לפני 10 שנים. 10 ביולי 2014 בשעה 17:37
אני רוצה להוריד את המסכה הזו,
שדבוקה אליי מאז עליתי על מטוס.
אני רוצה לפשוט את הבגדים שאני לובשת כאן, מסתירים הכל.
אני רוצה להפסיק ללכת על שתי רגליים, כמו בני אדם.
אני רוצה לשוב,
למקום בו אוכל ללבוש דבר קטן ופרובוקטיבי, כדי שתסיר באחת.
אני רוצה לחייך את החיוך המתגרה שלי ולחטוף.
אני רוצה להיות על 4, רק כך יציבה.
אני רוצה להגיע,
לא לדבר,
פשוט להיות,
אפילו אם רק ללילה,
ללא סמים,
מכל סוג,
כשאין דבר,
שיטשטש את הכאב.
אני רוצה לבוא אליך,
חשופה,
בצבע החדש שלי,
אני רוצה שתיגע,
אני צריכה להרגיש,
את המכות כמות שהן.
אני רוצה שתכסה את עיניי,
הן תיעצמנה גם אם לאו,
כי אני לא אוכל להתמודד עם הכל.
כשאני פוחדת,
מהבאות,
כשאני לחוצה,
ממך,
כשאני מצפה,
להחלטותיך,
כשאתה מתייחס אליי כמו אל רכוש,
אני רטובה.
אני מאושרת.
אבל אתה קשה אדוני,
אתה קשה איתי.
בנתיים התשובות שלך הן אלה שחונקות ומצליפות בי.