מילים מלוכלכות

"בחורות עם רמה" זה שם קוד לסחיות שמפחדות לראות את עצמן באור לא מחמיא. מפחדות לחוות שפל של קושי ופחד שאף אחת לא נראית בו טוב. את לא מפחדת. את יודעת בדיוק כמה מה שאני עושה לך משפיל ומעורר רחמים, ומוכנה להתפלש בזה, בדמעות וברעד ובהכרת תודה, בזמן שאני מביט בך מקרוב. זה לא מוריד את הרמה שלך, אלא מעלה.

חורים לא פיזיים ובלתי נראים. פערים מחוספסים המתגלים כשאני מעביר את קצה לשוני על אונות המוח שלך. נקבים שננקבו בחוסר זהירות של אחרים, בורות קומפוסט אורגניים ומוכנים לזרעי המחשבות הלא גמורות שלי, פרצות אבטחה וסדקים דרכם נכנס הגשם ומרקיב את הכל.

חורים המובילים ישר לכאב, בלי לעבור בעונג ולאסוף אורגזמה בדרך. פצעים ללא רבב וללא סימן. נזק פנימי, ישן, מצולק, מורגש רק במזג האוויר הנכון, מופיע רק בצילומים מטושטשים, נגיש רק בעזרת גלי קול ורצון טוב.

פתחים מביכים. מבישים. מבזים. חסרי הגנה. ללא סיכוך. לא יפים. לא מחמיאים. לא משאירים מקום לדמיון. כאלה שאוכל לפעור לך במבט, בהנהון, בהרמת גבה. בפרטיות או בפומבי. בעירום או בלבוש מלא. בכפפות וציוד מעבדה או בפטיש חמש קילו.

עד שיהיו גלויים ופתוחים כל כך שלא תוכלי להסתיר דבר, ואז שלא תוכלי לרצות להסתיר, ואז שתשכחי שאי פעם היית סגורה, ואז שתאבדי את ההפרדה בין הפנים לחוץ, ואוכל לטייל לתוכך בחוסר מאמץ, דרך כל חור שארצה.

"אני נוטה להוציא כנות ופגיעות מהנשים שאני יוצא איתן," אמרתי לה, ואחרי שניה הוספתי: "או שוכב איתן." זה הפתיע אותה. היא ניסתה לשאול אותי מה פשר האמירה הזו. גיחכתי מעט ומשכתי בכתפיים. אמרתי לה שגופים לא משקרים, ושזה בדיוק כמו בשיחה: אם רק סותמים לשניה ומקשיבים כל המידע נמצא שם.

"אולי זה משהו שצריך לחוות מיד ראשונה," היא אמרה, ושאלה אותי מה ארצה לקינוח. אמרתי לה שלא אתנגד לנשנש משהו מתוק. היא גלגלה עיניים.

"מה למדת ממני?" היא שאלה לבסוף. אמרתי לה שיש לה משהו לא לגמרי פתור עם סקס. היא מזדיינת כדי להרגיש הרפתקנית אבל ברגע האמת מתביישת בעצמה ובתשוקה שלה. היא רוצה שהגבר ייקח פיקוד, אבל שיעשה את הדברים שהיא רוצה, אבל בשום אופן לא לומר אותם בקול רם. היא הקשיבה ושאלה אותי מה היא רצתה. אמרתי לה שהיא רצתה בדיוק את מה שקיבלה: את הרגע בו היתה נבוכה לפתע כשהבינה שהיא עירומה לגמרי ואני עוד לבוש, והבטתי בה בהנאה גלויה בלי לזוז ובלי לבקש ממנה דבר; את הרגע בו הרגישה שהיא נמתחת עד לקצה גבול יכולתה ולא יכולה לשאת את זה יותר, ובכל זאת המשכתי להתענג עליה, חזק ובלי רחמים; את הרגע בו צעקה משפט בשפה בוטה מאוד, כאילו היתה מלאה ומרותקת כל כך שהוא פשוט נפלט החוצה.

אמרתי לה גם את ההמשך: שדחקתי אותה לפינה, ולא השארתי לה מקום לאשר או להכחיש או לסתום את הפה ולהעמיד פנים שהיא אמביוולנטית או רק מרצה אותי. שעוד כמה שניות אביט לה בעיניים עם יד אחת בשיער שלה והשניה על הקרסול, והמבט שלי יראה לה אותה דרך עיני, והיא לא תוכל לברוח מעצמה לשניה אחת. היא שאלה אותי אם גם זה משהו שהיא רוצה. אמרתי לה שזה לא משנה יותר, שאני רוצה את זה, והכנסתי אצבעות בין שורשי השיער שלה.

"אז אתה הולך אחרי זה לפגוש את פ'?" היא שאלה אותי.

השאלה היתה מפתיעה אותי בכל זמן, בהתחשב בחוסר הביטחון של הקיבוצניקית שלעיתים קרובות התבטא בחוסר רצון שאפילו אזכיר אחרות. עכשיו, בשניה הזו, הייתי בהלם. התרוממתי טיפה על המרפק, הבטתי בה מלמעלה, והנהנתי במאמץ.

