מילים מלוכלכות

היו כמה הזדמנויות בהן למדתי את הסוד. בשוק הפשפשים, בשנת 2003 בערך, עצרתי ליד חנות ובחנתי פרופ: שחזור של אקדח אבק שריפה היסטורי. זה יהיה טוב לתלבושת לאירוע, אמרתי לעצמי. המחיר: 170 ש''ח. סכום לא מובן מאליו בשבילי באותה התקופה. רציתי את האקדח הזה והתלבטתי לגביו ארוכות. הרוכל ראה את ההתלבטות והוריד את המחיר בהדרגה, עד שהבנתי שמה שהתחיל ב-170 לא יגיע למחיר שאני יכול להרשות לעצמי, החברים שלי התחילו להתקדם לדוכנים הבאים, והחלטתי לוותר.

אז קרה קסם: תזזית כלשהי אחזה בו, והוא התחיל להתמקח עם עצמו, כמו הפרודיה מ"בריאן כוכב עליון". לא היה מוכן להאמין שלא ימכור את הצעצוע הזה למתמקח כזה מיומן. הוא רדף אחרי כמה מטרים עד שהתרציתי ורכשתי את האקדח. המחיר הסופי היה 50 ש''ח. החברים שלי התפעלו מכמה קשוח הייתי. הסברתי להם שאלה לא כישורי התמקחות - באמת החלטתי שאני לא חייב את זה. לא הבנתי עדיין ש"לא חייב את זה" זו ההתחלה של משא ומתן טוב.

צעדתי לתוך הדירה שלה בשבע וחצי בבוקר שבת צונן בירושלים בשנת 2006, אחרי משמרת לילה. זו היתה דירה חדשה שעוד לא ביקרתי בה. הופתעתי כשהזמינה אותי אליה. משהו כמו חודש לפני זה היא לימדה אותי מהו הייטפאק כשזרקה אותי בפעם השלישית, הורידה מכנסיים ונכנסה איתי למיטה. אני לא זוכר מה עשיתי לה; רק זוכר את הגוף שלה מתפתל ואת מה שגנחה לבסוף, לאחר שיצאתי מהכוס ומהחיים שלה באבחה אחת: "פאק, אפשר שניפרד כל שבוע?"

התיישבתי על הספה המהוהה. היא ישבה על המיטה מולי ואמרה לי שהיא מתגעגעת, שהיא היתה אז בתקופה קשה ושהיא רוצה אותי בחזרה.

אני לא זוכר בדיוק מה עניתי. השיחה היתה קצרה מאוד והסתיימה לצד דלתה הפתוחה בסוג של הבטחה שאחשוב על זה. אני זוכר בדיוק את החולצה שלבשה באותו הבוקר: ירוקה, ישנה, עם הדפס מאיזה בית ספר או תנועת נוער. בד הטריקו כל כך שחוק שרואים מתחתיו את צבע העור הבהיר ואת צל העמק בין השדיים הענקיים. הפטמות היו כמו עמודי אוהל אדירים, וסימנו לי בבירור מתחת לבד הרפוי בשפת הסימנים האוניברסלית של איברי המין: הגוף הזה זמין לך. ואני הבנתי להפתעתי שאין לי עניין בה. לא במניפולציות, לא בעיניים המעריצות, לא בקנאתם של הסובבים אותי ולא בזרמי החשמל שהפטמות האלה שלחו בגופה. חיבקתי אותה ופניתי לצאת.

ואז קרה קסם, ורוח קרירה נשבה דרך הדלת הפתוחה ואחזה בה. היא נרעדה, צעדה לאחור וחיבקה את עצמה. שאלתי אותה אם הכל בסדר. היא מלמלה משהו על הקור, חייכה, שלחה את ידיה למטה, מתחה מטה את שולי החולצה, ונשמה עמוק. שדיה עשו את מה ששדיים מלאים וזקופים בני 26 עושים במצב כזה: נלחצו אל הבד הדק עד שהפך לשקוף כמעט לגמרי.

