לילה טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

זכרונות של מטורף.

מה שיביא אותך הכי מהר לגן עדן.
ואותי לגיהנום.
לפני 6 שעות. 7 במרץ 2021, 17:19

היא בקשה שאכתוב עליה, אבל אני כל כך דפוק שאני יכול לכתוב רק על עצמי.

אפשר לחשוב שהאלכוהול בכוס שלי טעים יותר מבכוסות של אחרים.

אני בכלל חושב, שאני כמו מטרונום מקולקל. מתקתק רק לצד אחד. זה כמו עינוי סיני עתיק. לא ממליץ להתחיל עם זה.

יש לי פנטזיה שתנגני לי בעירום. אני אומר לה.

היא פותחת זוג עיניים מדהימות.

אבל אני לא יודעת לנגן. היא אומרת. לא פסנתר, לא חליל, לא קלרינט.

אז מה עשית כל ימי הבגרות שלך? איזה מין נערה אספתי לי בכיכר רבין.

בעיקר פלירטטתי עם גברים כמוך, היא משתיקה את פעימות הלב הנחלשות שלי.

הסתובבתי בצאטים אסורים בלילות, והחלפתי תמונות חצי מעורטלת.

הארון שמאחוריה, בתמונות, עדיין היה שם, לא מסודר , כשדפקתי אותה בעמידה.

ההורים שלה לא היו בבית. למזלי.

אבל השכנים שמעו אותה צועקת. כי טלטלתי אותה חזק, רק כדי להוציא ממנה את הסיפור על זה שלקח את בתוליה, וביתק אותה בעדינות יש לומר.

אני חושב שאחד התלתלים שנשאר תלוש אצלי ביד, מהקרקפת שלה, נתלש כשאחזתי בשיער שלה מאחור. הראש שלה זעק לתקרה. והגב המקומר דחף לעברי את התחת שלה.

עגול, מוצק, מתריס.

תכתוב עלי? היא מלמלה בנשימות קטועות.

לא יודע.

העור שלך חלק ושחום, ונשארו אפילו סימני שיזוף מהסופש שבילית עם חברים מהצבא בבריכות קדם.

לא יודע. ילדה.

קשה לכתוב על משהו חמקמק כמו כוכב רחוק.

את מנצנצת את המחשבות שלי ומסיטה את הדיעה ממה שנכון.

כל המוסכמות נעלמות במדרגות לפני הדלת שלך.

קומה אחת לפני איבוד לדעת.

 

אולי, אני פשוט אכתוב עלי.

כמו תמיד.

לפני יומיים. 5 במרץ 2021, 17:33

היגוי הפוך.

בשפת האופנוענים זה ביטוי שגור. במבטא אמריקאי, עם קמטי גיל סביב העיניים וזיפים של גורג קלוני.

הבן זונה שותה אספרסו כמוני, ופה נגמר הדמיון.

היגוי הפוך זו הדרך לפנות עם האופנוע, צריך לדחוף את הכידון לכיוון הפניה. נגד כל הגיון. מה לעשות, לעוף במהירויות לא חוקיות על הכביש, צריך הגיון אחר.

בשליטה בצעצוע, היגוי הפוך משמש לחיזוק התלות.

אז אני רוצה להסביר לה עד הסוף, אבל היא תוקעת מבטים באופנוענים אחרים. זו היא. צעצוע עם רעב למסוקסים עם משקפי שמש וזיפים.

אם אתה רוצה לגרום לה לבוא אליך, שלח אותה ממך.

היא תחזור.

אם את רוצה להדק את הקשר, תתעלם ממנה. תן לה לרצות קצת יותר.

בקשר שליטה טוב, תמיד יש מי שרוצה יותר.

אתה אל תרצה.

קל להגיד קשה לעשות. כשכל מה שבא לך, זה לחטוף אותה מכוסת עיניים ולזרוק אותה למרתף עד שיטושטשו העקבות.

אם את רוצה שהיא תתמכר, כתוב לאחרות.

הנה, גילית סוד של שולטים.

היגוי הפוך, קלוני.

שים חלוק, ולך למשמש חולים בכניסה למיון.

אני אפגוש אותך ואת קיאנו ריבס על כביש 66.

נשאיר לך קצת אבק באספרסו.

