, מזל שהרוח לפחות הייתה קרירה והכניסה בי אנדרנלין חריף למרדף.

לבסוף אני מדביקה אותה והאמת שדיי בקלות (למקרר קוקה קולה מסתבר לא כזה קל לנוע) ואני מנסה לדבר איתה , כמובן ששום דבר לא חודר ואין שם הגיון בשיט

ואני מתחילה להרגיש ממש אבודה, אני מנסה לגרור אותה בעדינות הביתה אבל בלי שמץ של בושה אני מתוודה במחי יד אחת היא פשוט מעיפה אותי לרצפה.

מעניין הישבן שלי מאוד כואב כרגע ולשם שינוי לא ממכות.

אני קמה מעוצבנת , אבודה ומבולבלת .... המוח שלי חושב  בטורבו ולבסוף מוצא פתרון מקורי.

אני:" מיכלי כדאי לך להיכנס , לא רק שאני אמזוג לך קולה אני גם אתן לך שוקולד" פינג פינג מיליון-דולר-בייבי-מרוח-לי-חיוך-הכי-מזמין-שיש!

אם רק הבוס שלי היה יודע שנתתי לה שוקולד עם הדיאטה שהם מנסים לעשות לה הייתי מפוטרת במקום, יש סודות מתוקים שעדיף שישארו ביני לבין מיכל.

החתול השמנמן הענק הזה בשם מיכל צועד לו מדושן עונג בדרך הביתה יודע שזכה בכל החבילה , אני ממש תוהה אם במוח שלה היא ידעה שזה מה שיקרה והכל היה הצגה מניפולטיבית סטייל מיכל- אני- אראה-לך- מזה-אני-אקבע-פה-ולא-אתם!

לפעמים אני ממש חושבת שזו לא העבודה בשבילי, אני כולה בת 22 עוד רגע 23 הבוס שלי בקושי קיבל אותי לעבודה כי חשב שאני צעירה אבל אחרי חודש ניסיון החליט שאולי גם בי יש מעט מן הפיגור ולכן התקשורת ביני לבין הדיירים זורמת כל כך נפלא. ובכל זאת אני מעירה אותם ב06:00 מרוטה מעצבים ומעייפות ומלאה במחשבות האם טעיתי?

אצל הדיירים לא ניתן לצפות לכלום לפעמים אני זוכה לפעמים לשצף "ברכות" משונאי הששכמות, הרבה פעמים בכי וצעקות, כל יום הוא אתגר חדש בניסיון להבין אותם או איך לגרום להם להבין אותי, רוב הזמן אני מסיימת משמרת סחוטה נפשית עד דמעות וצרודה כי בחיים, אפילו בצבא לא דיברתי כל כך הרבה.... בתוך כל הייאוש הזה ממש החלטתי שאני אצטרך לעזוב בקצב הזה.

ואז אילנית יורדת לה ככה משום מקום ומחבקת, פשוט מחבקת אותי, נצמדת אליי ומניחה את כל ראשה על הגב שלי ושתי יידים ענקיות סביב האגן, אותי מאחורה אני בשוק,  קוראת מחשבות קטנה וערמומית שלי....

החיבוק הכי אמיתי

ללא מילים, חיבוק שבתוכו יש עולם שלם של נתינה ואהבה בלי תנאי , חיבוק כזה שממיס אותי במקום וגורם לי להעלות דמעה סוררת ומרגיזה.

זה פשוט מדהים ההשפעה הזו שיש להם עליי, זה ממש חזק מהכל. אני יכולה להיקרע מדאגה אליהם, להישבר מכל הארוחות שצריך להכין ואז לגלות שבמקום לאכול הם עושים פרצופים, להיקרע לגזרים שאני צריכה לצעוק עליהם כי הם פשוט חצו את הגבול, ואחר כך להלביש, לקלח, לנגב, לעלות 4 פעמים לראות שכולם מכוסים כי אחרת אני לא רגועה, להעיר בבוקר, לנשק, לחבק, לשמוע את כל מה שעבר עליהם בבית למרות שהם בכלל לא מובנים והכל בשכר מינימום ובשעות קורעות....

