רשימות השטן- ספר שלישי

היא כלבה מצויינת.

עם חגורה כרוכה על הצוואר שלה וחירחורים קטנים כשהאויר נגמר לה בריאות.

פה אפור, וכואבות לי הרגליים.

אחרי שאני מתקלח, אני מרגיש זקן. כל כך זקן שאפילו התמונה של צרלס ב. לא משקפת אותי צעיר יותר.

אני מגעיל.

ואז אני נזכר בה. בכלבה הטוטאלית הזו.

ואם אני אגיד לה לקפוץ מהגג?

אני מניח שלא אגיד. אולי אקפוץ קודם אני, כדי לבדוק שזה מעשי. 

היין פה טוב. הבקבוקים קרים. הכוסות ארוכות ושקופות. הן מתמלאות במהירות.

בבר של המלון, אני יושב על הכורסא הכי רחוק ומגלגל כוס עם משקה בצבע דבש.

אני בגרביים.

שיקפצו לי.

בשביל 400 יורו ללילה, אני אשב בבר בתחתונים וגרבים ואחכה לאבישג שתבוא לחמם את המיטה שלי לפי השינה.

אני לא מגולח.

היא כלבה נהדרת. טוטאלית וצייתנית. לפעמים בודקת גבולות. היא משחק מונופול על הקנאה. אני יודע שזה מניע.

היא שואלת שאלות ולא סותמת.

עכשיו שהזין שלי רחוק מהפה הקטן שלה קשה לגרום לה לסתום.

אני שולח לה כמה משימות. היא משתתקת.

מבצעת כמו שעון שווצרי. שעון שוויצרי חלק ומכוון.

אחרי התהום, כלבה, יש עוד אחת, ועוד גיהנום.

אל תבדקי אותי.

אני אחזור.

קצת לפני שנפרדנו, עוד עמדתי עם הקסדה ביד,

ביקשתי ממנו להוציא את הכלבה.

לכמה זמן אתה נוסע, הוא שאל.

שבוע.

פשוט תוציא אותה עם קולר, ותוליך אותה כשאתה מחזיק בחגורה.

זה מרגיע אותה.

כשהיא יותר מידי זמן בבית, היא מתחרפנת.

הוא חייך, חיוך קטן.

ותשים לב, מאחורי הבית, בשדרה, היא מושכת לצדדים.

לא יודע למה, אבל תחזיק אותה חזק, אחרת היא עושה שטויות.

החיוך שלו נמחק.

לפני שהוא ישאל,הוספתי, היא בסדר בחושך. אל תדליק אור.

יש לה חושים חדים.

היא תריח אותי, כשאחזור.

בדרך הביתה, ליווה אותי ירח מלא.

לך תבין.

סטירות.

זה הדבר היחיד שאני מצליח לחשוב עליו. ואני באמת מתאמץ.

הזזתי את הספרים ושמתי את המפתחות של האופנוע והקסדה במדף הכי עליון, את הויסקי והקמפארי והג'ין החבאתי מאחורי המקרר.

עברתי ליד שני ברים במקום מעניין, ובשניהם היו ברמניות מקועקעות, אבל לא נכנסתי.

סטירות. זה מה שיש לי בראש עכשיו.

לסטור.

והרבה.

בפנים, בשדיים, בתחת, בירכיים ועל הכוס.

להכאיב.

והרבה.

אני לא מניח שזה קשור למצב נפשי, כי אני פסיכי באופן די קבוע, כבר שנים.

מתעלל סדרתי.

סטירות.

עם כף היד או עם גב היד.

סטירות כעונש, סטירות כהשפלה.

סטירות לסתומה.

עד שתלמד.

אני מתקלח ולובש גינס משופשף.

העבר שלי בכיס האחורי, ואני סוגר כפתורים כמו בפרסומת שפעם ראיתי.

יש אור חיוור שנכנס מהחלון.

סטירות.

או לקעקע לכלבה  בר קוד קצת מעל לכוס.

סימון בעלות, זה תמיד עובד.

זה אולי ירגיע אותי.

חזירי מלחמה.

בית מטבחיים 5.

בנמל הבית, סירות טבעו והדמעות מציפות אותך.

זו התחושה של העצב, כשהחגורה מתרחקת ממך.

אל תחזיר אותה לחגורה, את מבקשת.

תזהרי ממה שאת מבקשת.

חזירי מלחמה, זיון חפוז עם השכנה.

התופים שאת שומעת, זה הלמות הלב מהחלון הפתוח.

חזירי מלחמה, לועסי בצל חי וסטייק מדמם. נשיכה מהירך וסטירה בכניסה למסיבה.

את יודעת למה זה מגיע לך.

את תמיד שרוטה, כבר לא יכולה להסתיר את הסימנים שעל הזרוע. זה מהדוד ההוא וזה מהאבא הזה.

חזירי מלחמה.

מחייכים אליך מאחורי המסכים.

