בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

פסיכו-אנאלי-זה

דעות, חוויות, סיפורים ומחשבות על נפש האדם, בעולם השליטה ומחוצה לו.
לפני חודשיים. שני, 2 בספטמבר 2019, בשעה 00:59

אחד הדברים שקרו אחרי שרזיתי בשנה שעברה זה שהמחזור שלי חזר, והפך להיות כמעט קבוע. הרקע שלי הוא שיש לי שחלות פוליציסטיות, ככה כל פעם שקיבלתי מחזור עד גיל 23 (כמה חודשים אחרי ההרזייה כשהגוף "התאזן") הייתה כתוצאה מהתערבות תרופתית, ככה שאני יודעת טוב מאוד מה הורמונים שבאים עם זה הופכים אותי אליו ושלא מדובר בצירוף מקרים.
אז אם פעם הייתה לי שליטה על התזמון והייתי מודעת מתי זה יקרה ונערכת בהתאם, עכשיו מתרחש באופן רנדומלי, פעם בחודש- חודש וחצי ולפעמים אף יותר. בהפתעה גמורה זה משתלט עלי והופך את הדחף המיני שלי לקיצוני. ועם כל יום שעובר- זה רק הופך להיות חזק יותר, עד שמגיע גל של דם ששוטף את הכל. זה אינטסיבי, זה חייתי, ולמרות שזה חוזר על עצמו, לוקח לי כמה ימים לקלוט למה אני מרגישה ככה. וכל הקאצ' הוא, שבגלל שהמיניות שלי בדס"מית, החרמנות שלי היא סביב שליטה בגברים, ולא סתם סקס. מה שגורם למוח שלי להריץ בפני תסריטים מלאים בדחפי שליטה חייתיים. אני מוצאת את עצמי מסתובבת ברחוב, או רואה טלוויזיה, וכל גבר, פשוט כל גבר שעיניי נתקלות בו, הופך להיות אובייקט לפנטזיות שליטה שרק הופכות לחזקה, משפילה וכוחנית יותר עם הזמן.

החודש התחלתי לראות סדרה מעולה בשם Outlander. כל סצנה שלא אמורה לחרמן שם חירמנה אותי- למשל, כל סצנות ההצלפות. אבל זה סוג של "מובן מאליו", מוגש על מגש כסף ולא דורש ממש להיות "מעורב" בשביל להתחרמן, זה פשוט מדליק אוטומטית סוויץ' שיושב לך על הפטישים שלך, אם אתה בדס"מי, ומחרמן בלי לשאול.
העניין הוא שבהמשך, התעקשתי "להפוך" כל דבר לסשן בדס"מי. "לייעץ" במוחי לדמויות מה לעשות, "לעודד" אותן בלב שיהפכו אכזריות מכפי שהן ויגרמו לסצנה לסטות לכיוון בדס"מי ניכר וכוחני.
בעונה השנייה של Outlander הייתה סצנה בגנים של ארמון וורסאי, בה מלך צרפת אמר לדמות בשם קפטן בלאק ג'ק, שאם הוא רוצה שימלא איזו בקשה שלו אז עליו לבקש כמו שנהוג לבקש ממלך, קפטן ג'ק הבין מהנאמר שהוא צריך לרדת על ברכיו בפניו, וכשהוא עשה זאת המלך צחק ביחד עם הפמליה שלו על "כמה שהבריטי הזה מוזר".
משהו במבט המושפל וחסר האונים של ג'ק גרם לי לעוררות מינית כזו מטורפת. עצרתי את הטלוויזיה על המבט הזה שלו, כשהמלך עומד מעליו ברקע, ופשוט התחלתי לפנטז איך זו הופכת להיות סצנה של foot fetish אפילו שזה לא פטיש שמדבר אלי בכלל.
אבל זה הרגיש כל כך מתבקש שהמלך ינצל את כוחו, ידרוך על הקפטן ויוריד אותו אפילו יותר למטה, ישכיב אותו ארצה בבעיטה, יכריח אותו לנקות לו את הנעליים עם הלשון כשהוא תופס בשערו, יחלוץ אותן וידחוף בהונותיו לגרונו... כל זה בזמן ששאר האצילים מסביבו ממשיכים לצחוק על המתחרש.
אין לי מושג למה המוח שלי החליט לנגן לי את זה בראש, כשראיתי סצנות כאלו בפורנו כמעט נרדמתי, אבל עם ההורמונים האלו שהציפו אותי זה הרגיש כל כך מחרמן.
ובאותו רגע הרגשתי שהייתי מסוגלת לשלם כל מה שידרש בשביל שהשחקנים יצאו מהטלוויזיה ויעשו את זה מולי, אפילו מבלי להתפשט ולעשות את הדברים שמחרמנים אותי בדר"כ.
שיקול הדעת שלי היה כל כך בתחת, שאם היו מביאים לי כפתור שהיה מעיף לי סכום של משכורת שלמה מהבנק בתמורה לזה, כנראה שהייתי לוחצת מבלי לחשוב פעמיים. כל מה שעניין אותי זה לראות טוביאס מנזיס, השחקן שמגלם את קפטן בלאק ג'ק, מושפל וחסר אונים. המבט הזה ומה שהוא שידר, גירה אותי, העביר זרמים בכל הגוף שלי, והייתי מסוגלת לשלם הון בשביל שלא ירד מפניו, לפחות לא עד שלא אגמור.

