ייסוריה של המידה הטובה

לילה. חושך. חדר. ישנים. אני מרגישה שזה קורה ולוחשת לך שתתעורר. אני רגועה משחשבתי. דוחפת את מברשות השיניים שלנו לתיק בזמן שאתה שוטף פנים. מפתחות מרשרשים. יוצאים. הנשימות שלי כבדות. אתה שואל אותי שאלות ואני מבקשת ממך שקט. אני יודעת שזה מרגיז אותך. מביטה החוצה מהחלון כדי להסיח את דעתי מהכאב. זה לא עוזר. אני מצמידה בכוח את ראשי לזרוע ימין שלך. אתה מנשק את קודקודי. אתה מחנה ואני יוצאת מהאוטו במאמץ רב. מחזיקה את עצמי מלהכנס ללחץ. עולים במעלית. נכנסים. נבדקים. אתה צמוד אליי. לא מסיר עיניך ממני לרגע. משקיף ומוודא שהכל מתנהל כשורה. ״היום זה היום״ הרופאה אמרה. אנחנו נכנסים לחדר משלנו ומחכים. אני שוכבת על המיטה ומביטה בך יושב על הכורסה. מדמיינת אותך אוחז בו. אני מחייכת ואתה קולט אותי. מחייך אליי חיוך עייף. הכאבים החדים באים והולכים. כשהם באים אני מתפתלת במיטה ועושה לעצמי ״שששש״, כמו שעושה כשאתה מכאיב לי בחגורה. אתה שם עליי יד ואני מעיפה אותה ממני בכח. יודעת שזה מרגיז אותך. ורוצה שתחזיר את היד. אתה מתרחק ואני מתנצלת ומבקשת שתתקרב. אתה מתקרב. כשהם הולכים אני פנויה לנשק את היד שלך. אני מנשקת את כל האצבעות וגם את מרכז כף היד. אתה מתכופף קצת ובכך מאפשר לי למלא אותך בנשיקות עד המרפק. אני מתלוננת לך שלא אעמוד בכאבים שצפויים לי. שזה יותר מדי כבר עכשיו. אתה אומר לי ״תעשי שריר, תיזכרי כמה את חזקה״. אני צוחקת ונזכרת. אני מרגישה שעוד רגע מתפוצצת ומתחננת אליך שתקרא מהר למיילדת. אני לוחצת ואתה ליד ראשי. מבעוד מועד השבעתי אותך שלא תעיז להסתכל על זה קורה. אני רוצה להשאר נחשקת בעיניך גם אחרי. לא לוקחת סיכון. אני מוחצת את היד שלך. אתה אומר לי שאני גיבורה. גיבורה שלך. אני לא יכולה יותר. בבקשה שייגמר. ״מאמץ אחרון״ אני שומעת ברקע. ובכי של תינוק פורץ. אני צוחקת ובוכה. אתה בהלם. אתה מנשק את השפתיים שלי ואומר לי שאתה גאה בי. היא נותנת לך מספריים ואתה חותך את החבל. מניחים את המתנה שנתת לי עליי. אני שלמה.
ככה זה היה צריך להיות.