"מה תעשו?" היא שאלה.

"נקשקש, נאכל ארוחת ערב, אולי נזדיין." היא הסתירה את התגובה שלה היטב מלבד התכווצות חזקה של הנרתיק שלה על הזין שלי. זה לא הרגיש כמו גמירה, ובקושי הרגיש כמו עונג.

"איתה אנחנו תמיד מקשקשים שעות בלי להפסיק," המשכתי. "מדברים על דייטים ועל סקס," התכווצות נוספת, "וסתם, על עניינים ברומו של עולם."

היא שכבה שם, דוממת, מפושקת, נבעלת, לא מעזה לבקש שאמשיך. המשכתי.

"יש לה גינה ממש יפה, ודי מבודדת, וזה מאוד כיף להזדיין שם. לפעמים שומעים אנשים עוברים ממש קרוב בשביל ליד, ואנחנו ממשיכים ומנסים להיות בשקט, אבל די שקט שם באופן כללי, אז אני די בטוח ששמעו אותנו בעבר, ואני כמעט בטוח שהיו כמה שגם הציצו. נראה לי שזה עושה לה את זה." התחלתי לנוע בתוכה שוב, מייצב את עצמי ביד אחת ומביט בה מקרוב, עוצמת עיניים, דוממת מלבד מה שזועקים אלי הדפנות הפנימיים שלה. "היא אוהבת להביט לי בעיניים כשהיא מוצצת. בדרך כלל אני גומר לה על הפנים והציצים, בעמידה, כשהיא על הברכיים, אבל פעם קודמת היינו בדוגי אנאלי וגמרתי ככה, לא יכולתי להתאפק." זה ממש לא היה רוב מה שעשינו; התמקדתי באקטים שהיא לא היתה מוכנה לעשות כדי להגביר את האימפקט.

"היא שואלת אותי עלייך. סיפרתי לה את כל מה שעשינו. הכל. היא מאוד מקנאת שאני מזיין אותך בלי קונדום. היא מתה להרגיש את הגמירה שלי בפנים." לא זכור לי במדויק איך המשכתי משם. זמן קצר מאוד אחרי המשפטים האלה לא יכולתי יותר לשאת את העונג של היסורים שלה והתרוקנתי לתוכה. נשארתי בה, והרגשתי את הנשימות הכבדות וההתכווצויות הלא סדירות למשך עוד כמה דקות.

זמן מה אחרי זה יצאתי מהמקלחת עם החלוק שלה עלי. היא חיכתה לי במטבח עם כוס קפה חצי גמורה. ישבתי על הכיסא לצידה ולגמתי מהתה שהכינה בשבילי. היא קמה, הלכה לכבות את האור, ניגשה אלי, הורידה את השורטס, ופתחה את הקשר בחלוק.

"איך היה אצל נ'?" היא שאלה בלחישה.

"מצוין," עניתי.

"נמאס לי לדבר. שנצא לגינה ותספר לי?" היא חייכה. הנהנתי.

החלקים הקודמים

הפרק מתפרסם מחדש עם סיום טיפה שונה. התנצלותי לקהל הקוראים שהספיקו לקרוא את הפרק בשעה בה הוא היה באוויר.

נתי ממצמץ. הוא מסתכל עליה. ומסתכל עליה עוד קצת. ואז הוא מהנהן. "בסדר."

הוא מלחלח את שפתיו.

"אשאל אותך. אני... אעלה דברים מראש. דברים שעוד לא היו חלק מהקשר שלנו."

הוא נתקף לרגע בבליל של מחשבות סותרות. מה היא בכלל יודעת מה טוב בשבילה? ילדה בת 16, אתה חווית דברים שהיא לא מדמיינת בכלל. היא צריכה להגיד לך תודה.

רגע, זו לא בדיוק הבגרות שרצית לטפח בה? הדעתנות שהרשימה אותך? או שכל זה טוב רק עד שזה עוצר אותך מלזיין אותה איך שבא לך?

המבט שלה יציב. היא לא עומדת זקוף במיוחד, ועדיין מסתתרת מאחורי כפות הידיים המשולבות, אבל היא מישירה אליו מבט כמו שהיא עושה בכיתה, כשהיא שואלת משהו מפתיע ומחכה לראות אותו מתפתל. הוא מחזיק את המבט שלה בשלו; נראה ששניהם נעולים באתגר הדדי להימנע מלהציץ בצורת המפשעה שלה בתחתונים השחורים, או בזקפה הגדולה והברורה שלו מתחת לג'ינס. הוא נאנח.

"ליה. אני לא יודע בדיוק לאן הקשר הזה הולך. אנחנו כאן, בחדר הזה, זה כבר הרבה יותר ממה שחשבתי שנעשה. ברור לך שאין לי את כל התשובות, נכון?" היא מהנהנת בתגובה.

