apres moi le deluge

אולי, דווקא, יש דברים שלא צריכים הסבר. 

אולי במקום לנסות לפרק ולנתח ולהבין כל דבר קטן, אפשר פשוט לקבל אותו כמות שהוא, שלם ולא מחולק. 

...ואולי בעצם לא. 

יש כל כך הרבה דברים בעולם שהם לכאורה תמימים לחלוטין, אבל אם מסתכלים בעיניים אחרות אפשר לראות את המשמעות הנוספת, הנחבאת שלהם. כל כך הרבה חפצי יומיום נחמדים שאפשר לעשות בהם שימושים עוד יותר נחמדים בעיתות הזדמנות. 

לא צריך ללכת לחפש משחקי כאב כשהגוף מייצר מספיק משחקים משלו. 

מה שנכון, זה הרבה פחות מספק והרבה יותר מתסכל כשאי אפשר לשלוט במשחק... או להפסיק אותו. 

טוב, הזנחתי את הבלוג. 

ככה זה כשיש בעיות חרדה, וחרדה מבעיות, ועוד כל מיני דברים. הרבה זמן לא התפניתי לקבל אישור חברתי מאנשים זרים באינטרנט. 

איזה שקרנית אני. ברור שחיפשתי אישור מזרים באינטרנט, פשוט לא פה. 

נו. אז מאשרים לי? 

תקרא את הפרופיל! 

זה לא עולה כסף! 

הוא אפילו לא ארוך במיוחד! 

תקרא, תקרא ותבין, תקרא ותפנים. קח את מה שהפנמת, ותתמודד עם זה על ידי כך שלא תשלח לי הודעה. 

מוקדש ברגש מסויים, במיוחד לגברים ששולחים לי הודעות שאולי אני אתאים להם. 

היום הייתי רעה. 

כל אדם מכל מגדר שהוא, ששולח לי הודעה ראשונה, בדרישה לדעת מה יש לי בתוך התחתונים, ייחסם לאלתר. 

אלו הגבולות שלי. 

...על אהבה. 

נשאלת השאלה מה הסמכות שלי לכתוב על מערכות יחסים. בחמש פלוס השנים האחרונות הייתי כל כך עסוקה בעסקים פנימיים וחיצוניים שלא יצאתי ולו לדייט אחד. בעצם גם לא הייתי מאוהבת, אלא פעם אחת, ואני לא בטוחה שזאת נחשבת. הלכה למעשה אני סמכות גרועה במיוחד. 

אולי זאת דווקא הגריעות עצמה שהיא העניין? אותו חוסר ביטחון? זה מה שמוציא ממני את כל המילים והברוואדו. אולי. או שזה סוג של תחליף, מערכות יחסית בידיוניות שניתן לשלוף ולאכסן בהתאם למצב הרוח. פרטנרים שלא דורשים ממני כלום. והשליטה האולטימטיבית, להמציא למישהו את כל החיים. 

אולי אני סתם עושה הר מעכבר. 

אני כותבת את הסיפורים שאני צריכה כדי לחיות. 

יש חלקים באישיות שלי שאני לא כל כך אוהבת. לפעמים אני כל כך עסוקה בלהסתיר אותם שאני שוכחת שאנשים אחרים גם צריכים לדעת מזה. ולפעמים אני נאבקת בהם כל כך שחברים צריכים להזכיר לי שיש לי גם צדדים אחרים, פחות מכוערים.