בעונה השלישית, הייתה דמות שדומה לקפטן ג'ק, טוב לא ממש... אבל אותו לבוש של חייל בריטי מהמאה ה-18 ושיער ארוך היו מספיקים בשבילי (איזה כיף! עוד התניה לפטיש ללבוש שלא הייתה אצלי בתכנון), הוא היה מפקד הכלא שבו הגיבור הראשי, ג'יימי פרייזר, נכלא. מפקד הכלא הזה היה הומו שהתאהב בגיבור, וניסה לחזר אחריו. הוא הזמין אותו לארוחת ערב בחדר שלו, והניח עליו יד בצורה רומנטית. הגיבור סירב והוא כיבד את זה, למרות שהוא מפקד הכלא במאה ה-18 ומותר לו לעשות מה שבא לו בלי השלכות.
כל הצופים ראו בזה משהו "אצילי", וכך גם אני, שיודעת שזה הדבר הנכון לעשות. אבל החרמנות שלי גברה על השכל וגרמה לי לכעוס ללא הגיון. רציתי שג'ון גריי יכפה את עצמו על ג'יימי, יפחיד אותו, ישפיל אותו. פחות עניין אותי הסקס ביניהם, לא הייתי מתרגשת אם ג'יימי היה נענה לחיזור ורוצה בו, יותר עניינה אותי סצנת שליטה דמיונית שהייתה יכולה להתפתח מהמצב הזה.
פנטזיית אונס לא מעניינת אותי, בדר"כ. וכשאני אומרת "בדרך כלל" זה אומר תמיד, למעט בתקופות האלו שההורמונים שמשתלטים עלי, והקיצון מרגש אותי וכל גבר שאני רואה הופך להיות בדמיוני אובייקט שמופעלים עליו כוח ושליטה, אפילו שאני בחיים לא אעז להגשים את זה ללא הסכמה, כי אני לא רוצה לפגוע באיש. 
אבל לדמיון רצון משלו והוא מתנגן ללא שליטתי, אז כלפי חוץ אני נחמדה ושומרת על ריחוק מכבד, אבל מבפנים אני רק מפנטזת על איך אני תופסת את הגבר ההוא שחלף על פני ועושה בו מה שבא לי.

אלו כבר לא היו רק גיבורי הסדרות שכיכבו אצלי בפנטזיות, לקראת סופו של השבוע כל גבר שנתקלתי בו זכה לטיפול מאוד "מסור" אצלי בדמיון.
זה לא חדש לי, בתור מישהי עם מיניות בדס"מית בצד השולט, שחיה בחברה אנושית ורוצה להיות אדם טוב, אני למדתי איך לשלוט בעצמי ולא להוות בעיה לאחרים. אני עושה את זה מהגיל שבו הורמונים התחילו להציף לי את המוח ולהקצין את המשיכה הבדס"מית שלי, אי שם בגיל 13, וזה בא לי טבעי.
זה כל כך קל, אם רק רוצים בזה, כך שאני לא מבינה את אלו שמשתמשים בעוררות המינית שלהם כתירוץ לפגוע. פשוט שומרים על ריחוק מכבד, הראש עסוק בשלו והגוף לא מתערב ולא מתרגם את זה למציאות. בדר"כ לא נוצר מגע ביני לבין זרים, ככה שזה אפילו לא מעמיד אותי בשום "אתגר" ממשי.
השבוע, בפעם הראשונה נוצר בתקופה כזו מגע ביני לבין מישהו זר, יחסית. המורה שלי לנהיגה נגע בי ביד בזמן שהזיז את לי את ההגה. לא משהו לא שגרתי, אבל הפעם, ההורמונים חידדו לי את החושים וממש הרגשתי כמה עדין המגע של כף ידו על עורי. זה העביר בי צמרמורת כזו כי עלתה לי לראש הסצנה הזו בכיכבו ג'ון גריי שבה מגע בכף היד יכל להתחיל סצנה מחרמנת עבורי. ולרגע, רציתי לתפוס בו בכל הכוח, להחזיק בו מהגרון ולעשות את כל מה שדמיינתי שג'ון היה עושה לג'יימי. 
לכמה שניות היה לי רגע של בלאק-אאוט ונרטבו לי התחתונים כל כך חזק. זה מסוג הרגעים שבהם אני שמחה שהזין שלי לא באמת מחובר אלי פיזית, נשאר לו במדף שלו בבית ולא יכול להסגיר את תחושותיי לסביבה. כל העוררות המינית הזו, וזה למרות שהוא אחד החברים הזקנים של אבא שלי ואין שום הצדקה חיצונית שאתחרמן ממנו כך. אבל זה רק קסם לי יותר בגלל שסביר להניח שפחות יצליח להגן על עצמו, ואוכל לראות עליו את המבט חסר האונים הזה שאני מחפשת. אבל כמובן שלא עשיתי דבר, נתתי לחרמנות לזרום בתוכי אך לא להפריע לי או לזה שיושב לצידי. פשוט המשכתי להתרכז בכביש עד שהמורה הסיר את ידו מיוזמתו. אפילו לא הערתי לו. הוא בחיים לא היה מנחש שזה מה שחשבתי עליו.

