נקודה עיוורת במרחב החשיבה

הרשי לי לנבור
לרגע
בתוך ערימת
המילים הזו שלך
אולי אפילו אמצא שם
ר ג שו ת
חדשים

עד מתי תהיי
בובת הוודו של עצמך?
דוקרת בנפשך
עם אינסוף זכרונות

כמה נפלא

הוא
הניחוח
העולה ממך,

כולך

נודפת
אפוקליפסה מתקתקה

לנצח, 
        את.
פעימה בליבי 

ולפעמים כשאנחנו מקללים שאנחנו לא מקבלים את מה שאנחנו רוצים

מספיק שנפתח עצמנו להבנה שאנחנו מוצפים בחסדי מה שאנחנו צריכים

המרדף אחרי זהות עצמית
הורג  אותך
יום ביומו.

יש לך את האומץ להיות אף אחד ופשוט לחיות?

יש רגעים
שאני חש את הווייתך

הבוהקת

ונדמה
שעורך התבשם

בניחוח מתקתק של קרני אור 

אז יודע
שאת בוודאי עשויה

                            משמש    

             של

                                          קיץ

נדמה שכל אדם אליו אנחנו נמשכים
מהווה בבואה
למשהו בתוכנו
שמבקש להביע עצמו
או
מבקש להחלים

ולקרוא מילים של אדם מאוהב
בתוך תוכנו נשמעות,
כמו תופי טאייקו יפניים רועמים בסערה

וגם הלב שלי מתחיל לרעום בהתאמה

היקום הופך כולו    לב פועם

המאושר, לא יבין את הסובל

הדיכאוני, לא באמת יבין את השמח

אבל גם הכואב, נדיר שבאמת יבין את כאבו של כואב אחר

בעולם החי ישנם יצורים אשר למדו כיצד לפתות בני זנים אחרים על מנת לטרוף אותם.

למשל, דג החכאים ( antler fish ) הדי מפלצתי למראה שמשתמש בתוספת דמוית החכה התלויה למראשותיו כדי לפתות דגים אחרים לקרבתו.
או החרקים ממשפחת הטורפניתיים ( Reduviidae ) שלמדו כיצד לייצר את הויברציות המדויקות על קורי עכביש שגורמות לעכבישים (שבעצמם משתמשים בעורמה לא פעם כדי ללכוד את טרפם) לזנק קדימה אל עבר איבר המחדיר לקרבם ארס קטלני.

בדידות מלווה את כולנו, נדיר שמישהו או מישהי חולקים עימנו את מה שכמוס עמוק בנפשנו.
אני כמעט בטוח שכולנו נפצענו ומחפשים מזור, שקט, ולו רק לכמה רגעים. כי הכאב שאנחנו חווים, אי השקט שמלווה אותנו, נדיר כמעט כמו טביעות האצבעות שלנו.

לפעמים, זה שבא לטרוף או באה לטרוף לא באמת מבינים מה מניע אותם לבוא אלינו,
לפעמים הם רק יודעים שהם צריכים לטרוף אבל לא יודעים למה.
לפעמים הם יודעים למה הם באים לטרוף אבל הם לא מבינים את מי שהם הולכים לטרוף.
לפעמים משהו עמוק עמוק, מניע אותם. משהו בלתי נשלט, ולפעמים ממש כמו הדיוניאה טורפת הזבובים, הם נראים תמימים מאוד למראה, ומי בכלל היה חושב שצמח יטרוף חרקים? הרי זה בדרך כלל בכלל הפוך.

אולי זה בכלל לא משנה, כולנו או טורפים או נטרפים והכל בשביל לספק קצת שקט.
אבל נדמה לי שמה שאנחנו באמת מבקשים, וזה לא משנה אם אנחנו רוצים לטרוף או רוצים להיטרף או גם וגם,

זה, שמישהו יבין אותנו.

חלונות הראווה כל כך מפוארים והחנויות לרוב כה ריקות

לכולם יש מטרה,
לפעמים גלויה, לחלק פחות,
אבל כולם רוצים, חלק צריכים,
והרוב כותבים בגלל שהם רוצים משהו, מישהי
ולפעמים למרבה הטרגדיה, רק הקוראים הם שמבינים
מה לכותב או לכותבת חסר

נקודה עיוורת במרחב החשיבה

מסכנים

אומרים שגם אם נבהה בפתרון
ניוותר עיוורים אליו
אולי כי החלק לא יכול לראות את השלם
ואולי, סתם כי הסבל הוא חלק מהקיום

ומה עם קצת אושר?
הוא בא בחלקיקים
כמו פיסות קטנות שמחפשי זהב מוצאים כמעט כמעט בטעות