 

תעלי, אמרתי לה, תשבי מאחורה. תחזיקי בי חזק, אני כבר אזרוק אותך בסיבוב של נס הרים.

לפני 4 ימים. 3 במרץ 2021, 16:22

בפיזיקה, מסלול כבידתי (באנגלית: Orbit) הוא מסלול תנועה של גוף בהשפעת האינטראקציה הכבידתית עם גוף אחר או מערכת גופים אחרת. חוק הכבידה האוניברסלי שנתגלה ונוסח על ידי אייזק ניוטון, קובע כי כל שני גופים בעלי מסה נמשכים זה לזה ביחס ישר למכפלת מסותיהם, וביחס הפוך לריבוע המרחק ביניהם. 

אז ברור שלשנינו יש מסה. והעובדה שאנחנו נמשכים זה מסלול התנגשות מטורף.

סוף ידוע מראש.

וזה לא בגלל השיער הארוך, העיניים הצוחקות או ההומור.

זה קשור לכניעה, התמסרות ודחיפה לגבולות.

זהו, שאין לה גבולות. אין לה גם דחיית סיפוקים. אבל זה מסיפור אחר.

לדעת לסרב לזה עם הזין המדהים, זה עדיין לא ציות. זה באיזור האפור. זה בשדה המוקשים החברתי.

גם אני, בואו, לא בוחל.

אבל הציות והמשחק הכפול בין התשוקות לשליטה, בין המחיקה של המוח לרטוב בתחתונים, הדרך הקצרה הזו בין שני גופים, הופכת למסלול מירוצים מנטאלי, שבאחת העקומות בדרך נמצא את עצמינו מתרסקים אל תוך קיר.

ואני נזכר ברגעים שהכנעתי בעבר.

הרגע החמקמק הזה, שהנשימה נחטפת. העיניים מושפלות. הרגע הזה, שהתשובה בוואטסאפ משתהה, מתעכבת. הרגע הזה, שיש שם, עוד מחשבה אחת, מתעכבת, מנסה להתנגד, התנגדות אחרונה, כי אסור. כי זה מסוכן, כי התמכרות צריך למנוע. כי העולם הזה מגנטי ונפיץ.

הרגע הזה, שאני כל כך אוהב. זה שגורם לי להרגיש כמו ילד בחנות ממתקים, שמושיט יד בדיוק ברגע הנכון לקבל את הבחירה הארוזה שלו.

הטעם הזה של הרוק בפה, שיודע מה תיכף יבוא.

כמה סוכר ואנדורפינים יציפו את המוח העליון והתחתון. כמה דם יציף את הזין.

כמה לחוץ יתחיל להיות בתוך הג'ינס.

אפשר להתכחש לזה, להפנות מבט. לנסות הסחות דעת. המוות קרוב יותר מתמיד.

מסלול התנגשות הוא אחד ומיוחד.

החוכמה להבחין בו, כשהלב עדיין פועם.

לפני 5 ימים. 2 במרץ 2021, 20:00

כשאין אלכוהול בדם, יש יותר מידי עבודה בראש ולא מספיק חמצן בריאות.

בדרך כלל אני צריך כמה בריכות ואני נרגע כמו אחרי מדיטציה רפיטטבית.

אז אני עושה 20 בריכות בבריזה ויורק שתי יריקות בכניסה למקלחות.

אני מתנגב והמוח שלי לא נרגע.

היא מספרת לי על הגברים שמזיינים אותה. ואני מחפש פינה בקיר לתקוע את האגרוף של התחושה שלי.

יש איזו בעלות או רכושנות שלא ברורה לי. לא סיכמנו שוב דבר, ולא הונחה על השולחן הצעה לבעלות או סימון טריטוריה.

כמו כלבים אנחנו מרחרחים אחד בתחת של השני, יותר נכון אני בשיפולי המוח שלה, בואכה תחתוני חוטיני אדומים וקטנים, והיא בשיפולי המפסעה שלי, בפה פתוח ולשון משתרבבת ורטובה.

כשאין אלכוהול בדם או קסדה על השולחן במשרד, אני יודע שאני בצרות.

היא מספרת לי במחשבות על כל האיברים שהיא מצצה מקטן לגדול ובסדר הפוך, רק כדי לשמוע את קטר המחשבות הרצחניות שלי צופר בכניסה לנמל הערפל.