את הריקוד שלך את תמשיכי, מאחורי וילון מוכתם.

חזירי מלחמה. חזירי מלחמה.

שבת שחורה.

יש מקומות, שלפני שנכנסים אליהם, משאירים את המצפון בכניסה.

זה לא גיהנום ולא גן עדן, סתם מקום שהריח של העור באויר והידיים מתוחות.

המשקאות על חשבון הבית, כמה שיותר שיכורה את נכנסת, ככה תצאי עם סימנים על העור.

בודקים תעודת זהות בכניסה, ילדה. ואם יבקשו ממך להביא אישור מההורים, זה סימן שאת צעירה מידי.

העור שלך מתוח ויפה, אין עליו סימני השפלה, תתלבשי ותלכי.

גם אם את באה עם החברה המכוערת שלך, את עדיין צעירה מידי להרגיש יד מחוספסת של גבר רעב.

את ההתמכרויות שלך תשמרי לספרים של ג'יין אייר ולחטיפי פיצה וXL.

אני מסתכל עליך, אבל מביט באחרות.

ואם המבט שלך ישאר עלי יותר מכמה שניות, זה יגמר בזה שתזחלי עירומה על הרצפה.

לי לא אכפת. הברמן יסתכל.

תתעודדי, את לא האחרונה שאני מסרב לה.

אני נזכר שספרת לי פעם, על אחד הבחורים שזיין אותך.

התעכבת על הפרטיים. כי אהבתי.

ספרת שהוא שם את פינק פלוייד כשהזדיינתם.

לכל סיפור כזה, יש התחלה וסוף. יש שמות וריחות ונוזלי גוף. לכל סיפור כזה יש עוצמה שונה של קנאה.

ואני בכלל בא מהצד האפל של הירח.

אני זוכר שחשבתי לעצמי, בת זונה, את מגרה אותי גם כשאני חושב על עיוותים בחלל.

ספרת שהוא שם את הצד א' כשהוא זיין אותך חזק.

ואני תהיתי איך הבנזונה יודע מתי להפוך תקליט בכלל. ואם זה יצא על דיסק ואיך נראית העטיפה. הכל רק לא על הגוף הקטן שלך נמעך תחתיו כשברקע פעימות הלב שלו. או פעימות הלב של היצירה המזויינת הזו.

פס הקול של הקנאה שלי נמצא ברשימת כל התקליטים הכי טובים של המאה ה20.

אני זוכר שאחר כך סובבתי אותך, ומשכתי את התחת שלך אלי צמוד.

זיינתי אותך בכוח מאחור. כמו שהבנזונה. רק כדי להוציא ממך גניחות וצעקות חנוקות. אני זוכר שצעקת עוד על איזו גבעה אפלה.

עכשיו אני נזכר שבכלל חשבתי כמה דברים משמעותיים כשמוסיפים להם פסקול מעולה.

זה לא הופך לסרט של טרנטינו או אלמודובר, אבל זה בהחלט נהיה זכרונות של מטורף מקן הקוקיה.

כשהתחלתי לכתוב את ההטקסט הזכרוני הזה, נזכרתי שמתישהוא חזרת אליו, לשמוע צד ב.

לצד האפל של הירח יש שני צדדים במוח המעוות שלי.

לך תבין.

פסטיבל של שלושה סרטים ביום אחד. זה הצפה של אדום למוח.

בין השירים בספרדים לצילום המוזר מהשנים הראשונות שלו, אלמודובר מספר את הסיפור שלו דרך האהבה לנשים.

אני חושב על הפרופיל המושלם של האהבה שלו. אין כזה.

אולי אנטוניו באנדרס. אולי פנלופה.

תאהב הרבה, בסוף תמות.

צ'רלס ב.

או שהכבד יהרס או שתתרסק על קיר. מה שיבוא קודם.

צל כבד מביא ענן אחד. שמים שלמים מביאים נשורת גרעינית.

הפסקתי לעשן, הרבה לפני שהפסקתי לשתות. לזיין עוד לא הפסקתי. אולי אחרי שאמות.

אולי אתחיל לעדן.

אל תבקשי ממני להסביר. גם ככה אני חושב שכולן מטומטמים סביבי.

אני מזריק עוד תמונות באדום למוח.

עוד סרט של אלמודובר.

אולי אמבטיית קאמפרי.

אולי סתם לשכב על החול החם.

הקסדה כבר בחוץ. עכשיו כפפות ומבט מזוגג.

מתחת לשמים ולכוכבים יש עוד עולם שלם לכבוש. אני רק מסמן עוד תחנה בדרך.

רק אהבה צריך, היתר יכול ללכת לעזאזל.

צ'רלס ב.

קרלו שטרנגר כותב על שלושה מקרים די קיצוניים בטיפול.

אני מדפדף אחורה, כדי לזהות מתי הספר הזה נגע בעצבים החשופים שלי. לא מוצא.

