אני מגיעה אליה באמצע הלילה, אני יודעת שהיא תחכה לי במשהו מינימלי, היא כזאת, זממנית בלי שהיא שמה לב, בלי שהיא מתכוונת. הגופייה שלה מגלה יותר מאשר מכסה, אני נושכת שפתיים ומביטה בכולה, מתיישבת על הספה ומקרבת אותה אליי, מציתה סיגריה ומלטפת את הפנים היפות האלו שמביטות בי. היא גדולה ממני בכמה שנים ועם זאת אני מרגישה שהיא כמו ילדה שלי. אנחנו מעשנות ביחד, היא מוזגת לנו בירה, ולרגע אני מרגישה שאילולא החזה העצום, המחשוף הנדיב שלי ואם רק הייתי יודעת לגרבץ, אולי הייתי הגבר בבית הזה. היא מביטה בי בעיניים רעבות, העיניים שלי בוהקות, בלי לראות אותן אני יודעת את זה. זה מה שהקטנה הזאת עושה לי. אני רואה את הגוף שלה, את הפנים היפות עד כדי כאב, את העסיסיות והקטנות שלה, וכולי נמסה. אחר כך אני אכנס למקלחת, ואצא כרוכה במגבות, היא תקטר שיש פה יותר מידיי בדים סביבי ותוריד אותם ממני, בידיים עדינות, כאלו חוששות שמא היא עושה משהו לא טוב, אני אחייך חיוך עצום ואעלה עליה. והיא כל כך לבנה, כמעט שקופה לי. אני רואה אותה מושלם. קוראת כל הגייה שלא נאמרת, כל אנחה שמבקשת לבקוע והיא משתיקה, כל ליטוף שלה בי אומר לי כל מה שהיא מתביישת להגיד. טיפשונת. נסיכה.
הקצב בינינו קסום. היא רוצה שאשלוט, שאגיד לה. אני רוצה שתיזום, שלא תפחד. שתגנח חזק בשבילי שניות לפני שהיא גומרת לי על האצבעות, שניות לפני שאני מורחת עלינו את מיצי הערגה שלה, מתפלשת איתה בתוך שתינו. שניות לפני שאצרח את עצמי לדעת.
ואני תוהה, אם יש מישהו, שיצליח להכיל את האש הזאת בינינו? אותי השתלטנית ואותה הקטנה, אותה הכנועה ואותי המרדנית, ואת הכמיהה המטורפת של שתינו אחת לשנייה. להכיל ולא לכלות. להשתמש בה ולמנף את שתינו מעלה מעלה. איך הייתי רוצה לראות אותה עפה, איתי ואיתו.