אחד הדברים שקרו אחרי שרזיתי בשנה שעברה זה שהמחזור שלי חזר, והפך להיות כמעט קבוע. הרקע שלי הוא שיש לי שחלות פוליציסטיות, ככה כל פעם שקיבלתי מחזור עד גיל 23 (כמה חודשים אחרי ההרזייה כשהגוף "התאזן") הייתה כתוצאה מהתערבות תרופתית, ככה שאני יודעת טוב מאוד מה הורמונים שבאים עם זה הופכים אותי אליו ושלא מדובר בצירוף מקרים.
אז אם פעם הייתה לי שליטה על התזמון והייתי מודעת מתי זה יקרה ונערכת בהתאם, עכשיו מתרחש באופן רנדומלי, פעם בחודש- חודש וחצי ולפעמים אף יותר. בהפתעה גמורה זה משתלט עלי והופך את הדחף המיני שלי לקיצוני. ועם כל יום שעובר- זה רק הופך להיות חזק יותר, עד שמגיע גל של דם ששוטף את הכל. זה אינטסיבי, זה חייתי, ולמרות שזה חוזר על עצמו, לוקח לי כמה ימים לקלוט למה אני מרגישה ככה. וכל הקאצ' הוא, שבגלל שהמיניות שלי בדס"מית, החרמנות שלי היא סביב שליטה בגברים, ולא סתם סקס. מה שגורם למוח שלי להריץ בפני תסריטים מלאים בדחפי שליטה חייתיים. אני מוצאת את עצמי מסתובבת ברחוב, או רואה טלוויזיה, וכל גבר, פשוט כל גבר שעיניי נתקלות בו, הופך להיות אובייקט לפנטזיות שליטה שרק הופכות לחזקה, משפילה וכוחנית יותר עם הזמן.
החודש התחלתי לראות סדרה מעולה בשם Outlander. כל סצנה שלא אמורה לחרמן שם חירמנה אותי- למשל, כל סצנות ההצלפות. אבל זה סוג של "מובן מאליו", מוגש על מגש כסף ולא דורש ממש להיות "מעורב" בשביל להתחרמן, זה פשוט מדליק אוטומטית סוויץ' שיושב לך על הפטישים שלך, אם אתה בדס"מי, ומחרמן בלי לשאול.
העניין הוא שבהמשך, התעקשתי "להפוך" כל דבר לסשן בדס"מי. "לייעץ" במוחי לדמויות מה לעשות, "לעודד" אותן בלב שיהפכו אכזריות מכפי שהן ויגרמו לסצנה לסטות לכיוון בדס"מי ניכר וכוחני.
בעונה השנייה של Outlander הייתה סצנה בגנים של ארמון וורסאי, בה מלך צרפת אמר לדמות בשם קפטן בלאק ג'ק, שאם הוא רוצה שימלא איזו בקשה שלו אז עליו לבקש כמו שנהוג לבקש ממלך, קפטן ג'ק הבין מהנאמר שהוא צריך לרדת על ברכיו בפניו, וכשהוא עשה זאת המלך צחק ביחד עם הפמליה שלו על "כמה שהבריטי הזה מוזר".
משהו במבט המושפל וחסר האונים של ג'ק גרם לי לעוררות מינית כזו מטורפת. עצרתי את הטלוויזיה על המבט הזה שלו, כשהמלך עומד מעליו ברקע, ופשוט התחלתי לפנטז איך זו הופכת להיות סצנה של foot fetish אפילו שזה לא פטיש שמדבר אלי בכלל.
אבל זה הרגיש כל כך מתבקש שהמלך ינצל את כוחו, ידרוך על הקפטן ויוריד אותו אפילו יותר למטה, ישכיב אותו ארצה בבעיטה, יכריח אותו לנקות לו את הנעליים עם הלשון כשהוא תופס בשערו, יחלוץ אותן וידחוף בהונותיו לגרונו... כל זה בזמן ששאר האצילים מסביבו ממשיכים לצחוק על המתחרש.
אין לי מושג למה המוח שלי החליט לנגן לי את זה בראש, כשראיתי סצנות כאלו בפורנו כמעט נרדמתי, אבל עם ההורמונים האלו שהציפו אותי זה הרגיש כל כך מחרמן.
ובאותו רגע הרגשתי שהייתי מסוגלת לשלם כל מה שידרש בשביל שהשחקנים יצאו מהטלוויזיה ויעשו את זה מולי, אפילו מבלי להתפשט ולעשות את הדברים שמחרמנים אותי בדר"כ.
שיקול הדעת שלי היה כל כך בתחת, שאם היו מביאים לי כפתור שהיה מעיף לי סכום של משכורת שלמה מהבנק בתמורה לזה, כנראה שהייתי לוחצת מבלי לחשוב פעמיים. כל מה שעניין אותי זה לראות טוביאס מנזיס, השחקן שמגלם את קפטן בלאק ג'ק, מושפל וחסר אונים. המבט הזה ומה שהוא שידר, גירה אותי, העביר זרמים בכל הגוף שלי, והייתי מסוגלת לשלם הון בשביל שלא ירד מפניו, לפחות לא עד שלא אגמור.
