שלום לכולם!
זה הסיפור הראשון שאני כותב, אני מקווה שתאהבו אותו. הוא אינו ממש אירוטי בחלקו הראשון, החלקים הבאים יעסקו בזה יותר.
!!!אזהרה!!!
הסיפור הוא סיפור דמיוני וכל קשר בינו לבין המציאות הוא מקרי בהחלט (באמת).
כל הדמויות בנות 18 ומעלה!!
הסיפור מכיל תיאורי אלימות קשים, ובחלקים הבאים הם יהיו אפילו קשים מאוד!!! חלק זה ברובו אינו אלים, אך אנא! אני מומלץ לקוראים (בתקווה שיהיו כאלה...) שמרגישים שזה יכול לפגוע בהם לא לקרוא. אין בכוונתי לפגוע באך אחד או אחת! זהו סיפור דמיוני, ואל לאיש לנסות משהו ממה שכתוב בו!
מקווה שתהנו!
האח גרים, חלק ראשון
רוח חורפית עזה הכתה בצמרות העצים, שעה שהחושך ירד על היער. עננים שחורים החלו לכסות את השמים ורק אור ירח עמום הצליח להאיר את הדרך. חיות היום מיהרו לתפוס מחסה מפני החשיכה, חיות הלילה נזהרו בצעדיהן, עוצרות מעת לעת כדי להקשיב למתרחש. בחשכת הליל, הן נרתעות מכל צליל וכל תזוזה. דברים מאוד לא נעימים נוהגים לשוטט ביערות בזמנים אלו. שמועות על יצורי ביעותים עברו מפה לאוזן ברחבי הארץ הקרה, בה אין אדם נועז מספיק להתרחק מביתו אל תוך חשכת היער. על השביל הרטוב והחשוך, סנאי קטן כרסם לו בלוט שנפל. ענפיהם של סבך העצים מסביבו זעו ברוח, עליהם המרשרשים מנעו ממנו לשמוע את התזוזה מאחוריו. הוא היה שקוע כולו בכרסום הבלוט, שכן המזון היה דל בעונה זו של השנה. עיניים שחורות התמקדו בו. לשון ארוכה ומשונה החלה מתקרבת אליו, עוד רגע ויגיע הזמן להתנפל... לפתע זקף הסנאי את ראשו ומתוך סבך שיחים פרוע הגיחה דמות אפלה, רגליה נחתו בכבדות על האדמה הבוצית. הוא מיהר להסתלק, בעקבותיו מיהרו העיניים השחרות.
הדמות הזדקפה, וניערה מעל לברדסה השחור את העלים שדבקו בו. פניה היו חבויות בצללי הברדס, אך ברק שהבזיק גילה זוג עיניים קרות וחיוורת, מעל לשפתיים סדוקות וחתומות. גלימתה השחורה והארוכה השתרעה עד מגפיה, מסתירה מתחתיה שריון עור מרובה צלקות. זרועותיה החסונות היו חשופות, אך ניכר כי הקור חודר העצמות לא השפיע עליה. ידה השמאלית לפתה את ניצב חרבה החגורה למותניה, מוכנה לשלוף אותה בכל עת. היא המשיכה לפסוע בכבדות במורד השביל עד שהגיעה לסלע גדול ושחור, עליו חרוט היה סמל שנראה כמו מגל. לאחר שהתבוננה בו פתחה הדמות את פיה. “אם כך, אני באמת קרוב...”, אמר קול צרוד, אשר נשמע כמו נהמה של זאב זקן שכל כוחותיו כלו. אך בעל הקול היה רחוק מלהיות חסר כוחות. תשישות תמידית ניכרה על פניו, אך הוא לא יכל להרגיש אותה. דמו היה קר כקרח, אך לבו ונשמתו בערו. מידי פעם, עיניו הקרירות נצצו כמו אש יוקדת. הוא עזב את הסלע והמשיך ללכת, שעה שהברקים והרעמים התגברו.
