לילה טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

שידורים מהניידת..

Overloaded
לפני חודשיים. 24 במרץ 2020, 13:27

בא לי תפוח. אבל כזה קטן, כזה ניצן. כזה שאני אגדל אטפח ואייצר. ואני אשקה אותו. לא במים רגילים. אני אקח כוס וארקח שיקוי שכזה. אני אדמיין את הדבר הכי טוב שקרה לי נעלם, ואשפוך פנימה כמות טובה של חרדה, אני אחשוב על הזין שלך משווע לקצת לחות ואוסיף רוק - לערבב את הבלילה, כשיתייבש לי הפה מרוב כמיהה, אני אחשוב עליך כבול אצלי במיטה, ואייצר עוד קצת נוזלים של תשוקה, אפצע את עצמי ואדמם כאב אדום, שיוסיף קצת צבע וחיים ולסיום-  אני אחשוב עליי יושבת מעליך,  נותנת לאצבעות שלך לשחק בי כרצונן, כפי שרק הן יודעות עד שארגיש לגמרי טוטאלית רק שלך, ואגמור, הישר לכוס. 

אערבב טוב טוב את כל התחושות,  וכך אשקה את התפוח יום יום, עד שיגדל להיות יפה עסיסי ואדום, ואפתה אותך "רק לטעום", ועוד ביס ועוד אחד אחרון..

 

 

עד שאגמור איתך, האמן לי, הסיפור של אדם וחווה ישמע לך כמו אגדת הפיה הטובה.

לפני 3 חודשים. 26 בפבר׳ 2020, 2:18

היא מוכנה למות בשבילך, כל עוד זה מרטיב אותה

היא תספוג כל כאב,  בתנאי שזה מהסוג שבא לה

היא תקבל על עצמה כל עונש שתתן, בתנאי שזה אומר שתתייחס אליה 24/7

היא תתמסר בכל נפשה, כל עוד שברור לך שזה רק לעצמה.

היא תעשה כל זאת,  כי אתה מושלם.  אתה מלך.  אלוהים הוא הסגן שלך. אתה שולט על חלל, אין מלבדך.

בתנאי-  שתדאג שהיא תישאר מרוצה.

כי בשניה שהיא לא, היא תשלח עדר חרמנים שמנסים להשיג את תשומת ליבה המקולקלת, שירוצו אחריך עם כיתוב "דמיקולו" בחותמת.

 

מטומטמת.

לפני 4 חודשים. 30 בינו׳ 2020, 3:57

אני מרגישה את זה. 

כמו גלי התייסרות שהמצפון שלך מפזר לכל עבר, 

אני מרגישה את זה. 

הגלים האלו שמתנפצים על החוטים שטוויתי, מעירים אותי.

גם כשאתה לא זז. מספיק שאתה נושם, 

ואני מריחה את זה. 

ושתדע, כשאתה נשבר ומנשק אותי, אני מרגישה את הצער שלך. את תחושת הכישלון. וזו לא באמת נשיקה. זו טעימה.

ואני טועמת וגומעת ממך את האכזבה שלך מעצמך.

 

ואני שומעת. 

את כל הקללות שאתה מקלל, אותי ואותך. אותי על הקורים ואותך על שנתפסת.

ואני רואה, שניה אחרי שאתה גומר, והמגן האחרון שהיה לך נופל, את הלחלוחית הזו בעיניים,

אני רואה.

ואז אני נוגעת. גם בגוף אבל בעיקר בנשמה. זו שעד לא מזמן, הייתה שייכת רק לך. זו שכבר לא. זו שנכנעת ומתמסרת לידיי. שוב ושוב. פעם אחר פעם. גם כשאתה נשבע לעצמך שדי. יותר לא . 

עד שאני נוגעת. 

 

והכל חוזר מהתחלה.

 

ובא לי. בא לי לזיין לך את הנשמה. תרתי.

 

לפני 8 חודשים. 19 בספט׳ 2019, 9:32

חדש של דקלה. משובחת שכמותה.

