עד הקצה

למה באמת?

הכל אמור להיות נפלא. למעשה - הכל נפלא.
חזרתי מאלסקה בשבוע שעבר. הגשמתי את חלום חיי. וכבר יש לי חלומות חדשים. פגשתי חברים שאני אוהב, נהניתי בחברתם (מי צריך גראס כדי להיות בהיי? תנו לי רק כמה חברים טובים שלא פגשתי הרבה זמן, זה מספיק לי).
אין לי שום דבר מיוחד לעשות, אני חופשי ומאושר, החסכונות מספיקים כדי להמשיך לחיות בסבבה עוד זמן רב אם ארצה בכך. הכל נפלא.

אז למה ההרגשה האפורה הזו? השמש זורחת והציפורים מצייצות, אבל זה מבחוץ. מבפנים קודר ואפור. בעסה.

בסופו של דבר, כנראה שהסיבה בנאלית להחריד. אני מוקף חברים, אבל אני לבד. אני הולך ומגלה כמה בחורה זה חשוב. כנראה שהעובדה שהכל נפלא רק גורמת לזה להתחזק. אני מאושר, אבל אין לי עם מי לחלוק את האושר הזה.

אז חזרתי אל המאורה שלי. המקום שבו אני מרגיש בבית. מעניין למה האתר הזה נותן לי את ההרגשה הזו. איכשהו, רק כאן אני מצליח להיות חופשי לגמרי ולא לחשוב על ההשלכות של מה שאני אומר, של מה שאני עושה, יכול להיות אני.

צריך ללמוד איך לעשות את זה גם בעולם החיצון.

יצא פוסט משעמם למדי. אבל זה מה יש ועם זה ננצח.

אז אחרי הפסקה ארוכה - שלום!

קודם כל תודה.
התמיכה מכולם מאוד עוזרת.
זה כ"כ נפלא לדעת שיש אנשים אי שם במרחבי האינטרנט שקוראים את מה שאתה כותב, שמתרגשים מזה, שאכפת להם מה עובר עליך, גם אם לרגע קט.
וזה אפילו יותר טוב לדעת שהם הפסיקו לרגע את זרימת חייהם כדי לגעת בחייך, כדי לשלוח הודעה, להשאיר תגובה, להראות שאכפת להם.
תודה.

אז איך מפיגים שעמום?
אני חושב שזה הבסיס לכל הבעיות.
ניסיתי לסדר את חדר השינה. משעמם מדי.
ניסיתי לקרוא. אני לא מצליח להתרכז במילים. הן נוזלות למולי מבלי שישאירו שום רישום על מוחי. הן שם, אני כאן, הן בשלהן ואני בשלי.
אני פשוט יושב לי כאן, שומע מוזיקה, וחושב, וחושב. אני יודע שלחשוב זה לא בריא לי. אני יודע שאני צריך פשוט לנקות את הראש. להפסיק לחשוב.
אבל זה לא כ"כ מצליח.
אז איך מפיגים שעמום?

מכירים את הטעם הזה? הטעם המר הזה, המתכתי, בפה?
אולי זה הטעם של האלכוהול, אבל אני חושב שזה טעמה של הבדידות.
מעניין, להרגשה יש טעם?
נראה לי שכן.
זה קורה כשהרקות שלך פועמות, כשהעצב משתלט, כשאתה מרגיש כאילו אין אף אחד בעולם שאכפת לו ממך.
כן, אני יודע שזה לא נכון. שיש הרבה אנשים שאכפת להם ממני ורוצים בטובתי, אבל מה זה עוזר לי? מה זה עוזר לי בערב כזה, שבו אני כ"כ עצוב שאפילו לבכות אני לא מסוגל?
הבדידות מרימה את ראשה מבעד לערפילי האלכוהול ומוצצת את האושר שעוד נותר בי. היא כמו צוחקת עליי "חשבת שנפטרת ממני? חשבת שהצלחת להרוג אותי? טעית! הנה אני כאן שוב!"
אולי עדיף לשבת לבד מול המחשב המנוכר, זה שכבר כ"כ נמאס לי ממנו ולנסות להטביע את צערי באיזושהי פעילות ממוססת מחשבה (כמו כתיבה לבלוג?).

איך זה קורה? איך זה קורה שאני קם בבוקר מאושר ושמח מחיי ומסיים אותו שקוע כ"כ עמוק? מה גורם לשקיעה הזו? המחשבות עליה? כנראה שכן.
מתי זה ייפסק כבר?
שאלה טובה.

don't be afraid to take a big step. you can't cross a chasm in two jumps.
אז עשיתי את זה.
עזבתי אותה.
אחרי שנתיים, שמתוכן שנה וחצי של הרהורים האם זה זה.
הבחורה המושלמת.
חכמה מאוד, יפה מאוד, אוהבת מאוד. היתה בטוחה שאנחנו ביחד לנצח.
חבל.
זה לא אני.
אני לא יכול להיות כזה. אני לא יכול להיות בחור טוב, בחור מסודר, אחד שהולך בנתיב המוכר. בנתיב שבו כולם הולכים. מי אמר כבשים לשחיטה?
זה לא אני.
אני צריך את ה-twist בחיים. את השונה, את המוזר, את האקסצנטרי. את המיוחד. לא יכול להתנהל בחיים רגילים. אני לא מסוגל להיות רגיל.

מה לעשות. צריך להתמודד.

אז עשיתי את זה.

