היא בקשה שאכתוב עליה, אבל אני כל כך דפוק שאני יכול לכתוב רק על עצמי.
אפשר לחשוב שהאלכוהול בכוס שלי טעים יותר מבכוסות של אחרים.
אני בכלל חושב, שאני כמו מטרונום מקולקל. מתקתק רק לצד אחד. זה כמו עינוי סיני עתיק. לא ממליץ להתחיל עם זה.
יש לי פנטזיה שתנגני לי בעירום. אני אומר לה.
היא פותחת זוג עיניים מדהימות.
אבל אני לא יודעת לנגן. היא אומרת. לא פסנתר, לא חליל, לא קלרינט.
אז מה עשית כל ימי הבגרות שלך? איזה מין נערה אספתי לי בכיכר רבין.
בעיקר פלירטטתי עם גברים כמוך, היא משתיקה את פעימות הלב הנחלשות שלי.
הסתובבתי בצאטים אסורים בלילות, והחלפתי תמונות חצי מעורטלת.
הארון שמאחוריה, בתמונות, עדיין היה שם, לא מסודר , כשדפקתי אותה בעמידה.
ההורים שלה לא היו בבית. למזלי.
אבל השכנים שמעו אותה צועקת. כי טלטלתי אותה חזק, רק כדי להוציא ממנה את הסיפור על זה שלקח את בתוליה, וביתק אותה בעדינות יש לומר.
אני חושב שאחד התלתלים שנשאר תלוש אצלי ביד, מהקרקפת שלה, נתלש כשאחזתי בשיער שלה מאחור. הראש שלה זעק לתקרה. והגב המקומר דחף לעברי את התחת שלה.
עגול, מוצק, מתריס.
תכתוב עלי? היא מלמלה בנשימות קטועות.
לא יודע.
העור שלך חלק ושחום, ונשארו אפילו סימני שיזוף מהסופש שבילית עם חברים מהצבא בבריכות קדם.
לא יודע. ילדה.
קשה לכתוב על משהו חמקמק כמו כוכב רחוק.
את מנצנצת את המחשבות שלי ומסיטה את הדיעה ממה שנכון.
כל המוסכמות נעלמות במדרגות לפני הדלת שלך.
קומה אחת לפני איבוד לדעת.
אולי, אני פשוט אכתוב עלי.
כמו תמיד.