לא היה צורך להסתיר דבר בשלב הזה. הבטתי בה בהנאה גלויה של לקוח בסמטאות השוק שלא ממהר לשום מקום. לא זזתי ולא דיברתי, מתוך אינטואיציה פנימית לא אופיינית שגילתה לי שאני לא זה שצריך להוכיח משהו בסיטואציה. השקט של בוקר השבת הסתוי של רחוב אגריפס כיסה אותנו בבועה נעימה.

"אתה הולך?" היא שאלה אותי. לא עניתי. דפיקות הלב שלי נשמעו לי חזקות וברורות כל כך שלא יכולתי להאמין שלא שמעה אותן. היא החליטה להוריד את המחיר פעם נוספת בהימור נואש, צעדה לאחור, הורידה את החולצה וירדה על הברכיים.

במבט לאחור, אני נפעם מהאומץ שהיה לה. הרגע הזה הגדיר חלק מהמשיכה המינית שלי מאז ועד היום. אני תוהה מה היה קורה אם הייתי יוצא, סוגר את הדלת מאחורי וחוזר הביתה. האם העלבון היה שובר את הדינמיקה שנוצרה בינינו באותו הרגע, או יוצק אותה בבטון והופך אותה לבסיס היציב של מערכת היחסים שלנו?

לא יצאתי. לא סגרתי את הדלת. זיינתי את הפה שלה במטבח מול הדלת הפתוחה לחדר המדרגות. עיניה המבוהלות נשלחו לכיוון פעם בכמה שניות. בין לבין היו נעולות עלי. הקולות היחידים מבחוץ היו ההדים של ההשתנקויות שלה.

לא היה קשה להוריד לה את הטריינינג הישן. היא הרימה רגל אחת על הדלפק ונשענה לאחור, מציגה אותה אלי ולכל מי שיעבור שם במקרה. הבטתי בה ככה, נשען לאחור על שולחן המטבח, ואוננתי מעט באוויר. בראשי שוב עברה המחשבה איך תרגיש אם אסגור את הריצ'רץ' ופשוט אלך. היד שלה פתחה את השפתיים התחתונות שלה ופיזרה את הרטיבות מתוכן. היד השניה שיחקה בפטמה. הכל היה מוכן בשבילי. התקרבתי אליה וכופפתי את הברכיים עד שקצה האיבר נגע בשפתיים הפעורות לרווחה, כיוונתי את עצמי למעלה, הכנסתי את הכיפה פנימה, וגמרתי בזרם חזק שנפלט כמעט מיד במורד הירכיים שלה. היא גנחה בהפתעה ונשארה קפואה עד שהזרם נחלש. הרחקתי את האגן ממנה ונתתי למטחים האחרונים לנחות על עור גופה במטר של טיפות לבנות. היא היתה די בשוק. הגמירה היתה חזקה מאוד, כמו שהיתה רגילה ממני, וכמה טיפות גדולות כבר טפטפו מתחת לברכיים ועל הרצפה.

לקח לי קצת זמן להתאפס מחדש. אם הייתי יודע אז את הטריקים שאני מכיר היום, הייתי מוריד אותה על הברכיים שוב לנקות את המעט שנשאר על קצה הזין שלי. במקום זה רכסתי מחדש את הג'ינס וחייכתי אליה חזרה.

"נדבר בהמשך השבוע", אמרתי לה.

"ותחשוב על זה?" העיניים שלה היו גדולות וכנות. השרלילה המניפולטיבית זלגה החוצה דרך הסדקים שפערתי.

"אחשוב על זה," הבטחתי, וסגרתי את הדלת מאחורי.

זין טוב זה משחק לשניים. אני מתחזק את המקדש; את עולה לרגל. עלייך לגעת ביראת כבוד בקצות האצבעות תוך השמעת מזמורי תודה והתפעלות, לנשק את קודש הקודשים כאילו היה אהובך בעצמו, לזהות את הסימנים לאלוהות המתקרבת ולקבל לתוכך את ההתגלות הישירה הפורצת מהצֶלֶם הקשיח ומתיישבת בבשרך החי.

לחלקים הקודמים

אחרי ארוחת הערב נתי מודיע לשירי שהוא צריך לסיים לבדוק עבודות. הוא יושב לצד השולחן בפינת האוכל ושוקע במחשבות, חוזר לחלל האמנות פעם נוספת. מעלה לנגד עיניו את ההתרחשויות שם בשעת אחר הצהריים. זה היה...