אולי זה בכלל היה הרגע שמזגתי לי ויסקי מבקבוק חדש מהדיוטי.

יש לזה טעם מעושן, של התיישנות 12 שנה בחביות עץ.

אני תוהה אם אני מטורף.

קרלו לא עונה על זה ישירות. אבל במבט חטוף במראה במסדרון, אני רואה גבר די גבוה שמתקרב ל60, שמחזיק ליד הפטפון קסדה ומפתחות לאופנוע. בספריה יש ספרים שמדברים על מוח האדם.

אני לא מרגיש את המוח כשאני מכאיב או מצליף.

אולי זו התניה.

תמרה מספרת איך היא בוחרת גברים בברים עלובים בדאון טאון ניו יורק, רק כדי שיכאיבו לה ויכו אותה עד זוב דם.

הכוס של הויסקי ביד, והטעם על הלשון. עוד אחת.

ואני חושב שהספר הזה הוא היחיד שגורם לי לרצות לאונן, יותר מסרט פורנו. ויש לי היסטוריה ברוך השם.

אני שותה גם בירה. חייב לגוון.

וחושב על האחרונות.

תמרה לא באמת באה לטיפול, היא בעיקר רוצה שמישהו ישמע את הסיפור שלה. היא משלמת על שעתיים הקשבה.

אולי יש לי מראות בבית כדי שמישהו יראה את המטורף שגר פה.

זה שמחפש ילדה להכניע.

תמרה מסיימת פגישה בעצירה בשירותים ציבוריים לאונן את עצמה לדעת.

אני מתפשט כדי להתלבש.

אין דמיון.

לפחד יש ריח, אני יודע.

אני מתחיל להבין שיש ריח גם לכאב.

הסט של הסטירות המהירות, המשפילות , הכואבות שבא אחרי הצלפות חגורה מעור על הירכיים ועל הכוס החשוף גורר יבבות וצווחות של כאב.

כבר הרבה זמן אני יודע להריח פחד. כמו כל צייד טוב. לסוגי הפחדים יש גווני ריחות שונים.

אחד מתקתק, אחד בריח מרענן, אחד בריח שמפו כי היא יצאה מהמקלחת כמה דקות לפני שהיא פשטה את התחתונים הקטנים שעדיין ספוגים בריח מרכך כביסה של בית.

הפחד של הנשלטת מהשולט שלה, הוא פחד מניע, מעורר.

יש סוגים שונים של פחד. הפחד מהכאב, מהעונש, מההשפלה, הפחד מכעס של השולט, הפחד לטעות, הפחד לחצות גבול או איסור של השולט. הפחד שהוא יעזוב אותך והפחד לא להיות הכי טובה.

הפעמים הנדירות שקוקטייל הפחדים מתמצק לתוך הפחד לא להיות הכי טובה- מטיס את הקשר לאחד שמשאיר טביעות עור לנצח.

עכשיו אני מבין שגם הכאב.

תמיד ידעתי שפטיש יכול לגרום נזק בלתי הפיך לראש של בנ אדם, לידיים ורגלים ואצבעות. זו הסיבה שיש פטיש באוטו. מתחת לכיסא.

אני מרגיש לפעמים שעולה לי הג'ננה. אני נושם עמוק ורואה ירוק. יש לכם בדיוק זמן לפגוע בי, כמו הזמן שיקח לי להוציא את הפטיש.

יש בסרט אחד, סצינה נהדרת. שבה הגיבור עונה לשאלה, איך הוא ינקום באלה שאנסו ורצחו את אישתו והילדה שלו: אני הולך להרוג כל אחד ואחד מכם. והדבר היחיד שמצער אותי, הוא שאני הולך לעשות את זה רק פעם אחת.

הפחד מניע, הכאב מרתיע.

ואז מתחיל הריח הזה, שמערבב זיעה מהבלוטות עם הבל פה של נשימות עמוקות.

הריח של הכאב.

לחיות טורפות, זה גורם לחשוף שיניים.

לחיות טורפות הולכות על שתיים, זה מעמיד. ילדה

מערבב קרח ולימון בכוס מלאה של וודקה.

זה פותח את הלב.

אחר כך אני שומע תקליט של רנדי ניומן. יש מילים בתוך העטיפה. הלילה יורד פתאום.

באוזניים עוד מהדהד לי הצליל של האספלט מיילל מתחת לצמיגים של האופנוע.

המרחק מתל אביב ללב שלי הוא קצר.

גם המרחק בין הבקבוק לכוס.

אני תוהה אם אני נקשר. אני תמיד גרוע באינטימיות. מחפש בספרים את מה שאפשר למצוא בכל בר על הדלפק.

בסוף אני מזמין עוד קיין וזוג מצבטיים. אפשר לכוון את הכאב.

זה נותן תחושה שאני שולט בסבל שלך.

אני כותב בשבילך. תקראי.

זה מרגיש מוכר כל כך.

זה כמו ויתור אינסופי.