 

ואז זה מגיע משום מקום כמו גוש ענק במתיישב לי באמצע הגוף חזק יותר מכל הרציונאל , חזק יותר מכל ההיגיון

החיבוק הזה .... שאומר בתוכו עולם שלם של אהבה, תום, רוגע והבנה ורק הם יודעים לתת לי את זה בצורה הכל כך טהורה הזו.

חיבוק אחד שיכול לקרוע אותי כמו ילדה בת 4 ולהוציא ממני את הטוב ביותר שלי ...

ואני לא מתאפקת אני מרימה אותה בשתי יידים ומחבקת אותה וכל האור חוזר לי לעיינים, בשנייה אני כבר בכלל לא מרגישה עייפה או מוטרדת.

אני מרגישה ממש בבית.

אני מצטנפת לי לתוך גוש קטן של עונג וצונחת באפיסת כוחות לישון עד שהם יחזרו מהעבודה.....

 

 

לפני 11 שנים. 18 בספטמבר 2012 בשעה 19:26

יאמר לזכות השנה הזו שהיא מלאה בהפתעות ומלאה פיצוצים קטנים ומרגשים... יש לי תחושה שזו תהיה שנה מדהימה.

אני אפילו לא יודעת ממה להתחיל...

אני אתחיל בחלק המשעשע...

הנסיעה לצפון הלא רחוק הייתה רוויה אושר צרוף, אני בדייטסו סרייון של סבא... קטן חסכוני ואמין ממש אחי התאום בנפש.

יש לציין שנסיעה עם המלפפון עמוק בתוך הכוס שלי עושה פלאים, ממש כל הדרך סבא שלי מברבר את הגיגיו הפולנים, ואני עמוק בתוך הפנטזיות שלי...

מעניין עד מתי המלפפון ישאר שם? מה הוא מתכנן לי בדיוק? ועם כל מחשבה אני מרטיבה את התחתונים הנפוחות שלי ומתנפחת בהם בעצמי, אני חושבת שקדחתי שם חור לתוך המושב מהחום שיצא לי במחלציים ומבעד השמלה ... הלוואי שהיה חורף ויכלתי ללבוש משהו  מגן ועבה יותר כנגד הרטיבות.

ואז .. (תדמיינו חצוצרות דרמתיות) הנורא מכל קרה, פקקי מדינת ישראל! אני לא ארחיב במילים כי כל זקפה או הרטבה שאי פעם יהיו פה פשוט ימוגו עם התיאור המפורט של התחושות \גלי החום\ ישיבה ממושכת שמלפפון ענק תקוע בין הרגליים, זה היה סוג של מדור גהנום פרטי לסוטים חסרי תקנה. ובדקה עונג ואושר צרוף זה נהפך לגיהנום עליי אדמות .. ואני לא מפסיקה לחשוב אם אדוני היקר תיכנן את זה בצורה זו...

(האם תיכננת?)

בסופו של יום הגענו , אני סחוטה\מרוטה\ חושבת רק דבר אחד : שהדבר העצבני והענק הזה שתקוע לי עמוק בחלציים יצא כבר!זה כבר ממש מוגזם.

אנחנו נכנסים לממלכת פולין הכבושה בחסות סבתי היקרה דבורק'ה (יותר פולני מזה?!)

דבורקה:" טלינקה, את נראית כאילו יצאת מטירונות עכשיו? "

רק סבתא תגיד משפט כזה נדוש, והאמת שאני מרגישה כמו אחרי טירונות , רק שהטירונות עברה על הכוס שלי, שעות מפרכות של אימוני הכלה של כלי עצום וחסר כל רגש שזז בתוכי עם כל החלפת הילוך... ועוד בפקקים... התזוזות שם כמעט הרגו אותי ומהטירונות הזו הייתה יוצאת עם פרופיל 21!

אני:" לא לא סבתא את מגזימה, הכל בסדר "

מעניין עם אפשר להשתין עם הדבר הזה?

התיישבנו לאכול, הקישוא קרץ לי נורא , ותוך כדי האוכל תחושת חרמנות בלתי נשלטת גואה בי...