ביציאה מהחניה בבריזה אני חומק מלדרוס שתי זקנות שגוררות עגלה עם בגדים וחלוקי שחיה. אני מצמצם את האישונים שלי, כדי שהשמש לא תסנוור את הראש המסונוור שלי גם ככה.

המוסיקה ברדיו מעצבנת אותי, אז אני מחליף במהירות לפליי ליסט שלי.

התופים והגיטרות הם פס קול מתאים לטירוף אנושי.

אני חושב שזו קנאה, אבל מבחין בכניסה לחניה שאני נוהג עם זקפה כל הרחוב הראשי של העיר האפורה הזו.

המחשבות שחורות, התחתונים אדומים, הנפש צהובה והעור לבן.

אבל החריטה תסמן אותה.

אני נרגע כשאני כותב את זה.

תהני ילדה.

לפני שבוע. 27 בפבר׳ 2021, 16:24

מי שמביט בך מאחור, לא יודע מי את באמת. ולמרות שהאמת היא בעיני המתבונן, אני חושב שלהעמיד אותך מול מראה ולהביט יחד איתך, יעשה את העבודה.

זה לא רק הקווים של הגוף, הצל של השיער המשתפל מאחורי האוזן, זה לא רק ההתעגלות של התחת, השכמות, שרירי הגב והעורף הזה.

זה גם ההילה שעוטפת הכל. במיוחד כשלא מביטים בעיניים שלך.

בשביל צריך לגרום לך לעצום אותן, או לסובב אותך עם הגב. תביטי בעצמך.

תשעה קבין של חרמנות ירדה לעולם, ואת לקחת את כולם. לא השארת אפילו קב אחד על הדשא. לאחרות.

את מדמיינת את עצמך זוחלת על ארבע אל בין רגליי. מביטה אלי, למעלה. כנועה.

של מי את?.

תתקרבי. לאט.

תפתחי לאט את הרוכסן שלי.

תחשפי את תאוותי הבלתי מוסרית בעליל.

זו זקפה, ילדה.

תכירי. אותי. מקרוב.

יהיה לך מועד ב' אם לא תספקי את הרעב של המורה.

תחזיקי את הבסיס.

עליו אפשר לבנות מגדלים באויר.

תפתחי פה גדול.

ככה אני רוצה להכיר אותך.

לפני שבוע. 25 בפבר׳ 2021, 22:31

לבקבוקי יין יש תכונה מעצבנת. הם נגמרים.

לפעמים אני מרגיש כמו כוס בלי תחתית. במיוחד כשהרעב מכה בי.

אל תשאלי מה זה אומר להיות צעצוע.

אל תשאלי.

כי אני לא בטוח בתשובה, כי התשובה שלי בערב תהיה שונה מהתשובה בבוקר. כי אחרי שאני שותה, צעצוע זה דבר חמקמק וחלקלק וריחני.

צעצוע זה משהו ממכר. אני אומר.

זה לא רק החוטיני תחרה הסגול. זה משהו אחר.

אני חושב שבהתמסרות יש כמה מילים נוספות חבויות באותיות.

שבצנא.

אני פותח בקבוק חדש וחושב לעצמי.

להיות צעצוע, זה גם להתמסר ולציית לכל החולשות שלי וגם להישאר עם עמוד שידרה עירום. זה להיות שלי ושל אחרים. זה להתאהב ולהישאר שלמה.

אני לא תמיד כותב את המחשבות, ולפעמים המחשבות שלי הן כמו צונאמי או התפרצות געשית.

המחשבות הן כמו פריחה באביב. כמו אונס קבוצתי.

אני רוצה לזיין אותך, ולראות אותך מתחננת לעוד.

אבל זה כשהכוס יין שלי ריקה. כשהיא מלאה בנוזל האדום בורדו הזה, אני רוצה להחזיק בצוואר שלך ולסרב לך.

לשלוח אותך הביתה, רטובה ורועדת.

לתת לך מסלול מכשולים מתעתע, ולהביט בך מהצד מועדת על המכשולים, בנסיונות מביכים לעמוד בדרישות שלי.

אין לי דרישות. ילדה.

המוח שלך פשוט נמחק כשהתחתונים רטובים.

