סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

סתם עוד פנטזיה.

פיקציות.
לפני 11 שעות. חמישי, 5 בדצמבר 2019, בשעה 15:22

הכאב הזה שננעץ כמו חץ בתוך הרחם שלי, על שום מה וכל מה שנקרס. הטילטולטילטולים נותנת להם יתר על המידה להאדיר בי ולשכנע. אתה באמת לא יכול וחולה ועייף וכל הביגור הזה וכל הזוקן ואני שוכחת שכדי לעמוד בקצב שלי הייתי צריכה לדאוג למצוא אחד שיודע להטעין את עצמו באנרגיה נצחית להיות זמין לי ולגחמותיי. ואני לא אוהבת לתכנן ושלפתע תקועה המחלה הזו באמצע כל הגשם הזה וכואב לי מספיק כדי שאחליט לקחת פסק זמן לרגע מכל מה שעלי לעשות באופן מיידי. לקחת פסק זמן ולהשתבלל בתוך מאורה של שמיכות ומזגן על 30 מעלות ומילים של יהודית קציר על רומן לסבי שיגרמו לי לבכות כי הכל תמיד עוסק וקשור אצלי ברגשות.

הלוואי שלא היתה לך מידת השפעה כלכך ענקיסטית כמו המשתנה הבלתי תלוי הכי לא בר שינוי שיש ואני מתנדנדת כמו גרף בוזקת את עצמי מהקל אל הכבד ומזנקת בין קירות כמו הד. נחבטת. אני רוצה להיות חולה ממך האם זה אפשרי בכלל שתדביק בי את כל החיידקים. להתחבק. בחיכוך. להתבשל. בתוך זרועות. ולהיות אחת לתוך אחד פשוט להיות. כי כל השאר זניח

למה אני תמיד נופלת לאותן המילים של אחד שיודע רק להבטיח. ועל מי את כועסת: על כל החיידקים האלה. אין אותנו כשאין סיפור וכל התשוקה שבערה בי בהתמדה לאורך הימים נחנקת באחת אבל האופציה היחידה כרגע היא לנסוע לזה שעדיין מאוהב ושגם עבר דירה ומצא עבודה וכל הסטא----טיות הזו שהורגת ואין בה טיפת (דבר שיש לחשוק בו). אבל לישון איתי הוא היחיד שיודע בלי לעורר בי פחדים מפני ש.

אני אסע אליו כי אני עלובה בבדידות שלי וסופש בלי בן זאת אופציה שלא מתקבלת על שום דעה הוגנת.

לפני יום. רביעי, 4 בדצמבר 2019, בשעה 12:08

אני אזדיין עם מה שאתה מייצג בשבילי או כמו שרחל הקדישה לזלמן "הד ההרים" עתה כאז, צלול ועז, על אף שהועם הפז. אני אפקיר דמות גשמית שצורחת המון כאילו שכל רגע נתון של חדירה מהווה אורגזמה עוצמתית, שרשרת גמירות של ממש ואאחוז לך בידיים הכבדות כאילו שחיי תלויים בזה. ואשרוט ואחרוץ חרכים מבעד לעור הבהיר שלך כי רק ככה אפשר. כי רק ככה יודעת. ואתה תפרש זאת כאהבה טוהרת ואני יודעת שמדובר בלא יותר מחרמנות מצטברת. ושאין אף אמיץ שיאלף את הסוררת. מפריחה עננים של מקטרת

אחרת

מה האופציה הנותרת. אני אוהבת את התרגיל הנתון הזה, ביחרו שיר ונתחוהו לנתחי נתחים. דליה ברורה לי כשמש בוהקת מדי וחלפי לא מספיק הרטיט בי את המיתרים. ואילו את רחל אני יכולה לצייר באלפי ציורים. כי המסתורין שבך, ואיך על אף היותך גלותית יש לך עברית כלכך מרגישה. ואיך יכלת לוותר על כל האהבות ולתת להן לחלוף לך מתחת לעט. ולמות אחרי הרבה שנים של צער על כל מה שלא יהיה עוד וכל מה שכלכך רצית

לתת

אני רואה בהמון מהן התנפצות של כל החלומות. וזה פיוטי כבר עד אימה. התחלתי בזה שאני צריכה זין ובזה אסיים. אמן