שמו היה גרים, והוא התקרב אל קצה היער, היכן שהעיר דרסן שכנה. לא עיר גדולה הייתה דרסן, אך רחוקה הייתה מן הבירה. היא הייתה סמוכה לגבול המערבי הממלכה, אזור נרחב אשר נשלט על ידי ברון העיר. העיר הייתה ידועה כמעוז השחיתות וחוסר הצדק. חוקי הממלכה לא חלו עליה, היא נשלטה על ידי "חוק" השוחד והמרמה. העבדות הייתה דבר מקובל בדרסן, בה נשים עניות חיו בפחד תמידי. עלמות צעירות נחטפו מכל רחבי הממלכה ומעבר לה בכדי לשמש שפחות לעשירי העיר, כולן נלקחות ל"חינוך" במרתפי המבצר של הברון. סינתיה הייתה ראש ה"מחנכות", והיא זו שהייתה אחראית על שבייתן של השפחות. היא וכנופיית הנשים הלוחמות שלה זכו לגיבוי מלא מהברון, ששמח להתעשר עוד ועוד הודות למס שקיבל מעסקי העבדות בעירו. את סינתיה ועוזרותיה, הכסף לא עניין. הן היו נשים אכזריות, אשר דבר לא הסב להן הנאה מרובה כמו להשפיל, ולגרום לכאב וסבל לכל מי שנמצא תחת ידיהן.
גרים המשיך ללכת, עד שמול עיניו נגלה מישור, ומרחוק בהקו האורות מבעד לחומותיה של דרסן. הוא עמד על הגבעה של קצה היער החשוך וכשהביט מטה, מצא את הדרך הנוחה ביותר וירד בזריזות מן הגבעה. הרוח יללה וברד כבד החל ליפול על האדמה. זה לא הפריע לגרים, שהמשיך להתקדם אל עבר דרסן, בכל צעד חומותיה גדלות יותר ויותר. בחשכת הליל, השומרים לא יכלו לראות אותו מרחוק. גלימתו השחורה כיסתה את כל גופו, והברד היה כבד מידי. שני השומרים על שער הכניסה לעיר, ברט וקלג היו עסוקים בשיחה ובלעיסת שאריות עוף.
"ראית את המשלוח החדש?” ברט היה עסוק מידי באכילה, ולא מיהר לענות לחברו.
"ברט! חזיר מטומטם, אתה חירש?! שאלתי אם ראית את המשלוח החדש!”
"שמעתי אותך בפעם הראשונה טיפש!” רטן ברט וניגב את ידיו השמנוניות בזקנו הארוך. היגיינה לא הייתה בראש מעייניו. "כן ראיתי את המשלוח... הן הביאו דברים טובים הפעם, הא?”
"כן, כן... ראית את הבלונדינית? היא נראתה כל כך מפוחדת, קשורה ככה ביחד עם כל שאר הכלבות... אני לא יכול לחכות שהיא תגיע למרכז לשירות הקהילה! הדברים שאני אלמד אותה...”. ברט נחר לעברו בבוז.
"טיפש! נראה לך שהכלבה הזאת סינתיה תוותר על בחורה כזאת יפה?! היא בטח תהפוך אותה לעוד אחת מהמשרתות הפרטיות שלה! בחיי קלג, אתה כל כך טיפש! ”
קלג משך בחוזקה את ברט בזקנו והשיב "אני אומר לך ברט, זאת הפעם האחרונה שאתה קורא לי טיפש!”
ברט רטן בכאב, אך ידיו של קלג החליקו מזקנו (המשומן היטב. הרבה עופות ומעט רחצות ידע הזקן הזה...).
ברט קפץ על קלג והתחיל להנחית בו מהלומות ובמהרה שני השומרים התגלגלו על הרצפה, שקועים בהתגוששות ביניהם. כה עסוקים הם היו, עד שלא שמו לב לדמות השחורה שנכנסה בשקט אל העיר, דרך השער ששכחו לסגור.