ככל שהשבוע התקדם, המחשבות האלו התחילו להופיע גם בלי קשר לסצנות "מרמזות" על סיטואצית שליטה אפשרית בטלוויזיה או במציאות. למשל במהלך סצנה בעונה השלישית של "13 סיבות למה" כשהחוקר אומר לדמות בשם אני שהתחתונים שלה נמצאו בחדר של דמות בשם ברייס עם כתמי זרע עליהם, ואז יש סצנה של סקס ונילי ביניהם.
לא שצפיתי אחרת מסדרת נוער, אבל למרות זאת התאכזבתי שהסיבה שעל תחתוני התחרה שלה נמצאו עקבות זרעו היא לא כי הכריחה אותו ללבוש אותם ואז ניישה אותו בכוח. הם שיחקו סטריפ פוקר והוא הפסיד, וכל כך קיוותי שכעונש על "ההפסד" היא תכריח אותו ללבוש תחתוני תחרה, תאפר אותו כאישה בצורה הכי זנותית ומגוחכת, תשפיל עד עפר אותו ותצווה עליו לחכך את עצמו בצורה משפילה עד שיגמור בלי שליטה בתחתונים האלו, שירגיש שגם המחשבות שלו נאנסו כשהוא נותר בדיסוננס בין עונג פיזי שחש להתעללות שעבר.
במקום זה התרחשה סצנה של סקס ונילי מלא חיבה, כי אין קשר בין המשאלות שלי לעלילה, והרגשתי פספוס ענק שעליו כיפרתי בעזרת מחשבות על סצנות אלטרנטיביות שבהן חשקה נפשי.
כשהופיעה בסדרה סצנת שליטה בהסכמה בין שתי דמויות, פחות התחברתי. לא עניין אותי לראות גבר נאזק בחביבות ע"י חברתו החייכנית, חפשתי לראות גבר במצב שבו הוא חסר אונים, וזה רדף אותי בכל מקום. זה מה שדמיינתי בתור במכולת כשהבטתי על המוכר, זה מה שדמיינתי כשהסתכלתי על הגבר ההוא שהלך מלפני בערב חשוך. אפילו בחלומות זה מה שהופיע אצלי-  סצנות דמיוניות בהן אני מפתה גבר לסמוך עלי, ואז משתמשת בו כאוות נפשי, ומה שמדליק זה דווקא שזה אסור. כל מה שמפריד בין הדמיון הזה למציאות הנוכחית זאת רק אני, ודווקא הריסון העצמי נותן תחושה משכרת של כוח, שאני חסה על הטרף שלי ברוב טובי. יכולתי לאונן על זה גם כמה פעמים ביום וזה פשוט לא היה נרגע. 

ועכשיו? הגיע גל הדם ששטף את הכל, המוח שלי מרגיש יותר צלול, אני מרגישה שלא אקבל החלטה מטומטמת על סמך חרמנות (וכשאני אומרת מטומטמת הכוונה היא להסכים במהירות למשהו, לא חלילה לנצל או לפגוע! שום דחף לא יביא אותי לזה) וגם אם טוביאס מנזיס בכבודו ובעצמו יעשה את הפרצוף המחרמן הזה ויתחנן שאתרוקן אצלו בלי רחמים בכל החורים, אני לא אמהר להיענות להצעה. חלק מהפנטזיות התמתנו וחזרו לגודלן המקורי והלא מאיים, וחלק מרגישות לי עכשיו כמו "מה לעזאזל עבר לי בראש? איך חשבתי שזה מחרמן בכלל?". אבל יש משהו ממכר בתחושה הזו, זה כמו להיות מסומם בסם מעורר מינית. זה מכניס תחושה של אנרגיה לחיים, תחושה של סיפוק גם מהדברים הקטנים שלא אכפת לי מהם ביום-יום, כמו מגע של כף יד בידי. זה מחדד את הדמיון, אבל גם דורש הרבה ריסיון מול אנשים אחרים. אבל בקטע אירוני זה רק מחרמן יותר, הופך את זה לנחשק יותר כי "מים גנובים ימתקו". מתארת לעצמי שלא יהיה לי מספיק זמן להתגעגע, כי בחודש הבא אחווה זאת מחדש.

לפני 3 חודשים. רביעי, 21 באוגוסט 2019, בשעה 01:19

deepThinker העלה פוסט שתוהה למה המונח "התמכרות לשליטה נשית" נמצא בשימוש בקרב נשלטים, בעוד "התמכרות לשליטה גברית" כמעט ולא נמצא בשימוש כלל, בליווי לינקים ל- Reddit שמראים עמודים על גבי עמודים של תוצאות חיפוש לגבי המשפט הראשון, ועמוד בקושי לגבי השני.

והנה תשובתי האפשרית לעניין, שאני רוצה לשתף גם אצלי בבלוג:

להגיד שאתה מכור למשהו זה בעצם כמו להגיד שהמשהו הזה חיצוני לך, לא אמור להיות חלק ממך ואתה צריך או יכול להיפטר ממנו כמו מהרגל רע שלא מאפיין את מי שאתה.
אם אתה מישהו שמסוכסך עם הבדס"מ שלו, לא להגיד שאתה "מכור אליו" זה בעצם להודות שהוא תופס חלק עמוק יותר בך, מאפיין משהו במהותך ולא סתם "הרגל רע".

לגברים נשלטים יותר קל להיות בעמדה הזו שמגדירה את הפטישים שלהם במונחים של "התמכרות", כי בעוד שליטה גברית היא הקצנה של המציאות החברתית (שבה מצופה מגבר להוביל, להיות אסרטיבי וכו') שליטה נשית היא כמו ניגוד למציאות הזו, ויש גברים שמתנגש להם בערך העצמי שלהם בפני עצמם להודות בזה.
נוצר אצלם כמו דיסוננס קוגנטיבי בין איך שחונכו שגבר צריך להתנהג לבין מה שמדליק אותם, והדרך "ליישב" סכסוך פנימי כזה היא ע"י הגדרתו כ"התמכרות", כמשהו שהם צריכים להתגבר עליו בכדי לחזור להיות "מי שהם באמת". ככה הם יכולים להמשיך להתכחש לזהותם כנשלטים, אבל גם להמשיך לחוות סשנים בתירוץ שזו "התמכרות" שהם בדיוק במאבק "להתגבר עליה" והפעם (כמו בכל פעם) זו רק "מעידה".

