יכול להיות שיש רגעים בחיים שנועדו להבהיר לך שלא משנה מה תעשי, זה פשוט לא יילך? ואולי בכלל המטרה מקדשת את האמצעים?
ואולי החוסר שבחוץ מרמז על חוסר שבפנים ושומדבר לא ייעזור, לפחות עד שהריק הזה בנפש יתמלא קצת. מפליא אותי שאנשים חושבים שהריפוי הזה הוא משהו שאפשר להשיא עצה לגביו. נסיון החיים שונה, הגישה לחיים שונה, הרצון, הכוח והיכולת להתמודד נמצאים על סקאלות שונות בסטטיסטיקה של החיים.
לבד מבפנים זה הכי רע שיש, לדעתי. אם ריק בפנים, שום דבר חיצוני לא יוכל למלא את החלל הזה - לא סקס ולא שינה ולא אוכל ולא כסף ולא שופינג. מה עושים בנדון? הולכים לטיפול נפשי-רגשי או לוקחים תרופות פסיכוטיות או מתמכרים. ואני? התמכרתי לכל: לאוכל, לסקס, לשופינג. שום דבר לא עזר.
הגיעו בשנה שחלפה כמה גברים שקראו לעצמם "שולט" או "דום" והכריזו בקול שאצלם הפתרון. עברה שנה והפתרון לא שם.מה אני עושה פה? אין לי מושג. לא יודעת מה אני מחפשת. אני מבולבלת, אבודה. זקוקה למקום טוטאלי. רק שלי. זקוקה לאיבוד שליטה. נואשת לאהבה. אהבה עצמית. אז אם אני לא הטעם שלך, זה בסדר וקורה. אבל מה קורה אם אני לא הטעם של עצמי? כמה להרחיק לכת בשביל אהבה?
