אני לא יודעת איך להתחיל.
אבל משתלט עלי עצב שפשוט לא רוצה להעלם. קיוויתי שהכל ישתנה ושאני אוכל לחזור להיות ההיא שאהבתי, אבל אני לא. אני מרירה ואני כועסת. אני פורצת לחשבונות מייל של האנשים שאני הכי אוהבת והכי בוטחת בהם ומגלה שהם בכלל לא מי שאני חושבת.
כל הדיבורים הבלתי מסתיימים של כנות ושל אהבה מיוחדת, כל זה נעלם לי מול העניים עם כל מייל שקראתי. שלו, שלה, ההערכה העצמית שלי נעלמה כבר מאותו הרגע שהתגבשה לי ההחלטה לעשות את הדבר הכי גועלי שאני יכולה לחשוב עליו ולשבור את הפרטיות שכל אדם זכאי לו בגלל שכל אדם הוא בעצם חרא.
אבל הנה, עשיתי, גיליתי, נשברתי ואני לא יודעת ממש מה לעשות.
זה לא שהוא שיקר לי על משהו גדול. זה פשוט המון דברים קטנים שמראים את האופי האמיתי שהצלחתי לפספס.
הלוואי שלא אהבתי אותו כלכך.
הלואי שלא הייתי משתנה כלכך הרבה.
אבל אני פגועה. ואני רוצה לארוז תיק וללכת. אני רוצה למחוק אותו ולשכוח הכל, בזבוז של שנתיים. ככה זה מרגיש.
תליתי בו תקוות שלא ידעתי שקיימות אצלי, ועכשיו שזה עומד להגמר אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי. אני לא רואה את עצמי עם מישהו אחר. אבל גם הלבד איבד מהזוהר שלו. אני מתחלחלת להגיד את זה כי זה כלכך פאסה, אבל עדיף לי לא להיות בכלל. כי האמת היא שגם את האני הקודמת לא כלכך אהבתי. ואת האני החדשה אני מתעבת.
מה קרה לי ששכחתי איך להתחיל מחדש?