מה? אסור? מחרמן? פורץ דרך? סוף הקריירה והמשפחה שלו? התשובה, הוא יודע, תלויה בבחירות שלו בשבועות הקרובים. ובבחירות ובתגובות של ליה.

הוא מרגיש את זרימת הדם שלו מתגברת שוב כשהוא חושב על כך שעמדה שם, מאחוריו, כמעט צמודה אליו, בלי מכנסיים. משהו בפיזור והעייפות של היום עד אותו הרגע נעלם ולא חזר מאז. הוא נשאר ממוקד, כאילו העולם האט מסביבו והוא זוכה לבחון את עצמו מהצד בזמן אמת. מה אתה עושה, הוא שאל את עצמו כששמע את הבד מחליק על רגליה. השתגעת לגמרי? מה חסר לך בחיים? הריגוש שווה את מה שאתה יכול לאבד פה? גם עכשיו, שעות אחרי, הדופק שלו חזק ועורו חם, כאילו מוכן לפעולה.

כשליה התחילה ללבוש את הג'ינס שוב נתי חווה דיאלוג פנימי קצר נוסף: לרגע היה קרוב לומר לה לעצור. להישאר בלי. הוא יודע שזה מוקדם מדי; הוא יודע שצעד לא נכון ימוטט את כל המגדל שהוא בונה איתה. די בינתיים שהבינה אותו ולבשה את הגרביים בשבילו בלי שהיה צריך אפילו לבקש במפורש.

מה עוד תעשה בשבילו? הוא אמר לה לצייר ככה את עצמה, והיא התחילה לצייר באי נוחות מופגנת. הוא אמר לה לא להתבייש ממנו ולהמשיך, גם כשהשמיעה התנגדות או כשראתה אותו בוחן את צורת המתניים של הדמות על הנייר, ואז שלה. הוא אמר לה לא להמשיך את הציור הזה בשיעורים, אלא רק איתו. הוא אמר לה שמה שהתחילה לצייר יותר טוב ממה שאי פעם ראה אותה עושה.

(זה לא היה. הציור מרושל ובלי סגנון ברור. ליה עוד לא מוכנה לשמוע מה נתי רואה בה שנוגע בו: החיוך שמופיע אחרי שהמבוכה דועכת, כשהיא שוכחת לרגע לתת לעולם בחוץ להכביד עליה כמו משקולת של ציפיות וביקורת. קימור האגן שלה כשהיא נשענת לצד אחד ובוחנת את היצירה שלה. טיפת הצבע המבריק שנח על החזה שלה ורוטט כשהיא מציירת בתנועות החלטיות. הוא רוצה לראות עוד ממנה. הוא רוצה לראות אותה פורחת בשבילו.)

לבסוף הוא צעד קדימה, הביט בציור ואז בה, קטנה כל כך לצידו, וראה בה חומר גלם שכל אמן היה חולם להניח עליו את הידיים. נתי זוכר היטב מהיכן הקול הקפדני והלא מתפשר שיצא ממנו באותו הרגע: מהצבא. זה היה קול הקצין שלו, הקול המארגן ומזיז העניינים, זה שגרם לשירי להידלק עליו. הוא לא הרגיש רמז של סייג או התחשבות בדעתה של ליה כשאמר לה שהיא צריכה ללבוש את הגרביים האלה לכל השיעורים שלו מעתה והלאה, וכשהוסיף שלמפגש בחלל האמנות ביום רביעי הבא היא צריכה להביא את כל התלבושת שבאה עם הגרביים. היא השפילה מבט; הוא הרים את הסנטר שלה באצבע אחת עד שהביטה בו - מחווה נוספת שחשב ששכח - ושאל אותה אם שמעה את מה שהוא אמר.

היא היתה מסכימה לכל מה שהיה מצווה עליה באותו הרגע. הוא מזכיר לעצמו שגבולות נמתחים בהדרגה. הוא יכול להרשות לעצמו לחכות קצת. הוא מחייך וחושב על כמה שהוא גאה בה, כמו שאמר לה לפני שיצאו מחלל האמנות לחצר בית הספר שהתרוקן כמעט לגמרי.