בעונה השלישית, הייתה דמות שדומה לקפטן ג'ק, טוב לא ממש... אבל אותו לבוש של חייל בריטי מהמאה ה-18 ושיער ארוך היו מספיקים בשבילי (איזה כיף! עוד התניה לפטיש ללבוש שלא הייתה אצלי בתכנון), הוא היה מפקד הכלא שבו הגיבור הראשי, ג'יימי פרייזר, נכלא. מפקד הכלא הזה היה הומו שהתאהב בגיבור, וניסה לחזר אחריו. הוא הזמין אותו לארוחת ערב בחדר שלו, והניח עליו יד בצורה רומנטית. הגיבור סירב והוא כיבד את זה, למרות שהוא מפקד הכלא במאה ה-18 ומותר לו לעשות מה שבא לו בלי השלכות.
כל הצופים ראו בזה משהו "אצילי", וכך גם אני, שיודעת שזה הדבר הנכון לעשות. אבל החרמנות שלי גברה על השכל וגרמה לי לכעוס ללא הגיון. רציתי שג'ון גריי יכפה את עצמו על ג'יימי, יפחיד אותו, ישפיל אותו. פחות עניין אותי הסקס ביניהם, לא הייתי מתרגשת אם ג'יימי היה נענה לחיזור ורוצה בו, יותר עניינה אותי סצנת שליטה דמיונית שהייתה יכולה להתפתח מהמצב הזה.
פנטזיית אונס לא מעניינת אותי, בדר"כ. וכשאני אומרת "בדרך כלל" זה אומר תמיד, למעט בתקופות האלו שההורמונים שמשתלטים עלי, והקיצון מרגש אותי וכל גבר שאני רואה הופך להיות בדמיוני אובייקט שמופעלים עליו כוח ושליטה, אפילו שאני בחיים לא אעז להגשים את זה ללא הסכמה, כי אני לא רוצה לפגוע באיש.
אבל לדמיון רצון משלו והוא מתנגן ללא שליטתי, אז כלפי חוץ אני נחמדה ושומרת על ריחוק מכבד, אבל מבפנים אני רק מפנטזת על איך אני תופסת את הגבר ההוא שחלף על פני ועושה בו מה שבא לי.
אלו כבר לא היו רק גיבורי הסדרות שכיכבו אצלי בפנטזיות, לקראת סופו של השבוע כל גבר שנתקלתי בו זכה לטיפול מאוד "מסור" אצלי בדמיון.
זה לא חדש לי, בתור מישהי עם מיניות בדס"מית בצד השולט, שחיה בחברה אנושית ורוצה להיות אדם טוב, אני למדתי איך לשלוט בעצמי ולא להוות בעיה לאחרים. אני עושה את זה מהגיל שבו הורמונים התחילו להציף לי את המוח ולהקצין את המשיכה הבדס"מית שלי, אי שם בגיל 13, וזה בא לי טבעי.
זה כל כך קל, אם רק רוצים בזה, כך שאני לא מבינה את אלו שמשתמשים בעוררות המינית שלהם כתירוץ לפגוע. פשוט שומרים על ריחוק מכבד, הראש עסוק בשלו והגוף לא מתערב ולא מתרגם את זה למציאות. בדר"כ לא נוצר מגע ביני לבין זרים, ככה שזה אפילו לא מעמיד אותי בשום "אתגר" ממשי.
השבוע, בפעם הראשונה נוצר בתקופה כזו מגע ביני לבין מישהו זר, יחסית. המורה שלי לנהיגה נגע בי ביד בזמן שהזיז את לי את ההגה. לא משהו לא שגרתי, אבל הפעם, ההורמונים חידדו לי את החושים וממש הרגשתי כמה עדין המגע של כף ידו על עורי. זה העביר בי צמרמורת כזו כי עלתה לי לראש הסצנה הזו בכיכבו ג'ון גריי שבה מגע בכף היד יכל להתחיל סצנה מחרמנת עבורי. ולרגע, רציתי לתפוס בו בכל הכוח, להחזיק בו מהגרון ולעשות את כל מה שדמיינתי שג'ון היה עושה לג'יימי.