 

 

לפני 8 חודשים. 19 בספט׳ 2019, 3:47

כשהייתי ילדה, היו נכנסות אלינו הביתה ציפורי דרור.  מספיק פירוק לחם אחד על השיש והן היו" נוהרות בהמוניהן" (:

היה לי תחביב שכזה, לתפוס אותן.  זה לא היה קל.  זה הצריך מרדפים מטורפים, הכנת מלכודות מכל מיני מגבות ועוד כל מיני אמצעים לא קונבנציונליים.  בסוף הן היו נתפסות. ידעתם, שצפורי דרור, ברגע בו הן מבינות שהחופש נעלם, הן דועכות? הייתי משאירה אותן בכף ידי הסגורה, מלטפת אותן ומרגישה איך הן מאבדות רצון לחיות.  כשהייתי מבחינה בכך, הייתי פותחת את כף ידי , אבל הן לא היו זזות.  הייתי צריכה להעיף אותן, מילולית. 

 

הרגשתי. הרגשתי אותו במלכודת, מאבד חיים, מאבד זהות, מאבד התבגרות, ולא שם לב לזה בכלל.

"אז תספר לי ,גוזל . מה הוא היה חושב על כל זה?"

"הוא לא היה אוהב.  בכלל. "

"אני רוצה שתדבר מהגרון שלו.  הוא היה יושב מולך ואומר..."

"הוא.."

"לא 'הוא! . תתחיל בשם שלך,תשמע אותו קורא לך. מה הוא אומר על המצב הזה בו אח שלו נמצא?"

הבכי שלו,כשהוא אמר לעצמו את המילים הכי קשות שיש, ושמע את הקול של אח שלו הגדול מדבר אליו, הבושה שהציפה אותו, כמו ילד שנתפס עם התחתונים למטה, הזכיר לי את הרגעים שלי,בהם הייתי משחררת ציפורי דרור.  רק ששם, לא הייתי נהנית כל כך מהסבל שלהן.

 

עכשיו עוף. עוף גוזל.

 

 

לפני 9 חודשים. 4 בספט׳ 2019, 2:16

אני יושבת ב"מסעדה", מביטה בתפריט,  כלום לא נראה לי טעים. 

"תאכלי, משהו.. את חייבת לאכול ." אומר לי הקול המנחה שלי, "תראי, יש אנטריקוט. היית אוהבת את זה פעם. " 

אבל זה משעמם. הכל ידוע מראש.  הוא בצלחת,  ביד שלי הסכין,  הוא יטרף. קטע כזה עם שיעמום , הוא לא ממש מעורר תיאבון. 

ואז הוא מתקשר.  הוא נשמע כזה ילד, כזה תמים, כמעט ושמעתי אותו פועה כמו שה קטן.  ואז התחושה המוכרת של הדם המבעבע, הניבים שחותכות לי את החניכיים בצמיחתן, הנשימה נהיית כבדה והוא נגרר. הוא לא רוצה, הוא לא מכיר, הוא לא מבין. הוא מודע, אבל לא מצליח להתנגד.  אני מפשיטה לו את הנשמה, בלי לעצור , בלי הדרגתיות , שומעת את הקול הפנימי שלו מאחל לי למות או לפחות לסתום, ואז הוא פותח את הפה ועונה לכל מה שאני שואלת. וכשהוא מספר לי על הזוועות שעבר בילדותו הלא רחוקה, אני לא יכולה שלא לחשוב עליו קשור על צלב , מדמם מהצלפות וצורח את כל הכאב החוצה. בנקודה ההיא שהוא התחיל לבכות תוך כדי שאני נוגעת בעצמי תוך כדי נהיגה ותוהה אם נהג המשאית שעוצר לידי שם לב ,  חשבתי לעצמי.. זה כל כך קל,  למה אני ממשיכה עם זה?  למה הדם שלי זורם בכזו רשעות פתאום,  אולי לפעמים בא לי טלה? 