אצל נשלטת להיות נשלטת לא באמת מתנגש בנשיות, להיות פסיבית ומובלת בעולם שבו זאת התנהגות מקובלת לנשים לא מתנגש לאף אחת בדימוי העצמי, ולכן הן לא ממהרות להתייחס לשליטה גברית כ"התמכרות" שלהן.
ברור שיש מקרים שבהם הן נכנסות לקשרים הרסניים שגוזלים מהן זמן ומצב רוח, אבל הן נוטות לייחס את זה לשולט שהיו איתו, לכמה מניאק הוא היה ואיך ניצל אותן ולא לזה שהן עצמן מפנטזות על שליטה. אם הן כבר מייחסות את זה לעצמן, זה יהיה סביב המשברים שחוו או תחושת הרס עצמי שאפפה אותן בתקופה שהיו עם "השולט ההוא", אבל הן לא ימהרו לקטלג את המשיכה שלהן לבדס"מ עצמו כהתמכרות. לפחות לא באותו קצב שגברים עושים זאת. 

לפני 4 חודשים. שישי, 19 ביולי 2019, בשעה 04:02

כשהייתי בת 14 אני זוכרת שלקחו אותי לפסיכיאטר בגלל תקופה של דיכאון. בתקופה הזו, בין היתר, הייתי בארון הבדס"מי שלי.

ופתאום בין כל השאלות המשעממות שמנסות לאבחן אותי הוא שאל אם אני בקטע של בדס"מ. אני התחלתי לגמגם, לא הבנתי מאיפה זה נפל ושיחקתי את עצמי תמימה. הוא המשיך לתאר את זה, להגיד שמדובר ב"אנשים שאוהבים קשירות ומכות" ותיאר את סוגי החבלים ובאיזה איברים, ואמר את זה בקול שונה לחלוטין שהפך מתלהב שכזה, כאילו הוא מצפה שאגיד "כן". וכל מה שאני הוצאתי מהפה שלי אלו חירטוטים על "כמה הם מוזרים". הכל העיקר שהסוד שלי לא יתגלה.

ואז הוא הרפה ממני ועברנו לדבר על דברים אחרים, באותו טון משעמם שהיה מקודם.

היום, עשור אחרי, בגיל 24, אני יושבת ב- 4 לפנות בוקר ומפנטזת מה היה קורה אם הייתי אומרת לפסיכיאטר שנשמע מאוד בקיא בתחום שאני דווקא בעניין. אולי יש מצב שזה היה נגמר בסשן? אולי הדוקטור קלט עלי ורצה לקבל איזה פליק? בחלומות שלי אולי. 

רואים שחסר לי ישבן להתפרק לתוכו בתקופה האחרונה 😭

לפני 4 חודשים. רביעי, 17 ביולי 2019, בשעה 01:38
לפני 4 חודשים. שני, 15 ביולי 2019, בשעה 02:31

אבל יש לי שם 🤷‍♀️

(למתקשים הפאנץ' הוא ש-Top זאת גם חולצה וגם הצד הדומיננטי באקט)

לפני 4 חודשים. שישי, 12 ביולי 2019, בשעה 20:13

כשמסתכלים על המקרה הממוצע בכלוב, לרוב מדובר על מצבים שיש לצד הנשלט בחירה אבל פשוט יותר נוח להישאר ואחר כך לבוא בטענות. אבל, שליטה מנטאלית פוגענית זה משהו שאכן קיים. לא צריך לסמם אנשים, לחטוף אותם ולכוון להם אקדח לרקה בכדי לגרום להם לציית.
לראיה, מנהיגי כתות מצליחים לגרום לאנשים מאוד משכילים ואחראיים לוותר על הכסף, המשפחה והחופש שלהם ובאמת גורמים להם לחשוב שזו הייתה הבחירה שלהם, לפחות עד שלבים מאוחרים יותר.
כשעולים בחדשות סיפורים על כתות, אנשים ממהרים להאשים את חברי הכת ולא מבינים "אבל למה הם לא פשוט קמו והלכו?", "מה הם מצאו במנהיג הזקן והמכוער הזה?" ויוצאים מנקודת הנחה שמדובר בחבורה של בכיינים שיכלו להימנע מזה אם היו מגלים טיפה אחריות.
אבל למנהיגי כת יש התנהגות מסוימת שיודעת ללחוץ על כל הנקודות הרגישות, הם יודעים לאיזה אנשים לפנות, הם יודעים איך לדבר, הם יודעים איך לתחמן, ובעיקר הם יודעים איך לגרום לזה להיראות כמו הבחירה של אותו אדם ככה שהוא לא יהיה מודע לזה ששולטים בו ולכן גם לא ינסה להתנגד לכך.
מנהיגי כת אלופים בלהוריד את הפוקוס מעצמם, וכך, במקום שהסביבה תגנה את ההתנהגות המניפולטיבית שלהם היא עסוקה בלהאשים את הקורבנות בחוסר אחריות ולסלוד דווקא מהם. זה מה שגורם לקורבנות רק להתחבר יותר למנהיג הכת כי הוא נותן להם אשליה שהוא מבין אותם בזמן שכל העולם שופט אותם, ובהמשך כשהם מבינים שהם נוצלו, אין להם ממי לבקש עזרה בשביל לצאת משם כי כולם רואים בה "את הפתטיים האלו".
כשמדובר בשולט מניפולטיבי שיש לו הרמון של נשלטות, אז דינמיקת הכת באה לידי ביטויי ביניהן וכשאחת רוצה לעזוב אז מופעל עליה לחץ קבוצתי לא לעשות את זה.