לפני יומיים. שלישי, 3 בדצמבר 2019, בשעה 18:33

חשבתי על כאב שאני נותנת לו להדהד בפראות בין כל הקירות, ועל היום בו אגדל להיות לאישה בוגרת ויסתם הגולל על כל החלומות הילדותיים שלי ועל הלגיטמציה לבטא אותם, ללחוש אותם, לכתוב אותם בכתב סתרים סודי שרק יחידי סגולה או כחולה יודעים לחשוב שהם מבינים, הכאב הזה כשהוא לא מפעפע בדיפוזיה עקשנית שוכב לו בשקט נח ונושם את נשימותיו הרושפות שבעתיד ירעילו כי יום אחד אבין שאין לי עוד שום זמן אחר להיות נהדרת ובמה התעסקת עד עכשיו? בלהיות לעמוד תווך מרכזי ודומם מזמין להישען חמים למגע מכיל אוהב. בחייהם של אנשים רבים וטווח הגילאים יתרחק לו ואת כבר לא תיהי חלק משום מסגרת ושום נוחם לא יהיה ועל בסיס מה בנויה כל התוחלת.

על מה אני מבזבזת את הזמן. על לנסות ליצור תוך חירוף הנפש וטאטוא הרפש את מיטב הצלילים במיטב סידרם ולדמיין עטיפות מרשרשות שרק בהן אתגונן בהתרכבלות. כי לא יאונה לי כל רע שם כשמראש אני מוותרת על האופציה להיות.

 

(זה לא מובן אפילו לעצמי מה אני לעזזל מנסה לעשות.) 

לפני יומיים. שלישי, 3 בדצמבר 2019, בשעה 07:38

אני אבקש מפתח לאולם הגדול והוא ייתן לי ואולי אף יבקש להביט בי בשעת מעשה. אני אהנה מתחושת תשוקה שקטה שאסור לתת לה לבעבע בי. כשהוא ביקש שאלמד את הילד שלו אמרתי "אין לי זמן" בחטף אבל בעצם ביקשתי לומר אין לי זמן להתאהב בך. אני כבר בסוף מעגל הטרגדרקומדיה בחלק בו הקהל מוחא כפיים וקם כדי לאסוף את חפציו, והמיינד כבר מתמלא בחומרים אפורים אחרים הקשורים לחיים עצמם והשחקנים נשכחים לקראת התארגונתם למופע הבא. אני מניחה שמי שכתב ספר על סכיזופרנית היה כזה בעצמו פעם, זה התרגום הכי גרוע שקראתי אי פעם לספר אבל זה לא פוגם במקצת מהנאתו. עולמות הדמיון שהייתי בוראת ונוטשת כילדה כנערה כחיילה היו רבים מספור, האמת היא שברגעים אלו ממש אני חיה בעולם שכזה. כשאני לא כותבת על בנים אני נושמת אותם ובכל היקום כולו כבר לא נותרה חלקה פנויה מאהבה כוזבת. אני אתייחד עם הכלי העצום הלילה ומי שירצה יוכל לבוא ולשמוע ולהתאהב בסרט שאני חיה בו. חבל שאני לא פותחת פתח לבנים אמיתיים ונשארת רק עם מהתל רגשית שפוצח נפש אחת לגזרים וכל גזר בנפרד מתמיד בהתעופפות שלו למחוזות ללא שם ומזור ומרגוע ושאר מילים מנחמות

לפני 3 ימים. שני, 2 בדצמבר 2019, בשעה 22:58

אסור לי להיות עייפה כלכך כשרק יום שני היום ויש עוד 8 שבועות תמימים עד סוף הסמסטר לא כולל תקופת מבחנים. תאחזי בשלהבת אם לא במשמעת העצמית שלך לפחות בנסיון להיות כזו, חרוצה ונלהבת. עם קשר או בלי, יש לי תשוקה בלתי נלאת ללמוד יצירות קלאסיות חדשות. וואלס מינואט קליל של שופן יהיה הבא בתור, אני חושבת שבשבועיים הקרובים כבר אסיים לעבוד עליו. ולאחריו הדבר המקסים הזה:

מדובר בעבודת אצבעות מאומצת וסזיפית. הרגש יבוא אחרי זה (הרגש תמיד מגיע אחרי זה.) והמשמעת העצמית שתהיה דרושה כדי שאגיע לרמת אצבוע טובה כלכך ולדיוק מושלם תגרור בדיוק את הצורך הזה לעבוד קשה לקראת משהו. לא שחסרים דברים שאני צריכה לעבוד קשה לקראתם.