"יופי. העולם לא מושלם, וגם אני לא. אבל," הוא ממשיך גם כשהוא מרגיש אותה נדרכת מעט, "זה לא אומר שאני מתכוון להרפות מהדרישות שלי ממך. אני לא רק רוצה אותך. אני רוצה להמשיך להנחות אותך." הוא מחכה לרגע, מנסה למדוד את התגובה שלה, ולא מצליח. "את בכלל עדיין רוצה את זה?"

"כן," היא עונה. "אבל לא כמו קודם. לא דברים מומצאים שאתה מחליט כמו הציור, ואני צריכה לעשות בלי להבין למה. אני צריכה יותר להבין למה." היא מסיימת בהנהון החלטי, כאילו מצאה סוף סוף את הנוסח המדויק.

"ומה אם אני קובע משהו בשבילך כי אני רואה איך זה יועיל לך מנקודת המבט שלי? אולי דברים שלמדתי מהניסיון שלי בחיים?" הוא לא מסיים את המשפט: ניסיון שלך אין. שום דבר טוב לא יצא מהמילים האלה.

"לא יודעת." התשובה האוניברסלית של טינאייג'רים שמשמעותה היא אני יודעת בדיוק אבל לא מוכנה להגיד. "אולי כן." המבט שלה נחלש, רוצה לברוח כמו שהיה ביניהם קודם. הוא לא משחרר אותה. "אהבתי את איך שדיברת איתי על השיחות שלי עם גיל, ועל... כל שאר מה שקרה. הרגשתי שבאמת אכפת לך."

הוא בקושי נותן לה לסיים.

"אכפת לי." זה יוצא חד יותר משהוא מתכוון. "תתרגלי לזה. אין לך מושג כמה אני דואג לך מחוץ למפגשים שלנו. אני שואל את עצמי איך תהיי כשניפגש, ומה אני אתן לך לעשות, ואיך תגיבי, אני כל הזמן מצטער שאין לנו יותר זמן ושאנחנו תקועים בכיתה המזויינת הזאת –" הוא עוצר כשהוא מבחין בפיה נקפץ מעט. היא מהנהנת ומסמנת לו שימשיך. הוא מניד בראשו.

"לא חשוב הנאום עכשיו. בואי הנה."

היא מתיישבת לצידו על המיטה ומביטה בו מקרוב. הוא מסיט את שיערה באצבעות יד ימין.

"שכחי מכל השאר. רק שני דברים. את חשובה לי. ואני צריך שתבטחי בי. זה הכל."

"אני בוטחת בך."

"תגידי את השם שלי."

"נתי. אני בוטחת בך נתי."

הוא מנשק אותה.

"ואת חשובה לי, ליה. עכשיו תגידי לי את זה שוב."

"אני בוטחת בך נתי."

החולצה שלה נזרקת לצד המיטה. נתי בועט את הג'ינס והגרביים לשטיח.

הגוף העירום שלה מונח עליו. כאן, על המיטה, הבגדים התחתונים שלהם הגיוניים. הם בדיוק כמו כל זוג מאהבים בחדר שכור בפאתי אזור התעשיה. נתי מסוגל להעמיד פנים שהכל בסדר עם השפתיים שלו על השדיים שלה, או היד שלה משפשפת את הזין שלו דרך התחתונים, שולחת בו פעימות של עונג. הוא מתענג עליה כמו שהבטיח לה, כמו שמגיע לה, ילדה מבולבלת ואמיצה שאמרה לו שהיא צריכה לדבר איתו.

"תגידי לי שוב."

"אני בוטחת בך נתי," היא לוחשת כשהוא שולח אצבעות ואוחז בשיערות הקרקפת שלה, מסובב אותה עם הגב אליו.

"תגידי לי."

"אני בוטחת בך נתי אני בוטחת בך," היא גונחת בכאב כשהוא ממקם את עצמו מאחוריה ומחדיר את הזין הזקור שלו מהר מדי לתוכה, והרטיבות שהצטברה בה במשך שבועות מצליחה בקושי לסוכך על ההרגשה שלה לופתת אותו כמו אגרוף קמוץ.

"תגידי," הוא מקרב את פיו ללחיה ונוהם לה ישר באוזן. "חזק יותר."

"אני בוטחת בך נתי, כן כן פאק נתי אני בוטחת בך," היא מתייפחת לתוך הכר, גופה מיטלטל כנגדו בזמן שהוא לופת אותה בכוח, רועד ממאמץ ונאנח לתוכה בשיניים חשוקות.

אם היינו פה יחד הייתי מושיב אותך עלי, עושה איתך אהבה ומעריץ את דמותך על רקע העיר כולה, ואף אחד חוץ ממני לא היה רואה כמה את טובה.

אז, אחרי השקיעה, הייתי מרתק אותך למזרן ומפרק אותך מול עיניהן הצופות של כולם, והם היו רואים את המידה המדויקת של כמה שאת טובה, בקוטר ובמשך ובווליום ובפרפור ובצמיגות ובזרימה.