הייתכן הדבר? אני יושבת פה בקסבת הפולנים הבלתי מעוררת , המוקטעה של קראקוב , שמיליון פולנים שרובם כבר לא בין החיים אלא על סף קיום מתקדם, והדבר היחידי שאני רוצה שהוא יהיה פה יגרור אותי מהשיער לשירותים ולא אכפת לי מי מסתכל,ירים אותי על ארבע לשיש הקר איך שבא לי שיש קר על התחת שלי , ישלוף את היצור שתפס לו שם חיים למטה ויזיין אותי חזק ובלי מילה מיותרת. ימלא את כל כולי בבשר חם ומפקע וידפוק אותי בלי רחמים בזמן שכל הפולנים ישובים לסעוד. ואני רוצה לגמור בתרועות ניצחון שיפתחו את שערי שמים, רק תתקע אותי , בלי מילים בלי הסברים, רק גוף, בשר וזין גדול שנתקע בי.

סבא: " טלינקה תעבירי לי את הסלט קישוא" אלוהים מה הוא קורא מחשבות?!

טוב זה כבר יותר מידי, בתירוץ הרגיל שלי ברחתי לשירותים, אני כבר די בטוחה שהמשפחה שלי חושבת שיש לי שלפוחית רגיזה או משהו.

סמס מהיר :

" אדוני, אני מבקשת , ממש מתחננת אני לא יכולה לעמוד בזה יותר, אפשר להוציא?" תוך שתי שניות מגיעה התשובה.

" גב' שרון, ומדוע שתעשי דבר כזה, להיות בלעדי ערב חג?" כרגיל מתחכם, מתנשא ובלתי אפשרי לסירוב.

" אדוני, לא זה לא זה, אני חושבת שאם הוא ישאר שם עוד קצת אני עלולה לא לשלוט במה שיקרה לגופי ולנשמתי" אני על סף מדורי גהנום לסוטים, מה אתה לא מבין את זה?

" גב' שרון, שליטה ואיפוק זה הא' ב' במערכת יחסים זו, את בטוחה שאינך יכולה יותר?"

אני שונאת שהוא עושה את זה, הנימוס הקר הזה, המתנשא הזה , אני ממש יכולה לראות אותו חוגג בניצחון הקטן שלו עם חיוך מיליון-דולר- התחת-שלך-שלי- וגם- בשלט- רחוק- אני- עושה- מה -שבא -לי!

זה ממש מרגיז! האם אני אכנע לזה? ובכן לא!!!

אני חוזרת לארוחה שהפרצוף שלי והכוס שלי החליפו כבר את כל צבעי הקשת, התחת שלי מלטף את הכסא ואני למעשה מפחדת לשבת!

וזה קורה אני מתיישבת והגוש הענק הזה נדחף פנימה, וזה חזק ממני , החרמנות מהרצון הבלתי נשלט להידפק ללא רחמים על שיש המקלחת הקר, חוסר רצון לוותר לו ולהעניק לו את החיוך הזה שלו, המיליון תחושות שמציפות אותי בכל תזוזה על הכיסא עם הדבר הזה תקוע בי, המחשבה שבמקום החרא הזה הזקפה החמה שלו תקועה לי בפנים,.. ואני גומרת בשקט , כמו תלמיד תיכון שנתפס מאונן החדר... ונסחטת על הכסא, כל רצון שאי פעם היה לי נעלם באותו רגע, והמוח ריק... רק מיליון תחושות של ריקנות פיזית ממלאה אותי....

אני:" סבא תעביר סלט קישואים...."

 

אני מקווה שאתה מחייך לך שם... אתה חושב שאולי שניצחת במערכה הקטנה הזו, אבל תזכור הגמירה הזו הייתה בשבילי!


ובתוך תוכי אני זחוחה ומאושרת...כל נוזל הגמירה הזה הפך את הדילדו לממש ממש נסבל שם בפנים, ואני מרגישה שזו אני שניצחתי שם לשם שינוי, אני כן אצליח להעביר את הערב עם המלפפון בפנים!

נ.ב

אתם לא תאמינו מה קרה בהמשך הערב.....

לפני 11 שנים. 16 בספטמבר 2012 בשעה 11:49

אז אחרי ההפתעה הנעימה והמרטיטה של הבוקר , בשעה 13:30 המיוחלת סיימתי את המשמרת.

דהרתי לכיוון הבית , הרי בשתיים על השעון האדון קבע שהוא יתקשר.

