האם אדם אחד יכול להיות גם שולט וגם נשלט וגם ונילי?
מוטו – בשביל להיות שולט טוב אתה צריך לדעת איך הצד השני מרגיש. אז תהיה נשלט. תחווה. תרגיש. יכול להיות שאפילו תאהב את זה (כתוב בלשון זכר אולם מכוון לשני המינים). אתה תסכים להודות שאתה אוהב את זה? תחיה עם זה בשלום? או שזכר האלפא שבך (או האגו לצורך העניין) לא יתנו לך להודות בזה?
ואני מדברת פה על שליטה אמיתית - פיסית, מנטאלית, השפלות, כניעה והתמסרות. לא על סשן של "זבנג וגמרנו".
אשמח לשמוע דעות וחוויות של אנשים מתחלפים – שולטים ונשלטים כאחד, שולטות ונשלטות כאחד. וכמובן גם דעות של אנשים שחושבים שזה ממש לא אפשרי.
4:00 רחובות תל אביב אחרי אני אחרי צועדת עם השולט ברחובות תל אביב חשיכה טרום דמדומית קומץ הזויים חתן וכלה שיכורים ואני והשולט מידי פעם נעצרת הפלאשבקים מכים בי בעוצמה עונג רטוב ממלא את גופי מריחה את הריח שלו בכל איבריי מעבירה לשון חלקלקה על שפתיי מסתכלת על השולט מלמטה קיבלתי מספיק עונשים לערב אחד עיני העגל ננעצות והמבט המתחנן והתשוקה שוב מתפרצת ככה באמצע הרחוב מתנפלים אחד על השניה כבר אין יחסי כוחות אין שולט-נשלטת יש שני אנשים. איש ואישה. יפים. שופעי חיוניות. אנרגטיים. חטובים. מערבבים מיצים באמצע הרחוב. וארוע אחד צרוב בראשי - ולא מרפה הפחד... שהעזתי לערער את מעמדו והעזתי לאמר לו לשתוק והוא לקח אותי לחדר השני ולחש באוזן בקול אימתני את תצטערי על זה ואני מתחננת על נפשי והפחד מחלחל ומחלחל ומנסה את כל הטכניקות הנשיות והזנותיות שום דבר לא עוזר... גורלי נחרץ. העונשים נקבעו. התנצלות, ליקוק אצבעות רגליים, ירידה, עליה, קשירה, כאב, כאב, כאב ... הכאב המתוק כל כך, השקט כל כך. חובה להיות בשקט. כל פציית פה תחל שוב את מסע העינויים. והפחד... המשתק... המבט בעיניים.. המקפיא... החודר... אבל שום דבר לא ישתווה לדובדבן שבקצפת- ההתעללות לשמה.. הוא כל כך מכיר אותי שהוא יודע בדיוק מתי לצאת מתוכי בדיוק שניה לפני שאני גומרת, שגופי מתחנן להשתחרר, שמוחי מכוונן לאורגזמה השמימית והכה נכספת.. וכך שוב ושוב.. נכנס בחוזקה, מזיין בחוזקה, ויוצא... והפסקה.. וכך שוב ... ושוב... דמעות מכסות את עיניי, גופי דרוך ומתחנן... ותעתועי הדמיון והמציאות מתערבבים.. נוזלים יוצאים מגופי, אני בעולם אחר, רואה צבעים, דמויות, קווים ונקודות... תמצצי! נו... תמצצי... זין לא מוכר בפי, זין כה מוכר בגופי, וכך, בעוצמה מטורפת, הכל משתחרר... הגוף, הנפש, הנוזלים... אני אחרי ותוך כדי מודה ליקום הנפלא הזה ששלח אלי מתנה כה עוצמתית תל אביב לא נגמרת. אני כן 😄 סוף חוויות נוספות בקרוב
יש את הכאב הפיסי. כאב חזק, ממכר, מעיף. כאב כזה שגורם למחשבות להיפסק, ולריגוש המטורף לתפוס את מקומם. כל הגוף מלא בסימנים- מההצלפות חסרות הרחמים, מהמצבטים עם המשקולות, מהקשירות החזקות, מהחניקות, הגוף תפוס וכואב מהתנוחות, בכל רגע יש מזכרת נעימה לכאב החזק, למגע הממכר, לרטיבות, לריחות ולטעמים. ככל שהוא מכאיב יותר, כך אני רוצה יותר, נאבקת ומרפה, נלחמת ומשחררת, משתנקת, מבקשת בלב שיכאיב עוד ועוד כי ליכולת שלי לסבול כאב פיסי אין גבול.