אפשר לדבר על יום חמישי בכינרת רגע: יירד מלא גשם. 

זהו, סיימתי. 

לפני 5 ימים. ראשון, 1 בדצמבר 2019, בשעה 00:28

זאת מיומנות נרכשת, לדמיין בלילות שיש זרוע להצמד אליה וגוף גשמי לנחום בו, אחרי שעשרות עמודים מספר לא מסוגלים להרדים בך, ואין קול של אבא או אימא, אותו קול שהיה שר לי לפני המון שנים על דוגיות ומלחים, והם גם כך אינם יודעים על מיקום מדויק של בת אחת ששטה ושותה בשפכים. (בשנית) שולחן העבודה שלי עמוס בכל טוב. דף עבודה כמעט גמור עם הטיות של פעלים בגרמנית. צרור מפתחות. מחברת משימות. כוס עם שאריות של נמס-בכוס בטעם מרק עוף. ולפני שנכנסה למיטה נשמה במרגוע וניחמה עצמה: החיים במסלול ועודך נושמת במקצב בריא ואת לא אומללה ברוב הימים מוכי השמש. אז בלילות כותבים.

 

לפני 5 ימים. שבת, 30 בנובמבר 2019, בשעה 15:44

היו לו עיניים כחולות לאופנוען הזה על הcbr1000 שרכב בנונשלנטיות מופגנת על הנתיב הימני כביש 4 צפון. ואני אשת הנתיבים השמאליים, לפני שחלפתי על פניו האטתי ל80 כדי שניסע במקביל כמה רגעים כדי שאוכל לשלוח לעברו חיוך מהיר וקצר, קצר מדי, (קראתי באיזה מקום או שסיפר לי איזה אחד שתמיד הזמן שבו בנות מסתכלות אל עבר בנים כשהן רוצות להתחיל איתם קצר מדי ממה שבנים מסוגלים לקלוט) והכחול הזה ששידרו לי עיניו לשניה המסוימת הזו היה אלקטריק לחלוטין (קיפ יור אלקטריק איי און מי בייב, כמו שזיגי דורש, כך גם אני) ועצם הסטת המבט שלו מהכביש, אלי ברכב, כל הסיטואציה הממשית-מדומיינת בו''ז הזו השאירה אותי תוהה לגבי משהו שלא אדע לעולם מה הוא יכול היה להיות, כשחלפתי על פניו בהאצה בסופו של דבר כי אין לי סבלנות להאט בשביל בנים. חתיכים על אופנועים. או בכלל. 

 

 

לפני 6 ימים. שישי, 29 בנובמבר 2019, בשעה 15:25

רציתי לשלוח לך הודעת "תהנה בטיול" אתמול ושכחתי. איזו מאהבת בלאי אני. דווקא בתקופת מיסוד יחסי ה-מרות אבהות בלהות קלינאות. דווקא בעת שלום חוסדת בה אין לי צורך לחשוש מלהפקיד חפצים יקרי ערך כמו נפש דואבת בכספת שמורכבת מהידיים המחוספסות שלך. כי הפרידה ההיא (הזריקה שלך אותי ההיא) בקניון נדמת כאילו שייכת לעידן שחלף זה מכבר. התקדמנו שנים רבות קדימה ומדובר בשגשוג מתועש מאוד. אני רוצה לדמיין שבין כל טיפות המילים שלא נאמרו שוכנת אהבה מבויישת. ואולי אני טועה לא פחות מהקוסם ההוא שהיה בטוח שהעולם בשל לעבור לשימוש בקדרות העשויות גבינה. מקסימום תיבהל מאוד כמו ילד מפוחד ותתחבא מאחורי אדרת שימלתי לשמע הוידוי. אני לא אעלב כי כבר לא נותרה בי חלקת אדמה פנויה מריסוסים. על הכל אני שומרת. תמיד צריך לזכור כלל ברזל אחד. תשאירי משהו אחד לעצמך שלא תפקידי לעולם בידי אחרים.

בנוסף, I'm an alligator. 🐊