שולטים מניפולטיביים שמנצלים ע"י שליטה מנטלית, בדיוק כמו מנהיגי כתות, יודעים למי לפנות והם לעולם לא יפנו לנשים בוגרות, עם ניסיון ואסרטיביות.
הם יפנו לכל מי שנראת להם צעירה, חסרת ניסיון, עם בעיות רגשיות, חברתיות או משפחתיות ויתנו לה בהתחלה תחושה שהיא סוף-סוף רצויה ואהובה, שהיא בידיים טובות ובטוחות ואחרי שירכשו את אמונה והיא תהיה עמוק בכיס שלהם הם יתחילו לתעתע בה.
נשים שאקטיבית מחפשות "שליטה מנטלית לפני הכל" (ולא חיבור בין אישי, כימיה וכל שאר המאפיינים של תקשורת בריאה לפני הכל) אלו נשים שזו הדינמיקה שהן מכירות מהבית, המושג שלהן על אהבה ודאגה שזור בשתלטנות וכוחנות.
אישה שגדלה בבית עם תקשורת בריאה תגיד "פחחחח" ותבין שזה בסה"כ פנטזיה שהיא יכולה לסרב לה. אישה שזו הייתה המציאות שלה עד לפני שנים ספורות לא תבין מה לא בסדר כאן, מבחינתה היא משחזרת את סוג "האהבה" שאבא או אמא גרמו לה להאמין במשך שנים שהיוא נורמטיבי גם אם היום היא עצמאית לחלוטין וניתקה מהם קשר. (ולמען האמת, דווקא כשהן עצמאיות מבלי שהן קיבלו טיפול, זה מתי שהן הכי מנסות לשחזר דינמיקות כאלו תחת אשליה שהפעם "זה בשליטתן" והן יקבלו חוויה מתקנת).
לא הייתי ממהרת לשפוט אותן בחוסר אחריות, זה הרבה יותר מורכב מזה. גם חסרות אחריות יכולות להתחמק מפגיעה אם הן מבינות שיחס כזה הוא לא משהו נורמטיבי שהן צריכות לקבל.

הפתרון הוא לא לשלוח אותן לפתח אחריות כי אם תשאלו כל נשלטת כזו היא תגיד לכם שהיא חשבה שהיא הכי אחראית בעולם (ובהרבה פעמים היא באמת הייתה כזו בחיים האישיים) ותמנה את כל כללי הזהירות שהקפידה עליהם ואת כל הסיבות הכי הגיוניות למה לה זה לא היה אמור לקרות.
כן הייתי ממהרת לשפוט את השולטים הנ"ל בתפיסת טרמפים על חלשות, כי זה בדיוק מה שהם עושים. ולעומת הנשלטות, הם כן מודעים לכך ולהשלכות של מה שהם עושים.
כשהקהילה תתתחיל להאשים אותם ולהוריד מהם את הלגטימציה לפעול פה במקום להאשים את הנשלטות בכך שהן נפגעו מהם, אז יפסיקו הפגיעות, או לפחות יצטמצמו משמעותית.
פגיעה קורת בגלל שהצד התוקף התעקש לפגוע, וכל "טריק" שנלמד בשביל להתגונן מפניו זה משהו שהוא יתגבר עליו. כל כלל בכל מדריך "זהירות" שנכתב מפסיק להיות עדכני אחרי יומיים שבו הפוגעים כבר שידרגו את עצמם בהתאם.
אנשים פוגעניים מחפשים את המקום שבו הכי נוח להם למצוא בו קורבנות, הם אוהבים כשהקורבן הוא "נוח" ולסביבה מסביב לא ממש אכפת. יש סיבה שרבים מהם נמצאים בכלוב ולא במרחבים שבהם מחזקים את הקורבן. יש סיבה שאנס יעדיף את עולם הבדס"מ כ"זירת ציד" על פני "שיח פמיניסטי" או "החוג לפסיכיאטריה פלילית".
אנחנו כקהילה יכולים להפסיק לאפשר להם קרקע פורייה להתרבות, אבל הרוב מעדיפים להאשים את מי שיותר קל להתמודד איתו- את הקורבן שלא מהווה עליהם איום.
האשמת הקורבן זה נוח, זה נותן למאשימים תחושת ביטחון שלהם "זה לא יקרה" כי "הם יודעים מה לעשות". אבל זה לא ככה, ואם לא נשנה את התגובות שלנו למקרים כאלו הם יחזרו לכולנו, גם "לחסינים" מבנינו, ישר לתוך הפרצוף כמו בומרנג. וכשזה יקרה, הדבר האחרון שתרצו זה שמישהו יאשים אתכם בזה.

*כל מה שכתבתי רלוונטי גם בהיפוך מגדרים ותפקידים.