אבל אני? אני לא מסוגל לעשות מה שטוב לי.
אפילו את הפרידה ממנה לא הצלחתי לעשות כמו שצריך.
הייתי צריך להיפרד ממנה ולחזור, להיפרד ולחזור, רק כדי שהיא תבין שלא טוב לי איתה ותאמר לי שאולי כדאי שניפרד. איזו הקלה הרגשתי. מוזר, לא? היא אומרת "נראה לי שהכי טוב שניפרד" אחרי שנתיים של אהבה עזה, והרגש היחיד שאני מצליח לגלות בתוכי הוא הקלה...

אז הנה אני כאן שוב.

למה? לא יודע. איפושהו אני מרגיש פה בבית. במחילה החשוכה שבה אף אחד לא מכיר אותי, וגם אם כן. ממש לא אכפת לו שאני מוזר, שאני לא רוצה את החיים הרגילים והמתוכננים שלי. באמת - למישהו פה אכפת שאני רוצה לזרוק את כל העתיד המתוכנן בקפידה שלי מאחורי גבי?
בעצם - למה אני מחשיב את זה "לזרוק את העתיד המתוכנן שלי מאחורי גבי"? מי אמר שלחיות איך שאני רוצה זה לזרוק משהו לאנשהו? למה זו לא יכולה להיות בחירה בוגרת של אדם בוגר, שרוצה להתנסות, רוצה לחוות, רוצה להיות חופשי? למה צריך לשפוט אותי כל הזמן? ומי זה השופט, אם לא אני? אני כ"כ מפחד ממה שכולם יחשבו, מה שכולם יגידו. החיילים שלי, שפתאום יראו אותי מסתובב במועדון אפל? ההורים שלי, שלא מבינים למה הבן המושלם שלהם עושה את כל הדברים המוזרים האלה? מה אכפת להם מה אני אוהב לעשות, איך אני רוצה לחיות? ולמה לי אכפת ממה שאכפת להם?
אני כ"כ רוצה לצאת מזה. רוצה להיות חופשי. רוצה להיות אני.

זין על טיוטה. זין על לסדר את זה בצורה קריאה. זין עליכם. זה מה שאני מרגיש וזה מה שמתפרסם.

היתה לכם פעם ההרגשה הזו, שהכל הצגה? שכל דבר שאתם עושים הוא חלק מהצגה שאתם מחוייבים לשחק כלפי חוץ? זו ההרגשה שלי. אני נמצא במופע הגדול של החיים, מרחף מלמעלה, מסתכל על עצמי עושה דברים שאני לא רוצה לעשות, מנסה לצעוק לעצמי להפסיק עם השטויות, להפסיק לחיות לפי ציפיותיהם של אנשים ולהתחיל לעשות מה שטוב ~לי~. אבל אני ממשיך.
אף פעם לא חשבתי שיהיה לי בלוג.
אני אנליטי מדי, מופנם מדי. לא באמת מסוגל להפתח. בלוג זה להפתח, לא?
תשוקה אצורה בתוכי. זעם עצור.
מרגיש מחוייב לכתוב מטאפורות, כמו האנשים היצירתיים והמוכשרים שהייתי רוצה להידמות אליהם.
זה לא אני. קשה להגיד שאני מאוד יצירתי, לא כשזה מגיע למילים.
בכנות, אני לא באמת יודע למה אני כותב את השורות האלו עכשיו. משעמם לי מדי? אני מרגיש סגור מדי? לא יודע. אני לא חושב שזה צורך בחשיפה. ביומיום אני בחור פתוח, חביב - כולם אוהבים אותי. זה הצד האפל הזה שבי, שמעט מאוד אנשים מכירים.
מתי זה יגמר? מתי אדע להשלים עם עצמי, עם מה שאני רוצה, עם מה שטוב לי?
פתאום עולה לי המחשבה - למה שמישהו בכלל ירצה לקרוא פוסט זוועתי כ"כ? הוא אפילו לא מתאים לנושא המקשר של האתר הזה... (למעשה - הוא כן. משהותי כאן למדתי שרוב האנשים פה חיים את חייהם הכפולים, רוצים להיות דבר אחד אבל נאלצים לשחק תפקיד אחר כלפי הסביבה, שתקיא אותם מתוכה ברגע שתבין את רצונותיהם, את חייהם, אותם).
אז איך מפסיקים לחיות חיים כאלו? איך משלימים עם מה שאתה, עם מה שאתה רוצה לעשות, עם מי שאתה רוצה להיות?
שאלה טובה, שאני מתחבט בה כבר זמן רב.
אני חושב לפעמים להתנתק מהכל, לעבור לחיות במקום אחר. מקום שבו אף אחד לא מכיר אותי, ואף אחד לא ירים גבה כשאעשה כרצוני. לא יהיו חיילים שפיקדתי עליהם, שיתפלאו לראות את המפקד הנערץ מסתובב במועדונים חשוכים. לא יהיו בני משפחה, שלא יבינו למה אני זורק את החיים הנפלאים והנהדרים שלי מאחורי גבי, רק כדי להיות חופשי. העיניים האלה לא יינעצו בי, בדקירות כואבות.
כן, אני יודע, אני צריך פשוט להתעלם מהם. אני צריך להפסיק לפחד מהעיניים. לא כ"כ מצליח לי. הן תמיד שם, הן מלוות אותי.
ניסיתם פעם להיות מודל לחיקוי? אתם מכירים את המעמסה הנפשית?
לא קל.

טוב, זה די הכל להפעם. אני מקווה להיות קצת יותר קוהרנטי וברור בפעמים הבאות.