סופ״ש אצל הסבים. לפנינו ארוחת ערב גדושת אורחים. כולם עברו את גיל 60. ואני. ביני ובין עצמי מחליטה להישאר בפיג׳מה ולאכול מהכל. כשעה לפני שמתיישבים, סבתא זורקת, ״גם אליהו כנראה יבוא.״
זהו. הכל מתהפך. הדם זורם כנהר הממהר לים. העייפות שלי הופכת להתרגשות מהולה בלחץ. והכי גרוע, זה ה ״כנראה״.
רק לא להתלהב ולהתאכזב, רק לא להתגנדר עבור אויר.
אליהו.
אז מיד מדדה לחדר, מפשיטה מעצמי את הטרנינג ודוחסת את רגליי לתוך ג׳ינס הדוק במיוחד. שלא ישכח לרגע את הישבן העסיסי בו אחז בלילות משונים בלתי נשכחים.
את שדיי בלית ברירה כולאת, אצלי גם דרך שכבות הם בולטים, ובכל זאת-יש אורחים..
את השיער מברישה באצבעותיי, פורמת קשרים קטנים ומרגיזים.
מאדימה קלות את שפתיי ומכריחה עצמי לחייך להשתקפות במראה.
מסיימת שיחת טלפון בסלון, אור מעומעם.
״שבת שלום״
אומר בקול הצרוד שגורם לי לכאוב.
מחזיק בידו סיר מרק ומניח. הוא לא ידע שאני שם, מחייך אליי ומחבק קלות.
ואחריו האורחים,
טיפין טיפין מגיעים.
ואני מסתכלת עליו בחשאי. רואה אותו דרך כל איברי גופי. לא זקוקה לעיניי בכדי לראות את האופן בו מכווץ את מצחו, את האופן בו שפתיו זזות כשמדבר בלהט, כמעט תמיד בלהט, את אדמומיות עורו, את תנועות ידיו, את גבותיו המורמות ואת שקיפות ריסיו.
רק עליו מסתכלת.
מבלי להסתכל עליו. אסור שידעו.
אסור שהוא ידע.
והאמת היא שכולם יודעים.
ולא מדברים על זה.
כי אליהו בן אדם קשה. ושירה כל כך פגיעה.
והם מתאימים כל כך. אפילו לחתונה.
וכולם כבר כאן ואפשר להתחיל בסעודה.
אני יושבת כמעט בראש, בין סבתא לרחוק משפחה שהגיע מאמריקה.
ומולי
אליהו.
ולאחר מנת הפתיחה, ומרק חם, אני עוזרת לסבתא להזרים את שאר המנות לשולחן. מנה עיקרית דג אבל יש גם בשר למבקשים.
האורח מרחוק ביקש. סבתא חיממה לו במיוחד.
אחר, סבתא שואלת את אליהו בפליאה, האין הוא גם רוצה.
ואליהו
איך לא, תמיד שמח לבשר.
אני באינסטינקט שואלת,
״להביא לך?״
והוא עונה כן.
סבתא אומרת שצריך לחמם על הגז.
במטבח אני אוחזת במחבת וכף עץ,
האש הכי גבוה. שלא יחכה.
כשכבר חם, חוזרת לשולחן ובלי מילים לוקחת את צלחתו.
אליהו
אומר לי, ״תודה שירה.״
שווה הכל.
מציפה את צלחתו בתבשיל החם ומחזירה לו.
הוא מעצבן אותי בשיחות השולחן. דעותיו הנחרצות והעיקשות. מה פתאום מצביע ביבי? ולמה לא אכפת לו שחברי כנסת יהיו מאפיונרים? ולמה הוא רוצה לטוס רחוק כדי לעבוד ומוסיף שלא בטוח שישוב? ואיך זה שמוותר על תואר וטיול סובב חלקי עולם? ולמה כשמרימים כוסית הוא מבקש כסף, ולא כמוני, אהבה..
אני כל כך כועסת עליו. על העבר המוצלל שלנו. על הבטחות שנלחשו באוזני מתחת לפוך והתפוגגו בצאת החמה. על הצוק שבו הותיר אותי עומדת לבדי, מבולבלת ושבורה.
בתוכי באר ושמה אליהו.
בתוך הבאר גלים של שנאה,
גלים שאומרים ״דבר, אני כבר כלום לא מבינה״
גלים של חמלה על האדם שהוא.
על הכיפה שחבש והסיר.
על הרישיון שעשה מאחוריי גב הוריו.
על הפער הגדול שעליו להשלים בעולם החדש שלו.
אני לא יודעת עליו כלום ממנו. אני יודעת עליו הכל ממני. לפעמים רק אני מבינה אותו, לפעמים אני העיוורת היחידה.
I LOVE HIM