כאב נפשי- זה סיפור אחר לחלוטין. כמכורה לכאב פיסי, למדתי עם השנים לנתק את הרגש. נכנסתי לקשרים שהתבססו אך ורק על מילוי צרכים פיסיים, בין אם מדובר בקשר בדסמי או ונילי. נהניתי מהמיקבול, מהמגוון של האפשרויות ומהזמינות הגבוהה של הגברים שרובם היו טובים עד מעולים. סיפקו צרכים. נהניתי מהמיניות השופעת ממני ומהיכולות שלי ושלהם לגרום לעונג הדדי ולשיאים של תאוות גוף. הרגש נשאר בצד. לא נכנסתי למעורבות רגשית ודחיתי כל ניסיון לשליטה מנטלית על כל גווניה ורבדיה. למה? זה ברור... כאב רגשי הוא חזק ועוצמתי הרבה יותר מכל כאב פיסי, מכל סשן מטורף, מכל התעללות או השפלה. ואחרי שעברתי כמה מחזורים של כאב נפשי, חדלתי להרגיש.
והייתי בטוחה, שכך אחיה לי את חיי, בטוחה ומחוסנת, נהנית ולא מחויבת.
ואז התחיל קשר עם ר׳ שאפילו לא היה דרך הבדסמ. רק כשהתחלנו לדבר הגיעה ההבנה ששנינו בעולם הזה. היה בילד אפ די ארוך שדיברנו דרך טקסטים ולא נפגשנו, באמצע גם הייתי בחו״ל שם בחרתי נציגות שווה מכל מדינה אירופאית ובדקתי את הסחורה.. ואז חזרתי, והבילד אפ המשיך.. וגם בארץ המשכתי לחגוג את עונת האביב והגברים החדשים והמתחלפים בחיי, בלי לדפוק חשבון. יצאתי עם איש ועשיתי גם את הבן שלו מתחת לאף שלו, דפקתי קוויקים במחסנים אפלים, פיתיתי חבר נשוי, הזדיינתי בניגוד לכל חוקי הדיפלומטיה וחוקי המשיכה. ובמקביל? הלך ונבנה הקשר עם ר׳, שבכלל לא ייחסתי לו כל חשיבות מיוחדת.. עד... אותו מפגש גורלי ועוצמתי שחיבר בינינו מעבר לכל מה שיכולתי לדמיין ולחשוב.
קבענו בבוקרו של יום מסוים בעל משמעות דמונית. הסכמנו שאני אגיע אליו לדירה ודלת הכניסה תהיה פתוחה. על אחת מדלתות הפנים יחכה לי כיסוי עיניים. אני אשים אותו ואכנס לחדר. וכך היה. הסיטואציה הדליקה אותי, וגרמה לי להרטיב עוד לפני שנכנסתי לדירה. לא ראיתי את ר׳, אבל הרגשתי אותו... וכך.. העברנו שעתיים של טירוף שבכל אותה העת אני עם כיסוי עיניים.. והיה כל כך כל כך מדהים.. הוא שלט בי באופן מדויק, גרם לי לשחרר שליטה במקום הכי לא צפוי מבחינתי ואז, כשאני שכובה על הגב בתנוחה אקרובטית וקשורה בידיים וברגליים הוא הסיר את כיסוי העיניים שלי וראיתי אותו לראשונה.. מחייך חיוך מקסים ומבין עם עיניים מביעות וחכמות. זה היה רגע מכונן ומרגש.. רגע שחיבר בינינו באופן כל כך עוצמתי שקשה להביע אותו במילים. והמשכנו ונסחפנו בסערת חושים מטורפת עד שכבר היינו חייבים להיפרד בגלל מרוץ החיים המזוין. ונהגתי הביתה, והתחלתי להרגיש את הכאב... הכאב שהיה חד יותר מכל הסימנים האדומים שעל גופי. הכאב המסוכן, הכאב הכואב, הכאב המפלח, כזה שגורם ללב להתכווץ ולאוויר להצטמצם, הכאב הנפשי. ורציתי ולא רציתי, והתגעגעתי, ופחדתי, וערגתי וחסמתי וכל פועל אחר שאפשר להעלות על הדעת בקונוטציה הזאת. הרגש הגיע, אותו רגש ארור ומדהים, אותו ריגוש נעלה שלמענו אנחנו חיים, אותה תחושה ממכרת שכנראה אי אפשר בלעדיה.