החלקים הקודמים

המשקל של ליה עליו מרגיש חדש. מרגש. זה לא רק הזמן שעבר. זה גם הנסיבות: הם בחדר עם פרטיות, רחוק מעיניים סקרניות ומטרידות, ובמקום מושב עץ קטן שמרדים לו את התחת, הוא מחזיק אותה על מזרן רך. מיטה. סדינים. הזין שלו מתקשח בזמן שהוא שולח אצבע ומלטף לה את הלחי -

לא. רגע. הם באמת צריכים לדבר. 

"אני אתחיל." נתי משאיר את קצות האצבעות על פניה, מלטפות בעדינות, ואת הזין לחוץ לאגן שלה דרך הג'ינס. אחרי הכל, הם מדברים על סקס, בין השאר. סקס ו... רגשות.

"אני... היה לי הרבה זמן לחשוב בשבועיים האחרונים. אחרי איך שזה נגמר במפגש האחרון שלנו בחלל האמנות, כשהיינו צריכים לברוח משם, התרכזתי כולי בטיפול במשבר. במיוחד אחרי שגיליתי מה קרה בינך לבין..." הוא עדיין לא מוכן לומר את השם שלו. הפרפור המילימטרי של האצבעות ופעימת הזין מדברים בשבילו.

"אחרי יום חמישי הקודם, פתאום הייתי חופשי לחשוב מה אני רוצה. כמה דברים התבררו לי. הראשון ביניהם הוא שאני רוצה להמשיך איתך. אני רוצה לפגוש אותך. לדבר איתך. לשמוע מה עובר עלייך. ללמד אותך. לגעת בך. להפשיט אותך. אני רוצה אותך."

היא נושמת יחד איתו.

"אני לא מוכן לוותר על המפגשים בינינו. התרגלתי אליהם, והתרגלתי להתרגש כשיום רביעי מתקרב. ואני צריך את זה."

היא מהנהנת אליו. הוא מהנהן בחזרה. היא מחייכת. לבו פועם במהירות. תגיד לה, הוא אומר לעצמו, ומוסיף מיד אני לא מוכן. לא בקשר שהולך להיגמר בעוד כמה חודשים כשהיא תתעורר ותבין מה היא עושה. 

"דבר שני, אני רוצה שיהיה לנו יותר משעה בשבוע להכל. אנחנו לא מספיקים חצי מהדברים שאני רוצה." כי אתם מזדיינים כמו טינאייגרים חרמנים. כלומר אתה. היא לא "כמו", היא באמת טינאייג'רית חרמנית. "לא יודע עדיין מה יהיה הסידור הקבוע. אני רק יודע שצריכים כזה." הוא מחליק את האצבעות מאחורי האוזן שלה והיא נרעדת.

"דבר שלישי. אני רוצה שתבטחי בי. בלי סודות. בכלל. ובלי בושה. ובלי גבולות, חוץ ממה שנחליט יחד. מספיק מהחיים שלי מוגדרים בגבולות וחוקים. איתך אני רוצה להיות חופשי."

עיניה נפערות עכשיו. המבט הרבה פחות ודאי מקודם. היא לא מפרה את קשר העין לשבריר שניה.

"זה בסדר לפחד, ליה. זה קצת מפחיד. השאלה היא האם את מוכנה לבטוח בי למרות הפחד."

"אני רוצה," היא אומרת לבסוף. עדיין לא "כן". בסדר. נביא אותה לשם.

נתי מושך אותה שוב אליו ומנשק אותה, עוטף אותה בחיבוק חזק עד שגופה כולו נח עליו. הזין שלו משתפשף בכוח בגופה, דרך הג'ינס שלו ושלה, והוא נאנח.

ליה משאירה את פניה קרובים מאוד לשלו. הוא רואה את עיניה מרצדות מעט מצד לצד. הוא ממשיך ללטף בעדינות אינסופית את הלחי שלה.

"תגידי לי. תגידי על מה את חושבת."

"גם אני רציתי לדבר," היא אומרת. היא מחליקה הצידה מעט ושולחת יד למפשעה שלו, לופתת בידה את הבליטה הגדולה. הוא מחייך.

"נכון. דברי." הוא מתווה קו דק מטה אל הצוואר שלה.

"אבל... אני לא בטוחה אם..."

"אם מה? לדבר או מה? ללכת הביתה?"

"לא, נו," היא עונה בנימה מרוגזת, אבל לוחצת בידה ומטה את ראשה הצידה, מקלה את הגישה שלו לצוואר הלבן. נתי מגחך.

"ליה. רואים את זה על הפנים שלך. תגידי. בלי סודות. בלי מבוכה. יאללה."

"אני חרמנית," היא אומרת בקול רם ונימה חסרת סבלנות. "ואני רוצה שתראה את הסט שלבשתי." הקול נחלש מעט. "ושתהיה מרוצה ממני ולא תהיה מאוכזב, אבל גם שתקשיב לי, ושיהיה לי מקום במערכת היחסים הזאת."