לפני 5 חודשים. חמישי, 13 ביוני 2019, בשעה 01:00

לפני כמה ימים נחתתי בארץ לאחר הביקור שלי באוקראינה, בעיר הולדת הוריי, אודסה. ההורים רצו לבקר שם לאחר 30 שנים של חיים בישראל והזמינו אותי להצטרף.
בהתחלה סרבתי- לא חשבתי שיש לאוקראינה מה להציע לי. ובנוסף, אני לא אוהבת מקומות הומי אדם כמו שדות תעופה, וכיאה לאדם עם הפרעת חרדה כל עניין הטיסה הלחיץ אותי.
אבל חיים פעם אחת והחלטתי לא להגביל את עצמי בדיוק כפי שעשיתי בעת החלטתי להפליג ליוון לפני כשלוש שנים, ופשוט הצטרפתי.
ומה אגיד? זאת ההחלטה הכי טובה שקבלתי בשנים האחרונות.
ראשית, לא היה לי ממה לפחד. אפילו לא באמת הייתי צריכה להתגבר על פחד כלשהו. הייתי רגועה בשדה תעופה, הייתי רגועה במטוס, הייתי כל כך רגועה וזה גרם לי להפנים כמה שאני יותר נלחצת מתרחישים שונים מאשר שבאמת משהו רע מתרחש, שאין לי שום סיבה להתחמק מסיטואציות כי אני יותר חזקה מכפי שנדמה לי. הבנתי שההתחמקויות האלו לא באמת הטיבו איתי אלא רק חיזקו לי עמדה שגויה של חוסר יכולת כשאני דווקא מסוגלת להרבה יותר מכפי שהאמנתי. זה חיזק אותי פסיכולוגית בצורה מטורפת.
שנית, אודסה עצמה מדהימה. מרכז העיר נראה נהדר, יש מלא דברים שניתן לעשות בה, הרחובות הראשיים מלאים בתיירים מכל העולם, ובעיקר- הכל כל כך זול במדינה הזו עבור תיירים ממדינות מערביות.
וזה החלק שהכי קסם לי ולא רק בגלל החיסכון הכספי אלא גם בגלל תחושת הכוח שנלוות לזה, וכך גם כאן גליתי עוצמות שטרם ידעתי שקיימות בתוכי.
עם משכורת ממוצעת בישראל אפשר להרגיש כמו הברון רוטשילד כשהולכים ברחובות אוקראינה, ועם משכורת הייטק כפי שמרוויחה המשפחה שלי בכלל מרגישים כמו האיש הכי עשיר בעולם. וככה אני הרגשתי, ואהבתי את התחושה הזו שנוצרה כשהבאתי טיפים שעבורי נחשבו גרושים אבל נתפסו מאוד נדיבים עבור מלצרים, נהגי מוניות ושאר נותני השירות בני המקום.
אהבתי להחליף ב- change כסף בסכומים שנחשבים משכורות של כמה חודשים באוקראינה ולהסתובב איתם בכיסים, אהבתי לתת מתוכו להומלסים שהוכיחו עצמם ראויים סכום שנחשב עבורם למשכורת של יום עבודה במשרד, אהבתי לתת לסטודנטים שמילצרו טיפים בסכום של משמרת שלמה.
אהבתי את המבט אסיר התודה עם העיניים הנוצצות והחיוך הנלהב, את הקול המתרגש שדרכו הם ניסו למצוא משהו שאיתו ירצו אותי בחזרה, למרות ההיתרון המבוהק שלי והרף הגבוה שיתקשו לספק, וזה פשוט מדהים. מדהים להרגיש איזו השפעה ושליטה על מצב רוח של אנשים יש לך, במיוחד כשעבורך זאת בכלל לא טרחה.
הרגשתי שאני יכולה "לקנות" ולהשפיע ככה כמעט כל אחד בעיר הזו. האוקראינים היחידים שהסתובבו עם סכומי כסף כשלי בארנק היו אנשי עסקים שחסכו כל גרביניה וממש לא התכוונו להיות נדיבים לגביהם, אבל עבורי, התיירת, המספרים על השטרות הם נמוכים. שטר של 500 גריבניה הוא לא 500 בשבילי, אלא 67 שקלים. לשלוף כמה כאלו מהארנק זה מטורף עבורם, אבל עבורי זה עניין של מה בכך.

כל ההיתרון הכלכלי והכוח הזה שנלווה לו גרמו לי לפנטז על מה היה קורה אם לא היה לי מוסר והייתי הולכת עם זה צעד אחד רחוק מדי, מה היה קורה אם באמת הייתי "קונה" איזה אוקראיני חמוד לשימושי. והיו לי מספר הזדמנויות לעשות את זה, במיוחד לאור העובדה שמדובר בעיר נמל, ובדיוק ליד המלון שבו שהייתי, ממש בבניין הצמוד, הייתה פנימיה של מכללה לימאים- זה אומר שכמעט בכל פעם שיצאתי החוצה ראיתי בחורים שלבושים במדים לבנים וחליפות מלחים. 
סכום הכסף שהם ירווחו בחודש ואף יותר על הסיפון נמצא אצלי עכשיו בכיס. אם רק ילכו איתי אני אקח אותם למסעדות הכי זוהרות ברחוב דריבסובסקיה, למעודונים שהם ראו אולי רק מבחוץ, לחדר שלי במלון שהסיכוי היחיד שהיו רואים אותו מבפנים היה אם היו מאחדים משכורות עם כל החבר'ה ביחד. ואחרי שהם יבלעו את הפיתון, כשהם יהיו בשיא הכיף, כשכל המחסומים שלהם יפרצו והם יתחילו להרגיש בנוח, רק אז הייתי מזכירה להם שכל זה בא עם מחיר.
ולא, אני לא רוצה שיחזרו לי אותו בשטרות, יש לי מספיק מהן וזה לא יספק אותי. את התשלום שלי אני רוצה עם הגוף שלהם, ואין להם ברירה אלא להיות מחוייבים לכך.
אני ארצה שבמועדון יעניקו לי lap dance כמו החשפנית ממול שגם אותה הכניסו פנימה "בחינם" למטרה הזו, שבסוף הדייט שבו האכלתי אותם כיד המלך הם יחכו לי בחדר עם ישבן מפושק ויתחננו שאותה היד גם תאדים אותו ותחפור עמוק בתוך הכוס הזכרי שלהם, שיתחננו בפני שאשלם את החשבון ויעשו את זה תוך כדי שהם מתיישבים לי על הברכיים ורומזים לי איך יגמלו לי עם חיכוך של ישבנם בי.
גם יהיה מרגש שיהיו מודעים לכך שכל דבר שקניתי להם אני יכולה לדרוש בכל שלב בחזרה, גם בציבור, ואיזה קטע שהתעקשתי לקנות להם דווקא בגדים, אה?
אלו הדרכים שבהן אקבל את התשלום שלי בחזרה. רק כך ולא אחרת.
ואת כל זה דמיינתי כשהבטתי על אותם ימאים, וגם על המלצרים, ובעצם על כל אוקראיני זכר שנראה לי מספיק תלותי, שירותי, ממושמע ותמים. אבל הסתפקתי רק בלתת להם טיפים ונדבות ולראות אותם שמחים ומתרגשים, מתפתלים ושואלים "מה אני עוד יכול לעשות עבורך? כל דבר שתבקשי!" מבלי שאני באמת מנצלת את זה. זאת פנטזיה נחמדה, אבל בלי רצון חופשי היא לא שווה אגורה.