יש לו עניין מאוד רציני עם זמנים, זמנים זה זמנים ומדייקים בהם על הדקה , לא שניה אחרי או לפני.

כשהכרתי את האדון שלי לקח זמן עד שהתמסרתי אליו, השתלטנות שלו והמעשיות נטו הייתה חוויה מאוד מפחידה עבורי.

הייתי רגילה להיות ציפור חופשיה בלי לתת דין וחשבון לאף אחד, ופתאום החיים התהפכו מקצה לקצה החל מהדבר הפעוט ביותר שהפסקתי לעשן ועד מתי אני אוכל ומה אני לובשת ומתי אני זמינה בטלפון ועוד מלא דברים קטנים כגדולים.

אבל מההתחלה יאמר לזכותו עניין הזמנים כפי שאומרים בצבא : " קדוש".

המעידה הכי קטנה הייתה גוררת עונש מייסר , לקח זמן אבל אני גאה להגיד שלפחות בתחום הזה נהייתי צייתנית לחלוטין.

ובדיוק כפי שתכננתי הכל לקפידה הגעתי ברבע לשתיים הביתה, לוקחת בחשבון אולי איזה פקק סורר ולא ברור בדרך.

כי אין איתו תירוצים, התנועה ממש לא מעניינת אותו , גם לא מזג האוויר או מעידה בדרך , יהיה מה זמן הוא זמן.

אבל היום הבלתי אפשרי כמעט וקרה...

נכנסתי לחדר שלי מדליקה מזגן על 18 מעלות ומתעטפת בפוך, זה הרגל מגונה שלי להרגיש כאילו אנחנו בחורף... כי אין הקיץ הזה נורא.

ממש עוד חמש דקות הוא יתקשר , כמו שעון שוויצרי, אין תירוצים.

ואז, כן כן אז קורה הבלתי יאמן, סבא שלי (שיאמר לזכותו שהוא מגניב) נתקף בחרדת החג הקבועה שלו.

תסבירו לי מה יש למבוגרים הללו שרוח החג גורמת להם להאמין שעל מתנה או מנה כזו או אחרת מדינת ישראל תקום או תיחרב בשואה גרעינית.

סבא:" טלינקה, את כתבת את כל הברכות?"

אני:" כבר אמרתי לך מספר פעמים שכן"

סבא:" והאוכל שאנחנו לוקחים למשפחה מוכן כולל הרוטב?"

אני:" כן"....

עכשיו יש פה מלכוד 22 כי עד כמה שבא לי להיות קצרת רוח ולהעביר לו את המסר שעכשיו זה הזמן הכי לא מתאים זה מתנגש עם הדבר הבסיסי ביותר

ביני לבין אדוני : כבוד. אני מייצגת את אדוני ועל כך עליי לנהוג בכל עת בכבוד ועוד אחת כמה וכמה שזה אנשים מבוגרים ועוד כמה וכמה שזה סבא שלי.

אבוי לי ולו אדוני יחשוד לדקה שהייתי פחות ממנומסת ואדיבה וגם עם כרגע חרב עליי עולמי זה לא מעניין אף אחד, איפוק ונימוס אלו המעלות החשובות שעל אישה ללמוד בראש ובראשונה.

שלוש דקות לשיחה המיוחלת וסבא היקר עוד בפתח הדלת... ביינתים אני חושבת על שלל דברים שניתן להגיד שיפילו אותו במיידי לעילפון: אני בהריון, עשיתי קשירת חצוצרות אמ... סבא אני בכלל גבר....

סבא:" טלינקה יש לנו נסיעה ארוכה אני חושב שכדאי שנצא מוקדם יותר."

אני:" אין בעיה"

סבא :" טוב טלינקה... הכל בסדר?"  אויש איך שהוא יודע לסחוט את כל הפולניות שלו!!!!! זה משגע!!!! ושתי דקות בודדות לשיחה...

הגוף שלי לא הכי מקשיב לי ואני מתחילה להתפתל באי נוחות ולהביע סימני קוצר רוח שעליהם אני מנסה להשתלט, הנשימה שלי הופכה להיות עמוקה וקצובה ואני משתדלת בכל כוחי: איפוק איפוק איפוק.
 התירוץ המושלם מתחיל להתחוור לי שם מאחורי המוח, פולני VS פולניה GO!