נתי עדיין מחייך. הוא מהנהן אליה באיטיות. קצות האצבעות שלו מחליקות על בד החולצה, מוצאות את צורת הרצועה שמתחתיה, ועוקבות אחריה עד שמגיעות לשד העגול.

"זה בסדר. היום יש לנו זמן להכל. וכל עוד אני יודע מה הקושי, אני יכול לעזור לך להחליט מה לעשות. אז קודם כל אני מבטיח לך שלא נצא מכאן עד שנגיד את כל מה שנרצה להגיד, ונעשה את כל מה שנרצה לעשות. ודבר שני, הנה מה שהולך לקרות עכשיו. את הולכת להישאר פה, איתי במיטה, ולספר לי את כל מה שעבר לך בראש בשבועיים האחרונים. לפני, גם, אם בא לך. ואף בגד לא יורד לפני שאני שומע את כל מה שאני צריך לשמוע." הוא מלטף לה את החזה ברוך. "ואין דבר כזה לאכזב אותי כל עוד את אומרת את האמת. בסדר?" הוא מחכה עד שהיא עונה בחיוב.

"אחרי זה תקבלי את מה שמגיע לך. את כל מה שמגיע לך. אני אהנה ממך היום, חמודה. אז יאללה. תתחילי לשפוך."

סיימת להתנקות? יופי. הדו"ח כבר כתוב, את יכולה לקרוא.

קודם כל המימדים הפיזיים. קוטר ועומק. זה במצב מנוחה, וזה אותם המימדים תחת מאמץ, בשיא העבודה. פה זה הזמן שלקח לי להגיע ממנוחה לפעירה מקסימלית. הנתונים שלך טובים, תהיי גאה בעצמך.

פה זה אותם הנתונים לגבי הפתח האחורי.

אלה כמה ציונים בקטגוריות מוגדרות מראש: כמות נוזלים, טמפרטורה פנימית, גמישות מפרקים, רפלקס הקאה, צמיגות ריר וכולי.

כאן מתחת יש הערות כלליות, זה דברים שבחרתי לכלול בעצמי. מה זאת אומרת? אני מחליט. תאמיני לי, ראיתי מספיק כדי לדעת מה חשוב. הנה כאן למשל כתבתי שהסומק מתפשט אצלך עד לפטמות. פה כתבתי שאפשר להרגיש את הדופק שלך דרך פי הטבעת. פה כתבתי שאורך השיער מתאים לחפון ביד, ללפף פעם אחת, ולרסן את התנועה שלך. אלה דברים חשובים. תביני, יש הרבה דרכי שימוש אפשריות. רוב הגברים לא יקלטו תוך שניה מה השימוש המיטבי. אז פה כתבתי: מומלץ להחזיק בשיער ולרסן לאחור בזמן פתיחה אנאלית עד שהאובייקט מוכרחה להזדקף על הברכיים ולהישען אחורה על האגן, מתקבלת חדירה מקסימלית וצורת כינור מושלמת. והנה תמונה. זוכרת איך הרגשת? איך צרחת כמו חיה מעונה? לא נחמד לדעת כמה זה יפה בשבילו כשאת ככה?

אין לך במה להתבייש. תפקדת מעולה. זה דו"ח מקצועי. ביקורת מוסמכת לכל דבר. את יכולה להגיש את זה במועמדויות בעתיד.

תזכרי שמומלץ לחזור פעם בחצי שנה לפחות. את הסרטונים והתמונות נשלח לך ברזולוציה גבוהה במייל, ונשמור אותן פה לבקרת איכות ולשימושי האישי. יאללה, להתלבש והחוצה כמו ילדה טובה.

זה? סעיפים לבדיקות ארוכות ועמוקות יותר. זה מפגשים של חמש, שש שעות. המזכירה תספר לך בדרך החוצה.

מה פתאום, יש לי אולי עוד חצי שעה עכשיו עד התור הבא.

את בטוחה?

אני מניח שאני יכול לכתוב משהו בסעיף הזמינות.

סבבה. תסתובבי, ידיים על השולחן. ראש למטה. ותהיי בשקט, את לא אמורה לקבל את זה בחינם.

החלקים הקודמים

הסופ"ש עובר רגוע. ולאט. הילדים מתוקים ושירי נזהרת לידו, מה שגורם לנתי לרצות להיעלם. הוא כבר מנסח הודעה לקבוצת הוואטסאפ של החברים כששירי שואלת אותו מה קורה ואיך הוא מרגיש.

הרבצתי לתלמיד שלי, ועכשיו כבר יומיים שכל העור מעקצץ לי, ואני חייב לזיין משהו. אותה. חייב לזיין אותה. במקום זה, הוא מפשיט אותה ומזיין אותה חזק ומהר עד ששניהם גומרים, מתגלגל הצידה ונרדם כמעט מיד.