את זוחלת למיטה באמצע היום ומודיע לי. אני צריך לדמיין מה את עושה שם.

אני לא.

אני מסרב להתאהב.

מה זה אומר להיות צעצוע, את שואלת.

אני לא יודע. ילדה.

אני שיכור. עדיף שאלך לישון.

לפני שבוע. 24 בפבר׳ 2021, 18:56

גבירותי ורבותי, המושבעים! סבלנות! הנה, אני שוטח בפניכם את הסיפור כולו.

והרי צעירה היא, ורכה, וכמעט נושקת בשלהי ילדותה. נכון, מבטה הטרי היה דוקר אותי לבכי, וכל תנועתה הדיפה תמימות של נערה, איך יכולתי שלא לבער את המחשבה שניצתה בי. לבעול אותה. לאחוז בצווארה כגבעול. 

גבירותי ורבותי, עצרו! אני הנאשם. אני החוטא, הסורר, הסוטה.

הנה, האמת שלי מתפלשת לרגליכם.

היא פיזרה את חיוכיה, צחור השינים, תלתלי התשוקה שלי, המכנסים הקצרים שחשפו לשניות יקרות את תחתוניה המסומרטטים.

ונפשי? איך תדע מנוח. איך תשכח את תנועת הפשלת שיערה לאחור. והריסים, אלוהים, למה בראת ריסים על עיניים צוחקות של ילדה.

גבירותי ורבותי, הנה אני, אשמתי. את הילדה הזו חיללתי. במבטי הזימה, במילות התשוקה, במשפטי הבעילה. את הילדה הזו ותמימותה בעלתי עד בלי הכרה במוחי.

את הילדה הזו, ואת זו, ואת ההיא.

אין תומתן יותר כתמול- שלשום. תשוקתן התמכרותן ובגופן הן נוגעות בעיניים מכוסות ריסים.

את נישמתן והבל פיהן הזך טעמתי, נשפתי, נשמתי.

ורציתי עוד.

במסדרונות אפלים הלכתי, בצעדים קטנים אחרי שמלות קצרות, מכנסיים קצרצרים וכותנות שקופות.

בדל תלתל על שפתי וטביעות שפתותיהן על אצבעי המקומטת.

גבירותי ורבותי, חבר השופטים, הביטו בה.

מודה אני.

לוליטה היא.

 

 

 

תמיד רציתי לכתוב כמו נאבוקוב. ילדה.

 

לפני שבוע. 23 בפבר׳ 2021, 14:40

 

את זונה של מילים, ילדה.

את רוצה שמשפט עבה שמתחיל במילות קישור, יבעל אותך. בלי מילות שייכות או עיצורים תפלים. במלרע או במלעיל. בעילה משפטית.

את מתמכרת לצליל של המילים, למשמעות שלהן, לטעם שלהן על הלשון שלך.

אם היית יכולה לקרוא את הפיסקה הזו בעיניים עצומות, הלשון שלך הייתה מריירת את עצמה באותיות קידוש לבנה.

את זונה של מילים, ילדה.

את מתחילה לחשב איזה חוטיני נשאר יבש, כדי שתוכלי להחליף את הרטיבות שנקווית בך. המילים הכי שקטות שלי מלטפות את העור המצטמרר שלך.

את זונה של מילים, והמשקל של האזיק המחשבתי, כבר כבד מברזל מגולוון.

אין לזה מפתח, למנעול. יש רק הטיות, פעלים ומילות יחס. משפטים קצרים בנוסח שטף תודעה ותחושה של הגוף.

את זונה של מילים.

וכל מילה שניה שלי מכוסה ברעל ציידים. אי אפשר למות מזה, אבל אפשר למות על זה. אני חושב.

מה אני מבין בילדות מכורות לרעיון.

תחגגי כל אורגזמה כאילו היא האחרונה, כי הרעב שבא אחרי שהאנדורפינים שהשתחררו מתמוססים בדם, מתעצם.

את זונה של מילים. אני כותב לך ללב, לעיניים, לתלתלים. ואת מחייכת כמו לוליטה ומפנה אלי את התחת שלך.

את חלקה , חלקלקה, מתוקת לשון.

אחר כך כבר לא מספיקה מילה.

צריך פיסקה, או לפחות מאמר.