וקבענו להיפגש שוב, ועשינו זאת לאחר מספר ימים, ושם בילינו לילה שלם ומטורף שבו בפעם הראשונה בחיי הפכתי לסוג של שולטת, דבר שבחיים לא האמנתי שאעשה, וזה היה לי הכי טבעי באותו הרגע שזה קרה. וקשרתי אותו בהתמסרות, וסטרתי לו, והכאבתי לו, וראיתי כמה שהוא נהנה, והרגש גדל. בלעדיו לא הייתי יכולה לעשות את זה. וכך התחלפנו בתפקידים והעברנו לילה שייזכר לדורות. אבל אני עדיין נלחמת. נלחמת ברגש, לא רוצה להרגיש, מתגעגעת ועורגת ולא רוצה. ממשיכה את חיי המיניים חסרי המשמעות ונלחמת בכאב. הלוואי שהיה כאב פיסי שהיה מעלים את הכאב הנפשי. אבל אין כזה.
אתמול זה קרה. החלטתי שאני מפסיקה להילחם. נפגשנו שוב בספונטניות ומצאנו את עצמנו בחדר. הוא שלט תוך שהוא משתמש בשרוכי הנעליים שלו ובחגורות ובעוד אביזרים שיש בכל בית. עינה אותי כל כך, ונהניתי כל כך. ואז, במסגרת שיחה, הבנתי שאני לא רוצה להילחם ברגש. הבנתי שזה בלתי נמנע. הבנתי שאני רוצה להרגיש שוב, הבנתי שוב את כוח ההתמסרות, את כוח התשוקה הפיסית והרגשית כאחד.
פתאום, בערבי היום, בלי שום התראה מוקדמת, באה המאניה ..
כל מי שנפש אמן בתוכו, בייחוד אם לא ממוצה, יבין את ההרגשה העילאית הזו... פתאום ההיי הוא טבעי, ללא כל עזרים משפרי הרגשה, הנפש מצטיירת והגוונים מבהירים. מרגישה את זה כבר בדרך הביתה מעיסוקי היום.. יודעת בדיוק מה הולכת לעשות כשאגיע, אתיישב לנגן את "סוס עץ" של איינשטיין - קראוס ז"ל, הצמד המופלא.. חייבת להוציא... יש כאלה שחייבים לצייר ברגעי המאניה, אני חייבת לנגן.
מגיעה הביתה, לבית הריק והחשוך – בדיוק מה שמתאים לי כרגע. מורידה את הצ'ארט מהמחשב, מתיישבת ליד הפסנתר, מקשיבה לשיר פעמיים באוזניות, והמוסיקה יוצאת ממני.... זורמת... אוהבת את הרגע בו האקורדים כבר מבוססים והעיניים נעצמות והמוסיקה זורמת מעצמה בין האצבעות. כל מי שמנגן יודע בדיוק מה אני מרגישה, קשה לי להסביר את זה במילים... את ההרגשה הנהדרת והממכרת, - יותר מאורגזמה, אולי אפילו יותר מספייס... אולי...
ממשיכה בנגינה, פתאום עוברת לנגן קטע ג'אז אהוב באופן ספונטני מהרפרטואר של צ'ארלי פאקר (r.i.p) האהוב. חושבת כמה החיים יפים, וכמה אין לי סבלנות לאנשים הרגילים, אלה שקוראים עכשיו את מה שאני כותבת ולא מבינים ולא מתחברים וממשיכים להיות מרוכזים בעצמם ובארציות המשמימה שלהם.