זה לא עוזר. לראות את ליה בזווית העין, חולפת במסדרון בית הספר, מרגיש לו כמו עינוי. כל שניה שעוברת בלי שהוא איתה, עליה, לוקח את מה שעבד קשה וסיכן כל כך הרבה בשבילו, בועל אותה באופן שלא ישאיר בה ספק לגבי הכוונות שלו לגביה, מרגישה כמו שניה מבוזבזת. אתה צריך לקבל את מה שמגיע לך אחרי מה שעשית, הוא חושב לעצמו. הוא יודע שהמחשבה מגוחכת. לא אכפת לו.

ביום שלישי הוא יושב בבית, בערב, ובוהה בתמונות שליה שלחה לו: ישבן עירום, רגליים מפושקות בדיוק מספיק לראות רמז חיוור למה שבינן. זווית מוזרה ולא נוחה לצילום. הוא מנסה להחליט מה לשלוח לה: מחמאה; ביקורת; דרישה לתיקון. אולי כולם יחד. הוא מחליט לדחות את ההתלבטות קצת הלאה ובמקום זאת שולח הודעה לאיתי. יכול להיפגש לבירה? אני צריך עזרה עם משהו.

*   *   *

"פאק. נתי."

שניה אחרי שנתי אמר מה שאמר, הוא כבר מתחרט. אמנם, מבין החבר'ה, איתי הוא היחיד שהיה בוחר לשתף איתו משהו ממה שעובר עליו: גרוש הולל, עצמאי שגר במרכז תל אביב ויוצא עם בחורות צעירות ממנו בחמש עשרה שנים. שזה יותר מדי, כולם צוחקים עליו על זה. זה יותר מדי, והוא יודע את זה, והוא מקנא בך עם האישה המושלמת והילדים המושלמים. ומה אתה עושה? מספר לו שאתה דלוק על תלמידה שלך.

"...נקודת האל-חזור." נתי פספס את כל תחילת המשפט, וממשיך לחשב את הסיכוי שלו לגרום לאיתי לשכוח מכל העניין ולחזור לדבר על הסטוץ האחרון שלו מהמסיבה בסוף השבוע.

"אממ. מה?"

"שאלתי אם נגעת בה, או אמרת לה משהו. משהו קרה ביניכם? משהו שאי אפשר לתרץ באיזו אי-הבנה?"

נתי שותק לזמן מה.

"בזמן האחרון יש לנו שיעור פרטי בחלל סגור בבית הספר, אחרי שעות הלימודים. פעם בשבוע."

"ושם זה התחיל? תגיד למי שהפיל עליך את התיק הזה שאתה לא יכול להמשיך, משהו בלו"ז."

"אף אחד לא יודע שאנחנו שם. זה משהו שקבעתי איתה ישירות."

איתי פותח וסוגר את הפה פעמיים, מנסה לבחור מה לומר.

"ו... אני לא מבין... אתה עושה את זה בכוונה? נתי. תסתכל עלי. אתה מתכוון לחסל את זה, נכון? תענה לי."

נתי מכחכח בגרון. התשובה לשאלה הזו נועדה בשבילו, לעצמו, הרבה יותר מאשר בשביל איתי. הוא עונה כדי לשמוע את עצמו אומר את זה בקול רם, במקום בו לפחות אדם אחד אחר שומע.

"לא. האמת היא שלא. אני מתכוון להמשיך עם זה. אני... זה יותר מאשר סתם הידלקות. אכפת לי ממנה. ואנחנו כבר יותר מדי מעורבים, קרה בינינו יותר מדי, כדי שעכשיו אני אעזוב אותה לבד."

איתי מהנהן ובוהה בכוס הבירה שלו. נתי יכול ממש לראות את כל הדרך בה הוא תופס אותו מתארגנת מחדש בתוך הראש שלו. כשהוא עונה, הוא מתחיל לאט, ומדגיש כל מילה ומילה.

"וואי, נתי. פצצה אחרי פצצה. אוקיי. בוא אני אהיה קול ההגיון בינינו לשם שינוי. משהו חשוב שתדע לגבי מערכות יחסים כאלה. הן נגמרות. זה לא לתמיד. זה כנראה גם לא יימשך יותר מכמה חודשים." קצב הדיבור מתגבר. "היא עוד ילדה. עוד חצי שנה היא תתעורר ותבין מה היא עושה, ואז הכי טוב שאתה יכול לקוות לו זה שהיא תעזוב אותך. והכי גרוע..." הוא מניד בראשו לרגע וממשיך, מהר ואינטנסיבי יותר. "הכי גרוע, בשבילי, זה שאני אפילו לא מקבל לראות את דניאל כל שבוע. הכי גרוע זה גירושין מכוערים ושופט שאומר לך שבגלל שאתה היית דפוק אז הילד שלך כבר לא שלך, כי זה, זה באמת לתמיד, נתי. אל תזרוק את כל מה שיש לך בגלל שאתה חרמן עליה."

"אני לא רק חרמן עליה." נתי יורק את המשפט בחוסר סבלנות.

"אז מה? אכפת לך ממנה? מה זה אומר בכלל?"

"זה אומר שאני לא יכול לעזוב אותה."

"למה?"