"אני רעבה. נדבר כבר"

שניה לפני שניתקתי עוד הספקתי לשמוע אותו מנסה לאחוז בקולי עם "חכי" נואש. 

הניתוק שבא מיד לאחר מכן, היה רק עוד נעיצת סכין. כמו קינוח המסעדה.

 

וזהו. שוב אני לא רעבה.

לפני 10 חודשים. 7 ביולי 2019, 21:55

הוא עומד מולי, שרירי, מוצק, גבוה בטוח בנתוניו הטבעיים

מדבר בהחלטיות, מילים קצובות לעיתים אף נוקבות

מרים לעצמו חומות על גבי חומות.

ואני מולו, שותקת. מחייכת. מדי פעם מהנהנת, לא שומעת כלום ומקשיבה לכל נים, דופק עורק ותזוזה 

ולמרות שאני נהנית מכל דקה במחיצתו,  אני רק מחכה לרגע שילך. לרגע הפרידה.

כי רק שם, כשאנחנו מתחבקים, הוא לא יכול להסתיר את הרעידה.

ואתה מנסה למעוך, אתה מנסה להזכיר לי כמה חזק אתה, אבל זה כבר אבוד. כל פעולה ממחישה את הסערה שיש בתוכך.

ושם, אחרי כל השואו שהתאמצת לבנות  אני לוחשת לך עם חיוך "די להתרגש", ועכשיו כשאתה מבין שנחשפת, עכשיו מרגיש לך הרבה יותר נוח, להתפרק .

 

לפני שנה. 13 במרץ 2019, 10:12

הרגע הזה שאת כותבת לעובדים שלך "אל תאלצו אותי להיות שוטרת" לוחצת על שלח ואז מבינה מה כתבתי (:

 

 

לפני שנה. 26 בפבר׳ 2019, 13:07

אני אוהבת התחלות חדשות. בעיקר כי יש לי לוק מטעה. סביר שרובכם מדמיינים אותי אחרת לגמרי מאיך שאני נראית באמת. ולכן- אני אוהבת התחלות חדשות. במיוחד עם כאלו שלא מכירים אותי טוב, כמו שמי שנחשף אלי כאן מכיר.

כי הפרצוף המופתע הזה שיש להם , כשה"שוטרת" יוצאת, כשהם מוצאים את עצמם שרוטים על הרצפה כשהעקב שלי עליהם, הוא פרייסלס. 

אחרי זה כבר הכל הופך לקל מדי ומשעמם..

לפני שנה. 25 בפבר׳ 2019, 10:53

עוד יום. קמה מתארגנת, יוצאת לעבודה. זה כבר כמה חודשים שיש לי מן עייפות כזו שלא עוברת, לא משנה כמה שעות ישנתי בלילה. נוסעת בכביש המהיר ,כשהוויז מתריע על רכב שעומד בצד. ממשיכה לנסוע. קולטת את הרכב ומייד לצידו אותה, יושבת בשולי הכביש ברכיים צמודות לחזה, ראש שמוט, שיער גולש שמכסה את הפנים. משהו באיך שהיא הייתה נראית, כל כך אבודה, גרם לי לרצות לנצל אותה.

עצרתי. 

"הכל בסדר?" שאלתי אותה

"כן כן, את יכולה לנסוע" ,ענתה תוך כדי משיכת אף. התישבתי לצידה

"מה קרה?"

"כלום. את יכולה ללכת בבקשה?"

"תראי," התעלמתי מבקשתה באופן מופגן, "אני לא יודעת מה קרה, אבל זה בטח לא כזה חמור שתרצי להתאבד. מספיק שמשאית תעבור כאן כדי לשלוח אותך לעולם שכולו טוב" אמרתי בנימה מחוייכת, מה שהוציא ממנה גיחוך קל וגרם לה להביט אליי, בעיניים כחולות אדומות. הרגשתי את הדם מבעבע בי.