"החידה לך איתה תעשה מזה סרט - אל תפחד לא נשארת בחוץ".
אז מה אם לא דיווחתי היום, אז מה... זה מה שחשוב??? בזה צריך להיות מרוכזים?
זר לא יבין זאת... את אנשי הנפש המיוחדים... או שאולי לא רוצה להבין???
ה"חוקי" בנסיעת עסקים בחו"ל. הילדים אצל חברים. אני לבד...
הבית מבולגן (זה תמיד ככה שהוא נעדר מהבית לתקופה, כי כשהוא בבית ה OCD שלו טרוריסט). כל כך כיף שהבית מבולגן... הכלים בכיור, המדיח לא מרוקן, דברים זרוקים בבית בחוסר סדר משווע, כביסה מחכה לקיפול, המיטה סתורה בהתרסה..
אחרי נמנום קל ומקלחת מענגת (עם גמירה עצמית שבה הרשיתי לעצמי להוציא קולות מפי, דבר שלא קורה שהטרוריסט בבית, גם שאנחנו מזדיינים...) יוצאת ערומה וניגשת למטבח. שאריות המים מטפטפות על גופי, הרגליים משאירות עקבות של מים על רצפת הפרקט האיכותית.. מוזגת כוס של בקרדי מוחיטו, מניחה על השיש. ניגשת למחשב, משמיעה בקולי קולות את "donna lee" של jaco pastorius, חוזרת למטבח, מתיישבת על השיש ברגליים פסוקות, עדיין ערומה, עדיין מטפטפת, עוצמת את העיניים. המגע הקר של השיש האיכותי להחריד נעים לי, חושבת שאם החוקי היה יודע שהתחת שלי יושב על השיש שהוא בחר בקפידה עם המעצבת הפרג'ידית שלקחנו (כלומר הוא לקח), הוא היה מזיז בעצבנות את שריר צד המצח שלו ומעיר שזה לא מקובל... או שיכול להיות שהיה מתעלף, לפני שהיה מספיק להעיר...
משכלת את הרגליים, מסתכלת על הכוס החלק שלי, נזכרת בתדהמה שהיתה על פניו של החוקי שאמרתי לו שאני הולכת לעשות הסרת שיער לצמיתות בכוס. "מה??? למה??? קראתי שזה לא טוב, שזה מקור לזיהומים, שהשיער מגן על האזור..." אתה, חתיכת פריג'ידר, הוא הזיהום הכי גדול... איש מת מהלך.. אני אוהבת את הכוס שלי ככה, במיוחד אחרי מריטה (כי מה לעשות שהלייזר אמנם דילל את האזור אבל לא הוריד את כל השיער לחלוטין). אני בעצם גם מאד אוהבת את אקט המריטה, כפריקית של כאב חזק... ומריטה, במיוחד באזור השפתיים, היא סשן בפני עצמו.... אוהבת שהוא חלק וקטיפתי, ויפה כזה..
משם עוברת להסתכל על השדיים שלי. הפטמות שלי תמיד זקורות, כאילו מחכות ומצפות.. מרגישה עליהם עדיין את המגע של השולט (שמעתה ייקרא – "המיוחד"), איך הוא יודע לטפל בהן, לתת להן בדיוק את מה שהן צריכות.. יש על השדיים סימנים, אותות, מחייכת לעצמי בהנאה, צובטת את הפטמות, ובאופן אוטומטי מיצי הכוס שלי מתחילים לזרום על השיש של הפרג'ידית. זזה קדימה ואחורה כדי למרוח אותם טוב טוב ואחרי כמה שניות משחררת שוב צעקת עונג משחררת... אני חיה!!!!!