"כי היא צריכה אותי."

"איזה בולשיט." איתי מרים את הקול עוד קצת. "זה הכל בשבילך. אתה צריך להיות... לא יודע, חשוב או משהו. תהיה חשוב לאשתך ולילדים שלך, זה לא מספיק?"

נתי מציץ לכיוון הברמנית, שמביטה לכיוונם. הוא מסמן לה שהכל בסדר, וחוזר לשיחה בטון רגוע יותר.

"האמת היא שאני לא לגמרי יודע מה יש שם. אני מרגיש כלפיה משהו. הערכה, או איזו הבנה, משהו שאני רואה בה. אינטליגנציה מאחורי העיניים. זה יוצא בשיעורים. ובחלק מהשיחות בינינו. סבבה, איתי. זה בשבילי. אני נהנה להיות איתה. אני מרגיש חי יותר. בא לי לפגוש אותה, אני מתרגש מזה, אני ממש..." הוא מניד בראשו במקום לסיים את המשפט.

איתי מהנהן באיטיות.

"אוקיי. טוב. אני רואה שכבר חשבת על זה הרבה."

נתי מניע את ראשו מצד לצד בתנועה לא מתחייבת. רק כל שניה בחודש האחרון.

איתי מכחכח בגרונו ולוגם מהבירה.

"אז איך היא נראית?" הוא מחייך. נתי לא מפספס את המחווה. הוא מחזיר לו חיוך ותחושת הקלה מתפשטת בו. סיפרתי למישהו, ואני עדיין חי.

*   *   *

הוא חוזר לתמונות ביום רביעי אחרי הצהריים, בבית, ברגע של פרטיות מהילדים. לפעמים מקליד חלקי מילים ומוחק אותן, לרוב פשוט בוהה. ההודעה שלה מופיעה על המסך, משחררת אותו מהצורך לנסח את עצמו. אני רוצה להיפגש. ולדבר. הוא מהנהן לעצמו ומגיב לה עם מקום ושעה, מחר בערב המוקדם. אין קוד לבוש. תגיעי איך שתרצי.

החלקים הקודמים

ביום רביעי בערב שירי מושיבה אותו לשיחה. היא חושבת שמשהו מטריד אותו בשבועות האחרונים והוא לא מספר לה. אולי חודש או חודשיים. "אני מרגישה שאני לא באותו הגל כמוך," היא אומרת. צודקת. הוא מתאר לה את חייו הלחוצים בקווים כלליים, ובמקום להוריד אותה מהנושא, זה גורם לה ללטף את זרועו ולומר לו שהיא צריכה לדעת על זה בשביל לעזור לו. אשתך ההייטקיסטית תפנה לך זמן לזיין את התלמידה שלך. הקול צלול וחזק הרבה יותר מהיכולת של נתי להשתיק אותו. הוא מודה לה בעייפות. מאוחר יותר, הוא לא נענה לנסיונות שלה להתמזמז. הם נרדמים מחובקים במיטה. המחשבה האחרונה שלו לפני השינה היא התנצלות. אני לא יכול לוותר עליה. לא עכשיו.

*   *   *

הכיתה של אמיר מסיימת שיעור אזרחות ברבע לשתיים ביום חמישי. נתי מפספס שתי הרצאות כדי להגיע לבית הספר בשעה הנכונה ולחכות לאמיר שיצא מהמכלול. ליה עוברת שם בדרך החוצה, לבד. היא רואה אותו ועוצרת במקום, מפנה אליו מבט שואל. הוא מניד בראשו, מחווה לכיוון השער, והיא יוצאת.

אחרי כרבע שעה, רגע אחד אחרי שנתי משתכנע שפספס את אמיר איכשהו, הוא רואה אותו יוצא לחצר בהליכה מהירה לכיוון השער. הכעס גואה בו מיידית, כאילו 48 השעות האחרונות לא התרחשו בכלל והוא עדיין עם הטלפון של ליה בידו, מביט בתמונות. הוא קורא לו בלי היסוס.

"אמיר. בוא רגע, צריך לדבר איתך על משהו."

אמיר עוצר לרגע ומקמט את מצחו.

"מה, המורה? אני מאחר לאוטובוס."

מעולה. שיהיה לחוץ.

"בוא," הוא מנופף ביד בחוסר סבלנות ופונה ללכת למחששה של התלמידים מאחורי המכלול.

"המורה, אני לא יכול -"

נתי מצליף את המילים בחדות ובמהירות.

"אני לא 'המורה', אני נתי, ואני לא מתכוון לחכות לך. תביא את עצמך לפה מייד."

שתי תלמידות צעירות מביטות בחילופי הדברים בדרך החוצה ומתלחששות. לנתי לא אכפת. הוא יגרור את אמיר איתו בכוח אם יצטרך. הוא לא יצטרך. הוא יודע זאת מראש. אמיר מתנתק באחת מהרצפה והולך אחריו.

"מה אתה חושב שאתה עושה עם ליה?"