"מה קרה?" ניסיתי בטון הכי אמפטי שהצלחתי לגייס

"הבן זונה הזה! רבנו, הייתי בדרך אליו אחרי הרבה שכנועים מצידי ואז בדרך הוא כותב לי ' אל תגיעי, מיותר'", היא החלה להתייפח ואז חשבתי לעצמי שזו הזדמנות נפלאה לייצר מגע. ליטפתי את ראשה והיא כמו גור עזוב שקיבל עצם ,מיד קפצה לתוך חיבוק בין זרועותיי.

"אז מה עכשיו את רוצה ? להשלים איתו ?כדי שיהיה לך נכד של זונה? ללכת להתחנן קצת ולהשפיל את עצמך? רק כדי שיוכל לזרוק אותך שוב?" תוך כדי דיבור, ידעתי שהגזמתי. הרגשתי את זה בהנאה שהיתה לי כשזרקתי עליה מילים כמו 'להתחנן, השפלה'. הטרף הרגיש את הסטירה.

"את צודקת", אמרה וקמה ללכת. 'זה לא טוב לי', חשבתי ומשכתי אותה למטה, מושיבה אותה, הפעם עם הגב אליי והמשכתי לחבק אותה.

"את צריכה להירגע. את עדיין רועדת."

 

***ידעתם שחיבוק, ממריץ הפרשת סרטונין במוח? זה הורמון שמשפיע על מצב הרוח. הוא גורם לנו לתחושת עונג, נותן לנו אפשרות לסמוך על האדם ולהפיג את תחושת הבדידות והדיכאון שמשתלטים עלינו כשחסר לנו את אותו ההורמון. זה חיבוק שחייב להמשך 3 דק' ומעלה, בלי דיבור. קבלו את זה כטיפ***

 

לאחר מספר דקות, אני משלבת את החיבוק עם קצת שפשוף קל של זרועותיי, ממש בטעות, בחזה שלה. היא לא נרתעת. אני מרגישה אותה מתנועעת תחת ידי בלי להבין, בלי להיות מודעת, פשוט מתמסרת למגע. כשעובר מספיק  זמן, אני מחליטה להוריד את ידי כלפי מטה מחבקת אותה בבטן ואז מתחת לחולצה, ועולה לכיוון החזה. התחושה הזאת של הגוף שלה, קופא תחת ידיי בניגוד מוחלט לחום ולרכות העור שלה,הסעירה אותי. לא נתתי לה מספיק זמן לחשוב לפני שתפסתי לה את הפטמות בין אצבעותיי ולחצתי, בהתחלה בעדינות ולאחר מכן חזק יותר תוך שאני מעסה את החזה שלה, וזה אכן עבד. כזה יצור קל לתפעול. הרגשתי אותה נמסה תחת ידי, והייתי חייבת לבדוק עד כמה אני צודקת. יד אחת נשארה על החזה, יד שניה ירדה אל תוך המכנס שלה, המשיכה לתחתונים, הסיטה אותם הצידה והאצבע פשוט החליקה פנימה . כנראה שזה שהיתה עם הגב אלי, עזר לה להתמסר, לחשוב שהיא לבד, מאוננת את עצמה בכביש מהיר. נדמה היה , שכל צפירת רכב, רק מרטיבה אותה יותר, כי לאט לאט עוד אצבע נוספה, ועוד אחת, ואז אגרוף..כבר לא התאמצתי להסתיר וזיינתי אותה כך עם האגרוף. היא נאנחה והשתוללה לי על היד , עולה ויורדת ונראה ששכחה לגמרי מהתפקיד שלה. זו היא שאמורה להשביע אותי, לא להפך.

חיכיתי עד שהגיעה ההתכווצות הראשונה, זו שאלו שבאות אחריה כבר בלתי ניתן לעצור, ואז הוספתי עוד התכווצות, הפעם של הלב שלה, כשלחשתי "מה גרוע יותר? להיות בן של זונה? או סתם זונה באמצע הכביש?"

הדמעות שלה מרטיבות אותי גם עכשיו, כשהיא רק זיכרון.