ייסוריה של המידה הטובה

להתקלח ולגלות אחרי שבוע סימן נסתר שהשארת בי. ולמרות שכל שאר הסימונים שסימנת כדי שלא יהיה ספק שאני שלך, כבר דהו, האחד הזה נשאר סגול ובולט. כמו לא נתן לי להסתכל עליו יום יום במראה כמו על שאר חבריו, ולהתגאות בו. בי. הוא היה האחד הפרטי שלך. אתה סימנת וראית ואני פספסתי את מקום הטריטוריה הזה שקבעת. הוא לא ליד כולם. 

כבר לא כואב כשאני יושבת. אבל הלב מתכווץ כי נזכר וכי מחכה לפעם הבאה שייצבע בשלל צבעי הקשת כשאני איני מורשית לזוז או למחות. רק לספוג את המכות בזו אחר זו. זה נה שמגיע לי. זה מה שצריכה. זה מה שהוא צריך ומגיע גם לו. לתת לי. אולי לא הייתי מספיק גיבורה. אולי חיפשתי רחמים כי אני מיוחדת בשבילך. הכאב הצבעוני הזה חסר לי. אני צמאה לציוויים הקשוחים. תקרא בשמי כמה שיותר. תגרום לי להרגיש חיה וקיימת.