גרים התגנב פנימה וחמק במהרה לאחת הסמטאות החשוכות, בטרם יבחינו בו. הוא רצה לפעול תכף ומיד, אבל ידע שעוד מוקדם מידי. “עכשיו, איפה נמצא אותו, 'מרכז לשירות הקהילה'? זה נשמע כמו מקום טוב להתחיל בו...”. גרים פסע לאורך הסמטה עד שהגיע לרחוב מלא בדוכנים ריקים. “שוק, אני מניח". השעה הייתה די מאוחרת, ורוב באנשים הסתגרו בבתיהם. גרים המשיך לחפש, נחוש. דמו הקפוא געש בלהט, לבו בער בתוכו בזעם. ואז הוא הגיע למה שנראה כמו פונדק. 'פונדק הזונה המזמרת!' אמר השלט. “מעניין", חשב גרים, “אולי המרכז ההוא יצטרך לחכות קצת...” שיניו חרקו בהתרגשות, מגרונו בקעו נהימות חלושות. ידו עזבה את נדן חרבו, ונשלחה אל עבר הדלת. אור במסנוור וקול צחוק גס ופרוע הכו בו כשפתח את הדלק. עיניו נצצו בלהט ונפשו געשה, בעודו נכס. באור הלפידים החזק שהאיר את הפונדק, היה ניתן להבחין בסמל קטן החרוט על צווארו החיוור, סמל בצורת מגל.
גרים הביט מסביבו. לא ניכר כי מישהו שם לב אליו. הקהל היה עסוק במופע שהתרחש במרכז הפונדק. על במה קטנה, שתי נשים צעירות ותמימות מראה עמדו עירומות, ידיהן מנסות לכסות את ערוותן. לשתיהן היה שעיר חלק וארוך, האחת עם שיער חום והשנייה בלונדינית. לצווארן העדין היה נעול קולר ברזל גס, בו לולאת מתכת בקדמתו. בין הלולאה ומשני צידיה עברה שרשרת ארוכה שקובעה לזוג אזיקי ברזל כבדים אשר ננעלו סביב פרקי ידיהן העדינות. נראה היה כי השרשרת הייתה ארוכה מספיק בכדי לא להגביל אותן יותר מידי. החזה של שתיהן רעד יחד עם נשימותיהן המקוטעות. גרים הבחין בפניהן היפות, וראה דמעות זולגות מבעד לעיניהן, שעה שייבבו בשקט. כך הן עמדו לכל קריאות הקהל.
"היי! תעיפו את הידיים משם! אנחנו רוצים לראות אם אתן כבר רטובות!”. גל נחירות ונהמות מלוות בצחוק התפרץ נוכח ההערה, אשר הגיעה מאיש שמן שישב בקדימת הבמה. על בירכיו ישבה בחורה נוספת, גם היא עירומה וגם היא כבולה באופן זהה לשתיים האחרות. ידיה היו כרוכות סביב צווארו (הקצר מאוד...) של האיש. שיער אדמוני, מתולתל וארוך גלש מראשה המורכן, עיניה העצובות נעוצות ברצפה. ידו הגסה והמיוזעת של האיש לפתה בחוזקה את ישבנה בזמן שעם השנייה שפשף את חלציו.
"למה את מחכה זונה מלוכלכת! תנשקי אותה כבר!”
גרים הביט סביבו בשנית, וראה עוד מספר לא מועט של בחורות עירומות וכבולות, חלקן יושבות על ברכיהם של חלק מהגברים והנשים שנמנו עם קהל וחלקן עסוקות בהגשת משקאות ואוכל, תוך שהן נאלצות לסבול מבול של צביטות וליטופים מעשרות ידיים שנשלחות לעברן שעה שהן עושות את דרכן חזרה אל המטבח. הוא החליט למצוא לעצמו מקום בפינה מרוחקת מן ההמולה. הוא פנה לצד ימין מהכניסה, עבר כמה שולחנות ריקים, עד שהתיישב בפינה בא הלפיד היה כבוי. משם, יכל להשקיף על הנעשה ללא הפרעה.