ברית מילה.

בנינו.

אני כותב. את מתמכרת.

לפני שבועיים. 20 בפבר׳ 2021, 18:30

ביום חמישי בלילה זיינתי ונילית כשהגשושית persevirance נחתה במאדים.

ב22:45 היא ישבה על הזין שלי ונהמה מילמולים, אני חשבתי על ילדה אחרת שנוגעת בעצמה, באצבעות קטנות עוצמת עיניים.

כשגמרתי, היא שאלה על מה חשבתי. אמרתי לה שעל הגשושית שבהתמדה מחפשת חיים על כוכב מאדים.

היא צחקה ואמרה שאני שקרן.

חייכתי.

היא ונילית אבל חכמה.

היא גם עושה קפה נהדר. היא בריסטה.

אז טפחתי לה על התחת החלק שלה ובקשתי קפה.

בבית אני שותה תה. היא אמרה.

אני אשתה גם תה. אמרתי. וחשבתי על אחרת.

תקראו לי שקרן ומניאק בנ זונה. אז יש לי שני דברים להגיד על זה.

קודם כל, זה נכון. 

חוץ מזה , היא חמודה ממש. כשדברנו בקפה, לפני שהיא הכינה לי את המקיאטו הכפול, היא שאלה בתמימות לפני החשבון מה השם.

גוסטאבו בנואה. אמרתי.

לקחת כמה שניות, והיא הרימה עיניים חומות, וצחקה.

השדיים הקטנים שלה קפצו מרוב אושר.

גם האישונים שלי.

בהתמדה, תגיעו רחוק. אמר מישהו חכם.

אני חושב שבמשלחת הראשונה למאדים, ישלחו אותי עם כל המניאקים. אמרתי לה כשבאה עם התה.

אתה מזיין נהדר, היא אמרה.

שקרנית.

את מכינה קפה מצויין, בשקרים לבנים את בינונית.

היא התיישבה בתנועה של זעף חמוד.

אני רוצה עוד. היא אמרה.

טוב. 

אבל זו הפעם האחרונה שאני מזיין אותך השבוע. אמרתי.

בכל זאת, אני צריך להתחיל לארוז למאדים.

לפני שבועיים. 19 בפבר׳ 2021, 17:22

המילים שלי נושפות לך בעורף

נושכות , נשיכות קטנות בעורף ובצוואר. נושמות את הריח שלך. יורדות אל בין השדיים שלך.
המילים שלי גולשות אל הבטן שלך, הקימור שלפני הדגדגן המשתוקק שלך.
המילים שלי חולפות על שפתיים לחלוחיות, אל חור התחת שלך והלאה אל החריץ של התחת שלך.
הן מחפשות מנוחה בשקערוריות הגב שלך, מטפסות את שרירי הגב, אל השכמות.
המילים שלי משאירות פס של רוך ועקבות של בשלות.
המילים שלי נושכות אותך לפני שאני חודר ובועל את מחשבתך.
הגוף שלך נפתח אלי. ילדה.

אני לא מתכנן את זה, זה פשוט נשפך כמו המים בסכר אניעם. זה מציף את הבטן ועולה לגידים ולשרירים שליד הכתף. זה מציץ, כדי לודא שאף אחד לא אורב בפינה. כמו בסרט אפל, זה מזין את עצמו. כמו חומר מכוכב אחר.

לפעמים, כשהמילים שלי ממש טובות, דיויד בואי בא לבקר. הוא יושב ליד ליאונרד כהן והם מתייעצים. 

הם לא ממש אומרים לי מה למחוק או לשנות, אבל במבטים שלהם אני רואה איפה המילים היותר עוטפות שלי.

כשהם מנסים להלחין את המילים שנכתבות, אני מבין שזה זמן לברוח.

מישהו כתב היום כמה אנחנו פחדנים, מאחורי המקלדת. האנונימיות הזו משחררת אותנו, לכתוב משפטים ופסקאות חודרות, פולשניות, מבטיחות הבטחות שווא ולברוח.

הפחד הזה מאינטימיות, מופיע כמו צלליות על הקיר.

אני מגיש לך תמיד זר של מחשבות.

לפעמים הוא נשאר בלי כתובת לשולח. רק את יודעת שזה שלך.