אני:" סבל'ה אני חושבת שכדאי שנכין עוד מנה אולי לחג, יש עוד הרבה מצרכים תסתכל בספר הבישול מה בא לך, הרי הבחירות שלך תמיד יוצאות מוצלחות!"

VICTORY אין כמו להחמיא לפולני על הבחירות שלו (כי בדרך כלל הן מזעזעות).

14:00 הטלפון מצלצל

האדון: " צהריים טובים" כמובן למה ציפיתי, קודם כל נימוס.

אני: "גם לך".

האדון:" היה בסדר בעבודה?" זהו זה העצבים שלי כבר מפורקים, קדימה תגיד לי מה עכשיו לפני שאני מתפרקת פה לחתיכות שיגיעו בתוך גפילטע פיש לארוחת חג המזורגגת.

אני:" כן, תודה."

האדון :" יופי, אני מבין שגם קיבלת את החבילה שלי אחרת לא היית כל כך שקטה. היום כשתצאי לארוחת ערב , כמובן לבושה במה שסיכמנו מראש תיקחי חבר טוב עימך אני רוצה שתתוודעו." כמה שניות של שתיקה שביניהם אפילו הלב שלי נדם לו, הריאות השחלות הכל הכל הכל ... כל רעיון שלו מסתיים בחווית מתיחת גבולות חדשה שלי , לפעמים זה מטריד.... אני הרבה אחרי נקודת האל חזור בה עוד איכשהו יכלתי לסרב לו.

האדון:" אני מבקש שב16:30 בדיוק תיכנסי לשטוף את עצמך, יחד עם המלפפון (לא אמיתי כמובן צחקתי שזה מלפפון , זה יותר בכיוון דילדו ללא מוצא...אבל מטעמי גיחוכים שלנו אנו קוראים לו המלפפון) תסתבני טוב טוב למטה. צאי מהמקלחת אחרי 10 דקות בדיוק , כמובן רק עם מים פושרים, ותתנגבי היטב.

לאחר מכן תמרחי את הקרם גוף בקופסה האדומה שאני אוהב, ובעדינות תחדירי את המלפפון עד הסוף. אחר כך לבשי את התחתונים וכנסי לרכב. המלפפון נשאר שם עד השעה 22:00 בדיוק שזה השעה שאני מצפה שתהיי בבית. ושלא תחשבי לרגע אפילו לשנות תנוחה , את מחדירה אותו בפעם אחת.

 

כי גם בערב חג אני מתכוון להיות איתך, בכל ביס וביס וגם בין הארוחות, ממלא אותך כדי שחס וחלילה לא תחשבי שאני משאיר אותך ריקה בחג.

בכל תזוזה אני שם מלא בתוך החלציים שלך. ( אני חייבת להודות שרק מלשמוע אותו אומר את זה אני כבר שלולית בתוך הפוך שלי, זה פשוט כל כך מחרמן

איך שהוא אומר את המילה 'אני שם...' כל כך עמוק ומפתה, 'מלא שתוך החלציים שלך' זה יכול לפקוק את המוח)

ממליץ לך לעשות פיפי לפני המקלחת ולא להפריז בשתייה בארוחה.

להתראות.

אהא כן ושנה טובה מתוקה"

 

מעשי, מדויק, ללא מילה מיותרת. 

 

שנה טובה לכולם!

לפני 11 שנים. 16 בספטמבר 2012 בשעה 8:14

זה הכי כיף להיות מופתעת... 

הגעתי היום לעבודה, משמרת בוקר , היה נחמד ביותר! הגיעו כמה מתנדבים הרימו עימנו כוסית ותפוח בדבש.

כל כך התרגשתי ממה שקרה שברחתי בתירוץ הקבוע (שירותים) כדי לכתוב את זה, אולי ככה אני אאמין שזה קרה.

בערך ב10:30 בבוקר הבוס קורא לי ללכת לשער לקבל חבילה שהגיעה, כמובן שלתומי חשבתי שזה סך הכל עוד הזמנה של מצרכים או כל דבר אחר.

הגעתי לשער והחבילה הייתה מיועדת לי!

לא היה יותר מידי מה לחשוב , ברור שאני יודעת ממי החבילה...