לפני 6 חודשים. שבת, 18 במאי 2019, בשעה 07:20

לפני כחודשיים הבאתי בבלוג איזכור לנקיעת הקרסול שלי. מה שלא ציינתי הוא כמה התברר שהמצב שלי חמור- במשך חודש לא יכולתי ללכת, לא יכולתי לתפקד בכלל, נהרסו לי המבחנים של כל סמסטר סתיו. ועד היום יש לי פגיעה ברצועות ודלקת מתמשכת בגידים.

אז אחרי תקופה ארוכה של המתנה לבירורים ודימות רפואית, התחלתי פיזיותרפיה. מכיוון והמצב שלי לא סובל דיחוי והאורטופד כמעט והתעלף כששמע שלא התחלתי פיזיותרפיה מוקדם יותר, לא חכיתי לתור בקופת חולים, והלכתי לאחד פרטי. מה שאומר שאני מקבלת יחס אישי מהמטפל.  

המפגש הראשון היה סביב להוריד את הכאבים, והוא החל בעיסוי של הקרסול שלי עם איזו משחה חיונית אך ארורה שעושה אפקט לא נוח של חום וקור בעת ובעונה אחת. אך כל עוד הוא המשיך בעיסוי לא הרגשתי זאת, כל עוד הוא המשיך לגעת זה היה ממש נעים. אני חולה על מסז'ים מכל סוג. זה האקט היחיד שאני מוכנה להיות בו פסיבית בכיף.
כל כך שקעתי בזה, די ריחפתי. כשהוא הפסיק בבת אחת וקם להביא ציוד נוסף, כמעט ואמרתי בנזיפה "תחזור מיד למקומך!". המשפט ממש עמד לי על קצה הלשון אבל חזרתי לעצמי וקלטתי איפה אני נמצאת לפני שהוצאתי מילה.
כלפי חוץ שידרתי "עסקים כרגיל", אבל כלפי פנים לא יכולתי שלא לפנטז שכל הסיטוציה הזו הופכת לסצנת שליטה. בייחוד בשלב שבו עברנו לכל מיני מכשירים הזויים, שכללו פולסים חשמליים ושיט לא נעים אחר שהגביר את הכאב שלי הרבה לפני שהוא הקל עליו. 

המסירות של המטפל, איך שהוא השתדל לרצות, לא להכאיב לי ולהסביר כל פעולה לעומק למרות שלא היה חייב, רק הדליק אותי יותר. גם המראה הדילפי (מהמילה dilf) שלו ממש לא עזר לכבות בתוכי את האש שהשתוקקה לצרוב אותו תחתיי. הייתי שמחה לקשור את החננה הממושקף הזה למיטת הטיפולים עליה שכבתי, להוריד לו את המכנסיים ולהשתמש במכשיר הזה של החשמל בצורה קצת אחרת, בעוצמה קצת יותר גבוהה, על איברים קצת יותר מעניינים. וגם למשחה הזו יכול להיות אחלה שימוש, בתור חומר סיכה שיחדיר לתוכו את המשמעות האמיתית של טיפול פיזי. 

אחרי זה נראה אם יעז להוריד שוב את ידיו מרגליי לפני שהרשתי לו. 

לפני 6 חודשים. ראשון, 12 במאי 2019, בשעה 09:51

לנשלטים רבים, בייחוד לחדשים שבהם, יש נטייה לחשוב שהמשיכה שלהם היא איזה צורך בסיסי שהם לא יכולים להתאפק לגביו וחייבים להתחנן עליו בפני כל אישה.
כן, אני מנחשת לעצמי שבטח כבר קראתם את כל הפוסטים שאומרים שאתם פשוט לא צריכים לחשוב ככה ושאף אחת לא חייבת לכם כלום, אבל אני עומדת לנסות משהו שונה, אני אזרום עם הטענה הזו ואניח לרגע שהצורך להישלט הוא באמת איזה צורך בסיסי, כמו למשל: אוכל.

כולנו יודעים שצריך לאכול בשביל לשרוד, כולנו מכירים את תחושת הרעב וכמה לא נעים כשאין אוכל זמין בסביבה בכדי להשביע אותה.
ועל אף זאת, בהנחה ותתפרצו בעת רעב על אדם זר ברחוב בדרישה "תן לי אוכל! יש לי צורך בסיסי באוכל!" במרבית הפעמים הוא יתעלם מכם, ימשיך ללכת ויחשוב שאתם הזויים שכדאי לברוח מהם.
לעומת זאת, אם תשבו ליד אותו אדם זר, ותנהלו איתו שיחה נחמדה בזמן שהוא מנשנש עוגיות, רוב הסיכויים שלא יסרב כשתבקשו ביס או אפילו, סביר להניח, שהוא עצמו יציע לכם להתכבד.

אנשים נוטים לתת בשמחה כשלא דורשים מהם בנואשות, כשהם לא מרגישים שהצורך של האדם מולם מאיים עליהם או שהם נדחקים לפינה ונדרשים למלא אותו.
אנשים אוהבים לתת כשהם מרגישים מספיק בנוח, כשהם מכירים מעט את האדם שמולם ורואים שהוא לא רוצה רק לספק צורך שלו דרכם, ושזה לא כל מה שהוא רואה בהם ורוצה להשיג מהם.
האמונה הזו שהדרך שבה אישה מסוימת תהפוך להיות השולטת שלכם עוברת בניסיונות שכנוע והתחננויות כלפיה היא שגויה, ולמען האמת, רק מגדילה את הסיכוי שהיא לא תרצה בשום אינטרקציה אתכם, אפילו בכזו שלא קשורה לשליטה.

