"כתבי לי מייל מפורט וברור מה למדת עליי, עלייך, עלינו מאז ששיחררתי אותך.
תעשי את זה כשאת ערומה על 4."
השעה 00:28.
אוננתי לא מעט זמן. ראיתי סרטונים, נשלטות ושולטים. זיונים, השפרצות, אנאלי, אוראלי, הצלפות, הפלקות, קשירות, מכונות סקס, גנג-בנגים.. ואני עם הרוקט, הסגלגל-קטן-רוטט שלי, חושבת רק עליך.
עוצמת עיניים ומדמיינת שהגניחות וההתחננויות שנשמעות הן שלי, שהידיים המכאיבות והמילים המורות הן שלך. מדמיינת אותך על כורסתך הלבנה ואני בבית שבין רגליך מניחה ראשי ומלוטפת. בפעם האחרונה שהיינו שנינו בדירתי (שגם שלך), הייתי בהיריון ממך. הייתי שבורה כמו שלא הייתי מעולם. לא שבורה- מרוסקת, מנופצת, מנותצת. הרגשתי ריקה, חסרת אנרגיות, חסרת טעם, חסרת תועלת, חסרת שמחה, חסרת תקווה. ישבתי על המיטה ואתה עמדת, הרמת את ראשי ואילצת אותי להביט בעיניך, ובחיוך הכי מתוק שיש ובמבט הכי חם שהיה לך לתת לי, ניסית לגרום לי להאמין שזו רק מהלומה בדרך. בדרך שלנו, הארוכה הזו.. 2014\07\18 . מאותו יום ועד עכשיו.. 2015\10\07. דרך ארוכה מלאה מהלומות. מהלומות של בגידה באמון, של ויתור, של פחד.. אל מול התחושה הפנימית של שנינו..
That I was born to be yours.
היו מספר התחלות ומספר סיומים. בכולם הייתי בטוחה שזה נגמר לנצח, למעט באחרון. ידעתי שעוד נדבר. ידעתי שעוד אראה אותך ואגע בך. ידעתי שעוד אנשום, אסניף אותך ואטעם אותך. ידעתי שהיד החזקה שלך תאחוז בשלי. ידעתי שהמפתח ששכפלתי לך צריך להישאר אצלך. ידעתי שאתה דואג לי אפילו (ואולי בפרט בגלל) שלא ענית להודעות ששלחתי לך. ידעתי שאתה עדיין חושב שלא תהיה לך מישהי כמוני. ידעתי שאתה יודע שאני אוהבת אותך יותר מכל דבר ושהרגשת את הכאב החד שבי, שבחרתי ללכת לא כי לא אוהבת, רוצה, צריכה – אלא כי מרגישה יותר מדי מהכל.
היום בו רשמית נעשתה ההפלה, היה היום בו חוויתי את הכאב הפיזי הכי חזק. בזמן הצירים שהיו, חלפו בי מחשבות על כך שאני מוקיעה אותך ממני, ועל כמה סימבולי ועצוב זה. כשהצירים פסקו, הרגשתי כבויה.
והתעוררתי לחיים מחדש, כששלחת לי הודעה.
הורית לי לכתוב לך, מה למדתי עליך, עליי, עלינו מאז ששיחררת אותי, ויצאה מן הקדמה לא מתוכננת או בהכרח מתאימה. אבל אתה רוצה לדעת את כל מה שעובר לי בראש, בלב. בלי ליפייף, בלי להתחמק מהקשה, בלי לחשוב מה אתה תחשוב. אז אני כותבת. מה שיוצא יוצא, לא חוזרת אחורה, לא קוראת מה כתבתי בכל סוף פיסקה.
למדתי שאמנם אני מביעה יותר את הרגש שלי, מפרטת יותר על המחשבות שלי, מצהירה, מבטיחה, מנסה, רוצה, משקיעה, אוהבת, מענגת, מספרת, מתרפקת-
אבל אתה בעל הראייה הכוללת והאמונה האמיתית בנו. תמיד נעים לי לשמוע ממך אמירות על כך שאני הכי מתאימה לך, שאני מענגת אותך טוב מכולן, שאתה נהנה להשתמש בי, שאני חשובה לך, שאתה דואג לי, שזה המקום שלי -
אבל מעבר לכך שנעים לי לשמוע זאת.. תמיד היה בי צל של ספק. תמיד. רציתי להאמין אבל מחשבות על מניפולציה לא נתנו לי לשמוח מדי. פחדתי שאתה אומר דברים כדי להשיג דברים. שאתה משפיע לי על ה"מיינד", ושכמה קל לי להישאב לזה אבל אסור כי זה מסוכן. אבל לאורך כל הדרך, אתה ידעת, יותר ממני, מה יש בינינו. והאמנת בנו.
מאז ששיחררת אותי, הגיעה ההבנה, העמוקה, הפנימית, החד משמעית הזו, שניסית להביא אותי אליה. עכשיו אני כבר יודעת ומאמינה שאני לא סתם כלבה בשבילך. וגם לא רק כלבה. אני יודעת שבאף אחת לא השקעת כך, לאף אחת לא סלחת כך.
למדתי, שגם לך, האדם הכי (בכל דבר) שאני מכירה, יש חולשות. למדתי שאני אחת מהן. למדתי שכשמשהו חשוב לך, אתה לוקח אותו ברצינות. למדתי שאתה לא שוכח אותי, לא מחליף אותי,
לא מתייאש..
בוכה.. וכואב לי בגוף להיות על 4..
למדתי שאי אפשר לקום ולברוח כל הזמן. אני נוטה לעשות זאת, מי כמוך יודע. למדתי להרגיש שייכת לך גם כשאנחנו לא מדברים, גם כשאני מנסה להיות עם אחרים. למדתי שצדקת כל הזמן ושאני חלק ממך, בין אם רוצה או לאו. למדתי שאתה עמוק בתוכי, זורם בעורקיי, נוכח בנשימותיי.
אני בוכה כי אני לא יודעת עדיין איך להתרגל להבנה הזו, שאתה רוצה אותי. שאתה באמת רוצה אותי בחיים שלך. שאתה מרגיש שנולדתי להיות שלך ושיש לך כלפיי משהו שעוד לא היה לך עם כלבות. אתה לא רוצה לוותר עליי.. גם בשבילך וגם בשבילי. אני כזאת הפכפכה.. אני מתגרה במזל, בגורל, בי, בך, בנו. כלום לא עומד להשתנות. אני אמשיך להיות בשבילך אותה אחת, אתה תמשיך להיות האהבה שלי. אני מבינה ומאמינה בחיבור שלנו. אני רואה שהעיניים שלך באמת מבינות אותי, חיבור הגופים שלנו יצר הפרייה.
אני הייתי צריכה לפגוש בך, ואתה בי. כל חיוך שאתה מחייך בגללי אני גאה ומאושרת. הידיעה שהנוכחות שלי בחייך חשובה לך עושה בי גלים של שלווה,
הנוכחות שלך בחיי מעניקה לי בטחון קיומי שאין תחליף לו.