 

גב' שרון היקרה 

שי צנוע לקראת השנה החדשה, בטוח שתמצאי בה שימוש רב.

אדונך

 


זהו? מה זה כל הפתק המקסים עם האיחולים שלי לשנה החדשה?!

בתוך האריזה חיכתה לה מתנה לא צפויה בכלל....

דיסק אהוב , מלהקה עוד יותר אהובה, שלשמוע את המוזיקה שלה זו סטייה בפניי עצמה.

ומלפפון רחוץ ומבריק...

אני כבר צופה שזה יהיה חג קשה מאוד לעיכול.

ואני חייבת לציין שלמרות שאין דבר שאני יותר אוהבת מהתחושה של הפתעה, להרגיש כמו ילדה קטנה בקוקיות שזוכה לפינוקים... כאילו עכשיו קיבלתי לפחות מיליון דולר, המלפפון הזה התיישב לי עמוק בבטן התחתונה...

ולא על ידי אכילתו, אלא רק המחשבה...

 מה לעזאזל הולך להיות הפעם, ואיך תמיד זה בטיימינג הזה של חגים, שאני גם ככה משתבללת לי בתוך קונכייה נגד כל הפולנים למיניהם שמציפים את הבית בערב חג.

אני יושבת כרגע בשירותים בעבודה ומפחדת לצאת, לא ממש בא לי להתמודד עם הבאות ועם המלפפון ועם כנראה מה שיקרה.

כי אני מכירה את האדון שלי שום דבר לא נאמר סתם, שום דבר לא מתקבל סתם, להכל יש מטרה מאוד ברורה.

אין אפילו מילה אחת מיותרת, הכל נימוסי, קר , מחושב ופרגמטי.

מעשי, מעשי מידי...

לפני 11 שנים. 15 בספטמבר 2012 בשעה 22:25

מדהים, כל כך הרבה זמן לא ביקרתי כאן... באיזשהו מקום התייאשתי.

יצאתי להיכרויות, פגשתי אדונים... הכל התחיל נפלא , תמיד נפלא...

עד שפתאום הם מפסיקים לרגש, מפסיקים לברוא עצמם מחדש , שבמקום להעניק לך את המקום שלך ככלי קיבול המתמלא רק מהנוכחות של אדונך

הם פשוט, משתמשים בך לסקס טיפה כואב...

זה לא נקרא שליטה, זה ... אני אפילו לא יודעת אם יש לזה שם.

אז בערך כשנתיים התכחשתי, המשכתי בחיי , הכרתי אפילו בחור חמוד..

והיה לנו סקס וינלי , ובכן לא מספק. אפשר להגיד שכדי שהוא ירד ממני הייתי פשוט  מזייפת גמירה מתקבלת על הדעת ושנינו הולכים לישון.

אבל זה עבד... עד שזה כבר לא עבד.

עד שההבנה מחלחלת ואת קולטת שלא משנה כמה בולשיט תמכרי לעצמך: " הוא נפלא, הוא רגיש, הוא אוהב, את מטורפת עליו..."

חיים ללא סיפוק אמיתי אינם חיים כי אם גרסה חיוורת בלבד של התקיימות.

ואז את מתחילה מחדש את ההיכרויות וההצגות וכל התאטרון "בכאילו" ואת בציפייה רוטטת שאולי הפעם זה יקרה.

אז חבר'ה חדשות! די לאכזבות... הכרתי אותו ... החלטתי שיש דברים שאינם נועדו למציאות , לא לרומנטיקנית סוטה וחסרת תקנות שכמותי

שרף הציפיות שלי לעולם לא יפגוש כנראה אדון בשר ודם כמו האדון שלו מוחי משתוקק.

יותר מהגוף, הראש צריך את זה... הראש צריך את האחד שיכניע אותך לחלוטין שישחרר אותך מהשליטה המגוחכת הזו שלך בחיים.

הכרתי אותו ... האדון שלי, שאינני יכולה לפרט מעבר כי זה חלק מההסכם ביננו. הוא עדיין לא גילה לי את שמו...

אבל כמה אני מחכה לסופש הבא שניפגש...

זה כל מה שאני מחכה לו , זה הדבר היחיד שאני מחכה לו... אני כל כך מחכה שלא יכולתי לישון והיה בי פרץ עז לכתוב...