באופן עקרוני, אפשר להגיד שכלפי חוץ אני האדם הכי יציב עלי אדמות.... לא עושה דברים יותר מידי משוגעים, למעט, אולי העובדה שאוהבת למרוח לקים בצבעים שונים בו זמנית על הציפורניים... או שאוהבת להתלבש בבגדים בצבעים לא תואמים, לפעמים גרביים לא תואמות, ולפעמים, בשיא המשוגעות, אוהבת לשים מוסיקה בקולי קולות בבית ולשיר, או להתיישב מול הפסנתר ולנגן קצת ג'אז... אם תשאלו את החוקי, זה ממש לא לעניין לעשות את זה.. אני בן אדם רציני, מנהלת בכירה... פאק יו ... הלוואי שמישהי כבר תזיין אותך כל כך חזק שתבין מה טוב בחיים... הלוואי.... "תסתירי את הקעקועים שאת בפגישת עסקים", הוא אומר לי, "זה לא רציני לראות את הקעקועים שלך במצב כזה, זה גורם לך להיות זולה"... אני לא זולה, אני זונה!!! אות אחת – הבדל תהומי... "ומה פתאום לק במספר צבעים, ומה זו החצאית הזו, והנעליים האלה, את נראית כמו זונה", טמבל... אני באמת זונה, וגאה בזה, ורוצה את זה...
בפנים, במחשכים, בחדרים האפלים של הווייתי, אין גבולות ואין חוקים. אני בטוחה שקוראים רבים, ובעיקר קוראות רבות יבינו ויתחברו להרגשה.. כלומר – אלה האיכותיים, שלא מחפשים להגיד שהם בעולם הזה אבל הם בעצם זייני שכל ושולטים / נשלטות צעצוע. מה שהכי מעצבן בעולם הזה הוא השקר... אם נהיה קצת פילוסופיים אז הרבה מאתנו חיים בשקר, כלומר, אם נגיד ששקר זה בעצם לנהל עולם סודי, שלא יודעים עליו בעבודה, בחוגים החברתיים, בני הזוג (לפעמים) וכד... , אז בעצם כולנו בשקר. מאידך, אין יותר אמת מהעולם הזה, למי שבאמת ובתמים מתחבר אליו, חי אותו, מרגיש אותו... יש הרבה מאד אנשים שאתה פוגש בעולם הזה שמרוב פומפוזיות וקלישאתיות הם נהיים שבלוניים. וזה מאד מתסכל, במיוחד אם אתה אמיתי. ואם זה לא היה מתסכל זה היה אפילו מצחיק. הנשלטות הסמרטוטיות ש"נורא בא להן להתנסות בחוויות חדשות עם אדונים", אחרי שקראו ספר מסוים או ראו סרט מסוים ואז הן מתחברות בדרך כלל לשולטי הצעצוע שאוהבים נשלטות סמרטוטיות, שהם בדרך כלל גם ספק משועממים ספק רודפי זיונים ומכריזים על עצמם שהם "שולטים מנוסים". פחחחחחחח ...
בעיני, זה פשוט לעג למי שבאמת חי ורוצה לחיות את העולם הזה, מי שזה חזק ממנו, מי שהעולם הזה הוא חלק מהוויתו, בין הפנימית ובין החיצונית ובין שילוב של שניהם.
התסכול מתחיל כאשר נשלטת אמיתית פוגשת בשולט צעצוע או להיפך.
וזה לא אומר שאין מקום בעולם הזה לאנשי הצעצוע, אבל אם אתה כזה, תכירו בזה, ותודו בזה, ואל תשחקו משחקים של אגו ושל פומפוזיות...
אולי כדאי פשוט להיות קצת יותר אמיתיים, לנסות לפחות.. לא להתחבא מאחורי סיסמאות ואמירות חסרות שחר. כי בעצם, רק כאן, רק בפלטפורמה הזו, אפשר להיות אמיתיים באמת! וזו פריווילגיה ענקית.
ובקשר אלי, אני אמנם חיה בשקר כלפי חוץ אבל בעולם הזה אני הכי אמיתית שיש... גם עם עצמי וגם עם המיוחד.
מאחלת לכל האמיתיים והאמיתיות למצוא את האמיתים והאמיתיות שלהם.