תשכחו מכל מה שראיתם בפורנו הפמדומי. הדרך של נשלט לסשן עם שולטת שהוא לא מכיר לא עוברת דרך התחננויות טורדניות כלפיה.
במציאות שום נשלט לא זוכה להיות במצבים אינטימיים לאחר שהתחנן, הציף מישהי עם התרפסויות וליהק אותה לפנטזיה שלו על הדקה הראשונה עם הצמדת המילה "מלכה" למשפט הראשון שיצא מפיו. זה לא סקסי, זה לא נתפס כחיזור ולא באמת מעורר מינית אף אחת.
בדיוק כמו בעולם הונילי, אישה תגיע אתכם למצב אינטימי רק לאחר שתתפתח ביניכם כימיה מתאימה, ולא בגלל שנפלתם עליה משום מקום ואמרתם לה שיש לכם צורך באקט כזה או אחר.

ואיך יוצרים כימיה כזו? בראש ובראשונה מפסיקים עם הגישה רווית המילים "אני, לי, אותי" שמאפיינת פניות כאלו.
תפסיקו להגיד "המלכה אני אפס", "המלכה תתני לי הצלפות", "המלכה תזייני אותי" (ורצוי שתפסיקו להגיד "המלכה" לזרות באופן כללי).
ובמקום זאת, תתחילו להתעניין בה. ולא, לא בחיי המין שלה ולא בצורה יבשה של שאלות בסגנון ראיון עבודה אלא כמו שהייתם יוצרים שיחת חולין האדם מהדוגמא למעלה, עם מי שהייתם רוצים שיכבד אתכם בעוגיות שאוכל: בסמול טוק שרלוונטי למתרחש סביבכם, בלי שום תזכורת לגבי העוגיות או הרעב לפני שנוצרה נוחות מתאימה.
תפתחו אישיות, חיים ותחביבים מעבר להיותכם "עבדים" אם אין לכם מושג על מה לדבר או איך לנהל שיחה.
אל תשתמשו בבדס"מ כתירוץ לברוח מהאישיות והמגרעות שבכם שדורשות תיקון, זה לא יעבוד לכם. אל תחשבו שחוסר ביטחון, חוסר אינטילגנציה או כישורים חברתיים זה סבבה כי אתם עומדים להסתתר מאחורי תדמית של "אפס". כי אם נשים וניליות לא נמשכות לזה תאמינו לי שגם נשים בדס"מיות לא. גם מי שרוצה "אפס" במיטה רוצה גבר שהיא קודם כל יכולה להתחבר אליו רגשית ושכלית בכדי שהיא תרצה להגיע איתו לסיטואציה של שליטה.

בנוסף, אל תצאו מנקודת הנחה שאין לכם ברירה. נכון, סטטיסטית יש פחות שולטות מנשלטים, אבל אתם צריכים רק אחת לקשר/סשן ולא את כולן.
אגב, הסטטיסטיקה גם באה לטובתכם: זה לא שבאמת אתם מתחרים מול טובים ומוצלחים מכם. רוב ההודעות ששולטות מקבלות הן בסגנון הגרוע שמוצג כאן, והן מסוננות. אם תאמצו גישה שונה אתם מיד תגברו על פונים אחרים ותבלטו מעל 99% מהאינבוקס של השולטת שאתם תפנו אליה. בהתחייבות.
אז לא צריך למהר לבטל את עצמכם ולהסכים לכל דרישה מכל אחת, לא צריך להציג את עצמכם כחסרי גבולות שמוכנים לכל גחמה שתזרק לעברכם ע"י כל מי שרק תרצה.
זה בדיוק מה שמשדר את אותה נואשות מעוררת סלידה מהדוגמא של האיש עם העוגיות. זה משדר שלא אכפת לכם באמת מהאישה שמולכם ומי שהיא, שהיא יכולה להיות כל אחת העיקר תמלא עבורכם פונקציה שאתם נואשים שתתמלא. אף אישה לא רוצה להיות בעמדה הזו, תאמינו לי.
יש סיבה שגם אלו שמחפשות בעצמן למלא פונקציה לא רואות בנואשים פרטנרים לשום דבר ורוצות שיסתלקו כמה שיותר מהר.
ההתנהלות הזו גם משדרת חוסר מודעות עצמית במקרה ה"יותר טוב". אין מצב שאין לבן אדם גבולות או שהוא באמת יסכים לכל דבר, זה משדר חוסר אותנטיות ומעיד על חוסר בגרות והבנה איך יחסים בדס"מיים באמת עובדים, על מישהו שעוד לא התנסה בבדס"מ ועתיד להתאכזב ולהעלם כמו שעושים נשלטים רבים ברגע שהם מבינים שיש פער בין הפנטזיה למציאות. ואף אחת לא מאחלת לעצמה גבר כזה.

והכי חשוב: תנו לה זמן וספייס, אל תדרשו מענה ותתקדמו הלאה אם אין אותו. אם מגיע סירוב מפורש תקבלו אותו בבגרות. אל תתייחסו ל"לא" כהזמנה למשא ומתן, אל תתחננו שתכיר לכם את החברות שלה, אל תגיבו בעוקצנות ובטח שאל תקללו או תפתחו פוסטים שמכריזים ש"כל השולטות זבל סנוביות, אנחנו הנשלטים הם הקורבן".
לא רק שזה לא יעיל וילדותי, זה גם הורס כל סיכוי שתהיו אי פעם רלוונטים בעיניי אותה בחורה בעתיד. ובעיקר זה ישרוף אתכם אצל שולטות אחרות כשיתקלו בפוסטים המביכים הללו שמעידים על ניסיון פיצוי על חוסר ביטחון עצמי ואגו שברירי, או כשהן יקבלו חוות דעת שלילית לגבי הניק שלכם מאותן שולטות אחרות שהעלבתם בפרטי.