לכמה שניות היה לי רגע של בלאק-אאוט ונרטבו לי התחתונים כל כך חזק. זה מסוג הרגעים שבהם אני שמחה שהזין שלי לא באמת מחובר אלי פיזית, נשאר לו במדף שלו בבית ולא יכול להסגיר את תחושותיי לסביבה. כל העוררות המינית הזו, וזה למרות שהוא אחד החברים הזקנים של אבא שלי ואין שום הצדקה חיצונית שאתחרמן ממנו כך. אבל זה רק קסם לי יותר בגלל שסביר להניח שפחות יצליח להגן על עצמו, ואוכל לראות עליו את המבט חסר האונים הזה שאני מחפשת. אבל כמובן שלא עשיתי דבר, נתתי לחרמנות לזרום בתוכי אך לא להפריע לי או לזה שיושב לצידי. פשוט המשכתי להתרכז בכביש עד שהמורה הסיר את ידו מיוזמתו. אפילו לא הערתי לו. הוא בחיים לא היה מנחש שזה מה שחשבתי עליו.
ככל שהשבוע התקדם, המחשבות האלו התחילו להופיע גם בלי קשר לסצנות "מרמזות" על סיטואצית שליטה אפשרית בטלוויזיה או במציאות. למשל במהלך סצנה בעונה השלישית של "13 סיבות למה" כשהחוקר אומר לדמות בשם אני שהתחתונים שלה נמצאו בחדר של דמות בשם ברייס עם כתמי זרע עליהם, ואז יש סצנה של סקס ונילי ביניהם.
לא שצפיתי אחרת מסדרת נוער, אבל למרות זאת התאכזבתי שהסיבה שעל תחתוני התחרה שלה נמצאו עקבות זרעו היא לא כי הכריחה אותו ללבוש אותם ואז ניישה אותו בכוח. הם שיחקו סטריפ פוקר והוא הפסיד, וכל כך קיוותי שכעונש על "ההפסד" היא תכריח אותו ללבוש תחתוני תחרה, תאפר אותו כאישה בצורה הכי זנותית ומגוחכת, תשפיל עד עפר אותו ותצווה עליו לחכך את עצמו בצורה משפילה עד שיגמור בלי שליטה בתחתונים האלו, שירגיש שגם המחשבות שלו נאנסו כשהוא נותר בדיסוננס בין עונג פיזי שחש להתעללות שעבר.
במקום זה התרחשה סצנה של סקס ונילי מלא חיבה, כי אין קשר בין המשאלות שלי לעלילה, והרגשתי פספוס ענק שעליו כיפרתי בעזרת מחשבות על סצנות אלטרנטיביות שבהן חשקה נפשי.
כשהופיעה בסדרה סצנת שליטה בהסכמה בין שתי דמויות, פחות התחברתי. לא עניין אותי לראות גבר נאזק בחביבות ע"י חברתו החייכנית, חפשתי לראות גבר במצב שבו הוא חסר אונים, וזה רדף אותי בכל מקום. זה מה שדמיינתי בתור במכולת כשהבטתי על המוכר, זה מה שדמיינתי כשהסתכלתי על הגבר ההוא שהלך מלפני בערב חשוך. אפילו בחלומות זה מה שהופיע אצלי- סצנות דמיוניות בהן אני מפתה גבר לסמוך עלי, ואז משתמשת בו כאוות נפשי, ומה שמדליק זה דווקא שזה אסור. כל מה שמפריד בין הדמיון הזה למציאות הנוכחית זאת רק אני, ודווקא הריסון העצמי נותן תחושה משכרת של כוח, שאני חסה על הטרף שלי ברוב טובי. יכולתי לאונן על זה גם כמה פעמים ביום וזה פשוט לא היה נרגע.
ועכשיו? הגיע גל הדם ששטף את הכל, המוח שלי מרגיש יותר צלול, אני מרגישה שלא אקבל החלטה מטומטמת על סמך חרמנות (וכשאני אומרת מטומטמת הכוונה היא להסכים במהירות למשהו, לא חלילה לנצל או לפגוע! שום דחף לא יביא אותי לזה) וגם אם טוביאס מנזיס בכבודו ובעצמו יעשה את הפרצוף המחרמן הזה ויתחנן שאתרוקן אצלו בלי רחמים בכל החורים, אני לא אמהר להיענות להצעה. חלק מהפנטזיות התמתנו וחזרו לגודלן המקורי והלא מאיים, וחלק מרגישות לי עכשיו כמו "מה לעזאזל עבר לי בראש? איך חשבתי שזה מחרמן בכלל?". אבל יש משהו ממכר בתחושה הזו, זה כמו להיות מסומם בסם מעורר מינית. זה מכניס תחושה של אנרגיה לחיים, תחושה של סיפוק גם מהדברים הקטנים שלא אכפת לי מהם ביום-יום, כמו מגע של כף יד בידי. זה מחדד את הדמיון, אבל גם דורש הרבה ריסיון מול אנשים אחרים. אבל בקטע אירוני זה רק מחרמן יותר, הופך את זה לנחשק יותר כי "מים גנובים ימתקו". מתארת לעצמי שלא יהיה לי מספיק זמן להתגעגע, כי בחודש הבא אחווה זאת מחדש.