היא - נשלטת. לא מונוגמית ומעולם לא היתה. למרות שנשואה "באושר" (כן בטח... היא מאושרת מאד אבל לא מהנישואים באושר... אולי מהניסויים בכושר...). היא גם לא בוגדת, בגידות זה לא מילה שנמצאת בלכסיקון שלה. היא חיה, כאן ועכשיו (אקהרט טול - אם תרצו). אוהבת סקס, מינית, חייתית, מרוגשת, צועקת ונהנית, מתענגת... גם מסקס ונילי. מטורפת על כאב פיסי. חסומה מפני כאב נפשי - לא יכולה לשאת אותו ולכן חסמה את עצמה (על פי רוב).
הוא זה הוא. שולט. רגש מטורף וחסום. מכאיב, מתעלל ומחבק. ויש עוד... לא נפרט כאן.
היא: הזדיינתי אתמול עם פלוני (מצחיק לקרוא לזה "פלוני", מזכיר את חסיה המורה לספרות מהתיכון).
הוא: נהנית?
היא: כן. היה ונילי ונחמד.
הוא: יופי.
היא מביטה בו בעיניים כלות, שערה פרוע עוד מהסשן שהיה איתו לפני 10 דקות. עיניה בורקות, מתחננות, מתמסרות. הוא מלטף את פניה ברכות, מעביר יד רכה ומבינה בשיערה הפרוע.. היא נרגעת, מתמסרת מניחה את ראשה על חזהו, עוצמת את עיניה... הוא מלטף... ומלטף... ואז --------- סוטר לה בחוזקה בפניה, מושך בכוח רב את שערה, מישיר אליה מבט אכזר, בידו השניה צובט את פטמתה בחוזקה אימתנית... היא מתקפלת.... נאנקת.... לא מוציאה קול, לא צעקה, שקטה ומורטבת... הדמעות מתחילות לנזול על פניה... הכוס שלה מתמלא, רטוב, חם, בוער... ואז הוא מתחיל לנשוך בחוזקה את צווארה, את עורפה, את כולה, והיא כל כך מאושרת... (בלי מרכאות).
הוא: מי את?
היא: זונה
הוא: של מי?
היא: שלך.
היא: רק שלך.
היא: רק שלך.
היא: רק שלך.
הוא בועט ומפיל אותה מהמיטה, מסובב אותה וחודר באגרסיביות לכוס הרטוב שלה, מושך בחוזקה בשערה, צובט בחוזקה את הפטמות שלה, ואז מכה בחוזקה באחוריה... והיא כל כך מאושרת.... הוא משפריץ על פניה, והיא משחקת ובולעת את הזרע של השולט האכזר שלה.
הוא נשכב על המיטה.
הוא: בואי לידי.
היא נשכבת לידו. ראשה על חזהו, הוא מנשק אותה ברכות.
היא: רוצה רק איתך.
הוא: יודע
היא: רציתי שתגיד לי אתמול שאתה לא רוצה שאזדיין עם פלוני (הרפיה קומית - ההוא של חסיה).
הוא: יודע
היא: אם היית אומר לי לא להזדיין עם פלוני לא הייתי מזדיינת.
מוסיקאים מאז ומעולם חירמנו אותי. יש משהו מאד סקסי בגיטריסטים מסוקסים שמזיינים, ממש כך, את הגיטרה, מרעידים עם הדיסטורשן, נושמים את המוסיקה, חיים אותה, מרגישים אותה... ומתופפים - בכלל... החוזק בו הם מכים על התופים, הדרך שבה הם הולמים על המצילות, תנועת הרגליים על הפדלים של הבייסדראם וההייהאט - הכל מעורר אסוציאציות חזקות, קשוחות ובלתי מתפשרות.
גם שולטים חזקים מחרמנים אותי. הם גיטרה ותופים ביחד. הם מוסיקה עוצמתית ומדהימה.
בעיקר שולט חזק אחד מחרמן אותי. הוא גיטרה, ותופים, ופסנתר, וסקסופון, וקונטרבס ו....
מסקנה לוגית: שליטה היא מוסיקה. היא שפה מוסיקלית בפני עצמה.