"קדימה זונות! לעבודה!”, קראה אשה שרירית אל עבר שתי הבחרות, בעודה מטפסת בזעם לבמה. היא לבשה אפודת עור שחשפה את ידיה השריריות, וחצאיתה הקצרה גילתה זוג רגליים חטובות וחזקות. היה לה שיער מתולתל, שחור ובוהק שהסתיים בעורפה. שתי הבחרות נרתעו ממנה וזזו לאחור, פניהן מפוחדות.
"אז מה, כלבות? אתן רוצות להתחיל לעבוד או שאני צריכה לטפל בכן שוב?!”
"ללא מאדאם! בבקשה!” הברונטית גמגמה. גם היא וגם חברתה הכירו מקרוב את זעמה של גבירתן, בעלת הפונדק, קריסטה. היא הייתה אשה קשה ואכזרית שלא ריחמה על אף נערה. היא נהנתה להכות את השפחות שלה באגרופיה ולבעוט בהן, לפגוע בהן כמה שיותר. כולן פחדו ממנה.
קריסטה לפתה את שיערה החלק של הברונטית ומשכה אותה לרצפה. “אהה!” היא צווחה, ונענתה בסטירה חזקה מכריסטה. “תסתמי את הפה כלבה!”. היא עזבה אותה והסתכלה אל הבלונדינית. “עכשיו, אם את לא רוצה לחטוף גם את, תרדי על הברכיים ותלקקי לחברה שלך את התחת!”. הבלונדינית הביטה בה בפנים מסכנות, חוששת אפילו לזוז... כריסטה ראתה שהיא מהססת והחליטה לתת לה תמריץ. היא כיווצה את ידה לאגרוף ונעצה אותו עמוק לתוך בטנה של הצעירה המסכנה, האוויר יוצא מריאותיה. היא צנחה לרצפה, וכריסטה החלה לבעוט בשתי הבנות המסכנות ללא החנה, תוך שהיא מגדפת אותן ומידי פעם גם עוצרת כדי לירוק בפניהן. הן ניסו להגן על גופן העדין, אך לא יכלו לעצור את התקפה של גבירתן. הן שכבו שם בוכות וצורחות מכאב ואימה, בעוד כריסטה מכה אותן ללא רחמים. היא לא תכננה להכות אותן כל כך חזק, אבל ברגע שכריסטה הייתה מתחילה להכות, היה לה קשה להפסיק. פעם אחת, היא כמעט והרגה את אחת מהנערות שלה. לאחר דקות ארוכות כריסטה הפסיקה. היא התנשפה בכבדות, זיעה נוטפת מגופה המבריק ונוחתת על זוג הקרבנות הפצוע והמייבב שלה. אפילו השאגות מהקהל נחלשו קצת, חלקם אפילו המומים מהמתרחש. שאר המשרתות הכבולות צפו בפחד בנעשה, מקוות שגבירתן לא תחליט להתעלל בכולן מאוחר יותר, רק כדי לשחרר עצבים, כמו שנהגה לעשות מידי פעם. היפיפייה האדמונית, שמה אראיה, שישבה על האיש השמן, בהתה בחברותיה מבעד לעניים דומעות. שינה! לוריין! שלושתן הגיעו מאותו הכפר, הרחק בצפון. הן שיחקו בשדה בזמן שהכנופיה של סינתיה התנפלה עליהן לפני כחודש. כשהגיעו לדרסן, כריסטה ביקשה לקחת את שלושתן לעצמה. כריסטה וסינתיה היו ידידות טובות, שתיהן שאבו הנאה מהתעללות, במיוחד בנשים צעירות ויפות. היד של האיש עליו ישבה התחילה לתופף על ישבנה קלות, כאילו הייתה משחק, בעוד הוא מהופנט מן המתרחש. הכתם הסמיך באזור חלציו העיד על כך שהוא גמר במכנסיו. "חזיר מגעיל ומסריח! הלוואי שתמות! הלוואי שתיחנק!!” אראיה לא העזה לומר בקול את מחשבותיה. היא יודעת טוב מאוד מה יקרה לה אם תכעיס את אחד מהלקוחות של גבירתה.
