העולם כפי שאני רואה אותו

בטוח שזה עשוי לתרום / לחזק את חלקכם ...

קריאה מהנה

אנחנו נולדים. ואחרי זה הולכים לגן. ואחרי זה מגיעים לבית הספר. ואחרי זה מסיימים תיכון. ואחרי זה מתגייסים לצבא. ואחרי זה טסים לחו"ל. ואחרי זה לומדים באוניברסיטה. ואחרי זה עוברים לגור בדירה שכורה. ואחרי זה מוצאים אהבה. ואחרי זה מתקבלים לעבודה. ואחרי זה מתחתנים. ואחרי זה עושים ילדים. ואחרי זה לוקחים משכנתא.

ואחרי זה מגיעים לגיל 35, או 40, ומרגישים אומללים, או עצבניים, או מתוסכלים. ופתאום מבינים שלא רק שלא חיינו את החיים שלנו, גם לא עשינו כסף. אנחנו מרגישים כישלון. חוטפים דיכאון. בוחרים להתגרש. עוברים לגור לבד. ואז מתחילים את החיים מחדש. רגע, איפה טעינו? איך זה קרה? מה איבדנו בדרך?

רגע, לא טעינו. חיינו כמו כולם. עבדנו כמו כולם (על עצמנו בעיקר). סיפרנו לעצמנו סיפורים (את אותם הסיפורים שסיפרו לנו). והגענו לאותו מקום שכולם הגיעו אליו: שום מקום. כי אנחנו חלק מהעדר. כי כולם חלק מהעדר. כי החברה הישראלית היא עדר.

לכולם יש אותם חלומות בורגניים. כולם אוהבים אותה מוסיקה שגרתית. כולם עושים מילואים. כולם מקטרים על החיים. ורק מעטים, מעטים באמת, עוזבים את העדר בזמן והופכים להיות מאושרים. הם עושים כסף. הם מצליחים בחיים. הם חיים את החלומות של עצמם, לא של הוריהם. הם מביטים עלינו מבחוץ ומרחמים עלינו. מאד.

אבל כדי לעזוב את העדר, צריך אומץ. וצריך גם חזון. וצריך לחשוב מחוץ לקופסה. ולפעמים צריך גם לריב עם אשתך או בעלך. ולטרוק טלפון להורים. ולא לדפוק חשבון לחברים. וללכת בדרך שלך. ולהסתכן. ולהעז. ולהיפצע. ולטעות. ולהיכשל. ולקום. ולחלום. ולהמשיך לחלום. ולהגשים את החלום. כי ככה זה בחיים, רק המעז מצליח. ורק מי שמפנטז בגדול יכול להגיע רחוק.

כי כדי להגיע רחוק, רחוק ממש, צריך להיות קצת שרוט, וקצת הזוי, וקצת מטורף, וקצת לא קונבנציונלי, כי כל הקונבנציונליים נשארו בעבודה המשעממת שלהם, חנוקים עם המשכנתא שלהם ומייללים לחברים שלהם כמה קשה להם בחיים. אבל הם אלה שיוצרים את החיים הקשים הללו. הם שחיים בדיוק כמו השכנים שלהם, כמו החברים שלהם, כמו ההורים שלהם, כמו העדר.

העדר חם ומחבק ועוטף ומוכר. העדר הוא אזור הנוחות. העדר מגביל אותך, מסרס אותך, מקטין אותך, מפחיד אותך, הוא אומר לך שזה מסוכן, שלא כדאי להעז, שאתה תיפול, שאי אפשר לגדול, שעדיף להישאר במקום הבטוח מאשר לפוצץ או לפרק הכל. ואתה משתכנע. ונשאר עוד קצת. וסובל עוד קצת. והזמן עובר. וזמן שעובר לא חוזר.

אז מה תעשה, מה תעשה עכשיו? תמשיך לפחוד? תמשיך לדעוך? תמשיך לשכנע את עצמך שהחיים הקטנים שלך הם בסך הכל בסדר ושלא כל אחד חייב להגשים את החלומות הגדולים שלו? אתה באמת מאמין לזה? לא, אתה לא באמת מאמין לזה. אבל אתה פוחד. נורא פוחד. ומי שפוחד נותר מאחור.

ומי שמעז לקחת הלוואה. ולעבור דירה. ולצאת לעצמאות. ולקחת קורס. ולעשות תואר. ולעבור סדנה. ולגעת ברוח. ולהכיר את הנשמה. ולהיפרד מזוגיות לא טובה. או מעבודה מתסכלת. הוא זה שבסוף, או הרבה קודם, ישנה את חייו. כי הוא לקח אחריות על חייו.

כי לקחת אחריות על חייך היא לנסות ולחיות אותם במלואם. בלי להתגונן. בלי להתחנן. בלי להתחכם. ובלי להתרפס. להסכים להיות גדול. ובולט. במרכז ולא בשוליים. שכולם יידעו עליך. שכולם ירצו להיות איתך. לצידך. אחריך. כי אתה, שיצאת מתוך העדר, שפרצת את גבולות העדר, לא תחזור לשם לעולם, לא תביט עוד לאחור, כי מה שהיה היה ומה שיהיה יהיה. יהיה טוב.

פורסם ב-ynet ב-12.7.2017