הם עומדים לבד בין גבעולי העשב הצהוב והגבוה. פניו של אמיר מקדירות, אך אז הוא מחייך.

"לא עניינך, המורה." הוא מגחך.

"ועוד איך זה ענייני. אתה חושב שאתה יכול לאיים עלי ועליה, לנצל אותה ככה, וזה לא יגיע אלי?"

"אני לא מנצל אותה, אנחנו יוצאים ביחד."

"לאנוס אותה בשירותים של הקולנוע זה לא לצאת יחד." המילה גורמת לאמיר לפעור עיניים ולנשוף דרך נחיריים רחבים.

"זה בכלל לא ככה. היא מסכימה להכל, אני לא מכריח אותה בכלל. היא יכולה להגיד לי לא, היא יודעת מה יקרה כי היא ילדה גדולה. חוץ מזה, המורה," הוא מתחיל ולא זוכה להמשיך את המשפט; נתי צועד קדימה, מחזיק את צווארון החולצה של אמיר, דוחף אותו לאחור ומטיח אותו בכוח אל הקיר האחורי של המבנה הנמוך.

"אני לא 'המורה', ואתה לא יוצא איתה. אתה ילד מושתן שלא קולט שהיא כבר אמרה לך לא, עשרים פעם. אז עכשיו אני אומר לך: אתה מתרחק ממנה, או שהיא מתלוננת שאנסת אותה, מה שנכון. יש לך מושג מה יקרה לך? יבגני יהיה משחק ילדים לעומת זה. אין בגרות מבית הספר הזה, אין יחידה מובחרת בצבא, אין סבתא גאה."

מבין כל עבירות המוסר שלו, זו תייסר את נתי זמן רב. לא האלימות הגופנית, שנובעת ממנו כאילו הייתה בתוכו מאז ומעולם. ראשית, זה האזכור למקרה ההטרדה המינית מצד תלמיד בשנה שעברה, יבגני, שהסתיים בסילוק מבית הספר. שנית, השימוש במה שאמיר אמר לו פעם, באסיפת הורים בתחילת השנה שעברה; השימוש במילים שנאמרו בתקווה לעתיד בתור איום. לרגע הקול בתוכו משתתק, כאילו נדהם מכך שלנתי עדיין יש מצפן מוסרי כלשהו, לפחות מספיק על מנת לשבור לחתיכות את המעט שנותר ממנו.

"יא דפוק, יש לי תמונות, אין לכם כלום." אמיר מחרחר ומשתנק מעוצמת המכה. נתי עדיין מחזיק אותו צמוד לקיר, לא מאפשר לו יותר מדי חופש תנועה לנשום.

"תחשוב טוב מה יש לך. תמונות מטושטשות. נראה אותן מול העדות שלה כולל כל הפרטים וההודעות ביניכם בוואטסאפ." נתי דוחף קדימה בשתי הידיים, נותן לאגרופים לדחוק את החזה של אמיר אחורה לתוך הקיר. אמיר נאנק בכאב ומנסה להשתחרר.

"תסתום ותקשיב לי ואולי תצא מכאן בלי פגע." נתי מדבר בשקט עכשיו, פניו קרובים מאוד לאלה של אמיר. "היא לא רוצה אותך. לא רוצה קשר אליך. אתה יודע שזה נכון. אין לך מושג את מי ומה היא רוצה. אז אני רק אשלים לך שאתה לא מתקרב לרמה שלה. אתה לא יכול להיות איתה. ומי שהיא רוצה יכול לקחת אותך הצידה ולהחטיף לך מכות." אמיר נרתע מהמילה האחרונה. אולי מצפה למכות שבאמת יגיעו. יופי.

"הבנו אחד את השני?"

אמיר מהנהן.

"תביא לי את הטלפון שלך."

הוא יודע שיש סיכוי שהתמונות מגובות היכנשהו. חשוב לו יותר לוודא שאמיר לא הקליט שום דבר מהמפגש הזה. אמיר מרים את החולצה שלו ומעביר את קצה האצבע שלו על החבורות האדומות על החזה ועל הגב. האצבע חוזרת לפנים עם מעט דם עליה.

"אני יכול להתלונן עליך, יעצרו אותך, אתה תהיה גמור."

"שתוק." נתי לא מרים את העיניים מהטלפון עד שהוא מוחק את התמונות מהטלפון, מחשבון הגוגל של אמיר ומשיחת הוואטסאפ. אחרי מחשבה נוספת, הוא מוחק את כל היסטוריית ההודעות בינו לבין ליה, ואז מוחק את פרטי הקשר שלה מהטלפון. הוא זורק אותו על העפר ופונה ללכת משם בלי להביט לאחור. הלב שלו פועם כל כך חזק שהוא מרגיש אותו באוזניים. אמיר נשאר שם.

היי ליה, זה נתי. רציתי להודיע לך שטיפלתי בעניין שקשור לפרוייקט שלך. את יכולה להמשיך כרגיל.

הוא מוחק את ההודעה ושולח במקום זאת: טופל.