לוריין, פקחה את עיניה, שיערה הבלונדיני כיסה את פניה המדממות. חבורות כחולות כיסו את כל גופה. היא הרימה מעט את ראש וניסתה להתחנן לגבירתה שהיא תעשה הכל, רק שלא תמשיך. היא הייתה בטוחה שכריסטה הולכת להרוג את שתיהן. הראש שלה הסתובב, והיא התמוטטה. היא שכבה לצד שינה, דמן נשפך על הבמה, תשושות וכואבות מידי בכדי לזוז. כריסטה הסדירה את נשימתה. הדבר האחרון שרצתה הוא להפסיק, אבל כשנרגעה קצת, היא ראתה עד כמה חמור היה המצב של שתי שפחותיה. היא חייכה לעצמה על הכאב שהסבה, ולבה שמח על כך שהיא אפילו לא הרגה אותן. “יופי! כשהן יחלימו אוכל לעשות את זה שוב!”.
אבל היא עדיין רצתה לגרום עוד נזק, להכאיב... לא היה לה אכפת מהקהל, הקהל הסוטה והגס בסך הכל היה עוד כלי בידה כדי להשפיל ולבזות את השפחות שלה. אומנם היא התפרנסה יפה מהפונדק שלה, אבל מה שבאמת היה לה חשוב זה לא שבאי הפונדק ייהנו, אלא שפחותיה יושפלו ויסבלו כמה שיותר. היא נהנתה לראות את הפרצופים הסובלים שלהן, לשמוע אותן בוכות, ומידי פעם גם לבור להן כמה עצמות, “בשביל הבריאות!” היא צחקה עם עצמה... היא הקשה בידיה וארבע משרתות נוספות עלו לבמה וסחבו את חברותיהן השבורות לחדרים האחוריים. הקהל יצא מההלם ובמהרה שב לעיסוקיו, שכללו מישוש משרתות וניסיונות אונס מזדמנים. כל העת הזאת, גרים ישב וחרק שיניים. בכל שנייה שעברה, דמו רתח בו יותר ויותר. עיניו ריצדו וחמתו בערה בו להשחית. הוא התכונן לקום, כשלפתע משרתת קטנת קומה ניגשה אליו. היה לה מראה מאוד נשי, עגלגל ויפה, מתניים רחבים רך בטן רזה, שדיה היו זקופים וגאים. פטמותיה הכהות היו זקורות. שערה השחור המלא ירד עד אמצע גבה. היא הדיפה ריח נשי ומשכר, זוג שפתיה הבשרניות נצמדו יחד בחיוך.
"שלום אדוני, אני אשמח מאוד לשרת אותך. כיצד אוכל לשרת אותך אודני?"
גרים הקשיב לקולה העדין, והביט בפניה המתוקות. היא כנראה נמצאת כאן הרבה זמן אם היא מחייכת, חשב. ריחה הכה באפו, הוא כל כך נמשך לריח הזה פעם...
היא התקרבה אליו, ירדה על ברכיה לפיניו, ידיה מאחורי גבה. היא הביטה בו וחייכה.
"כל מה שתרצה אדוני, אני כאן לשירותך"
גרים הקשיב, אבל הזעם בתוכו לא כבה. הוא רק נרגע לעת עתה, עד ששוב יגיע הזמן המתאים. גרים רצה לחייך בחזרה, אך הוא שחכ כיצד לעשת זאת. הוא שלח את ידו השרירית אל פניה והרגיש את שערה. כה רך ונעים הוא היה למגע... הוא החל ללטף אותה בעדינות. הוא ניסה להגיד משהו, אבל הוא איבד את המילים. הוא ידע מה המקום הזה, הוא ידע מה הוא עומד לעשות... אבל הוא לא תכנן לפגוש ביצור כל כך מקסים. הוא הרגיש שהוא חייב להיות טוב אליה, לפני שהוא יוכל עשות את מה שלמענו בא.
הוא המשיך ללטף אותה, עיניו חדרות אל כל חלק בגופה העירום, חזה השפוע עולה ויורד. והיא עדיין מחייכת...