הוא שולח את ידו מתחת לגומי התחתונים. כמה משיכות מהירות והוא גומר כמעט בלי להשמיע קול, מנגב את עצמו על כמה ממחטות, והולך לצחצח שיניים. העבודות יחכו.

לרגל הגעה לחלק 12 הממשמש ובא, תוכן העניינים לסיפור ללא כותרת.

הכתיבה משותפת עם hardonforbrokenthing.

חלק 1

חלק 2

חלק 3

חלק 4

חלק 5

חלק 6

חלק 7

חלק 8

חלק 9

חלק 10

חלק 11

חלק 12

לתמר, ענת, מריה, ליאן, אלה, גל, סוזנה מארה"ב וסוזנה מאוסטרליה ולעוד איזה עשרים נשים שלא יצא לי להושיע בלי שביקשו ממני, זה מוקדש לכן.

(היא שאלה אותי למה השיר מעציב אותי, ואמרתי לה שזה מזכיר לי מישהי מפעם; שניה וחצי לאחר מכן ניתקנו את השיחה ושמיכת הפוך התגלגלה מסביבי ופעם התגלם בי שוב, וכשהגחתי ממנו, ספוג ומקומט, לא היתה שם לצפות בי פורש כנפיים.)

לחלקים הקודמים

נתי מבלה את כל היום ברדיפה אחר לוח השעות. הוא נרדם מאוחר מדי, כרגיל בזמן האחרון, והתעורר מהשעון המעורר עם זקפה וזכרון מתפוגג במהירות של חלום שחלם. כשכבר הצליח לגרור את עצמו מהמיטה נראה היה כאילו גופו ממאן לבצע את המשימות שהמוח מטיל עליו. הוא שבר ספל בבית, איחר לשיעור הראשון בבוקר ולשיעור אחרי הפסקת הצהריים, ופעמיים במהלך היום איבד את חוט המחשבה מול התלמידים והיה צריך להתנצל ולהתחיל שוב.

המפגש בחלל האמנות נותן לו הזדמנות לנשום עמוק לרגע. ליה מציגה את החפץ הראשון, התליון של סבתא שלה, בטון ענייני, זה שנתי כבר למד לזהות כקריאת תיגר מוסתרת בקושי. עם זאת, בתוך כמה משפטים היא לא כבר יכולה להסתיר את ההתרגשות בדבריה. "אני מתרשם מאוד," הוא אומר לליה בחיוך כן.

החפץ השני הוא צילום שלה כתינוקת. לא קשה להבחין בכך שההסבר קצר בערך פי ארבע מזה לגבי התליון, ואביה הנראה בבירור בצילום נעדר מדבריה לחלוטין. נתי מהנהן בהבנה. מה שלא נאמר מעיד שבעתיים ממה שהיא בוחרת להגיד.

החפץ השלישי הוא מכתב ל"מישהו", שליה מסרבת לפרט מה חשיבותו או תוכנו. הוא רוכן קדימה ומרים גבות, נועץ בה מבט ממושך. לרגע קשה לו להחליט מה לומר. הוא גאה בעצמאות שלה ורוצה לפרוץ דרכה בו זמנית. היא צריכה לשמור את הסודות האלה מכולם חוץ ממנו. אחרת איך יראה לה מה הערך האמיתי שלה?

בזמן שהוא שותק היא מוציאה מתיק בית הספר שקית קטיפה קטנה ושחורה, פותחת את השרוך, שולפת ממנה פיסת בד מגולגלת ופורשת אותה. המראה מגרש כל מחשבה אחרת מראשו: גרביים ארוכות, שחורות ודקות, מעוטרות במלמלה לבנה. נתי לא ציפה לפריט רביעי, ובהחלט לא ציפה למה שהוא רואה עכשיו.

"מה זה?" הוא שואל בחיוך. הוא יודע טוב מאוד מה זה.

"מתנה מחברה," היא יורה ולא ממשיכה, עיניה לא פוגשות את שלו.

"מה החשיבות שלה?" הוא ממשיך. "לבשת אותם פעם?" ליה משיבה משהו לגבי כנס של תרבות יפנית. לא. זו לא הסיבה שהיא הביאה לכאן את הגרביים האלה. אבל נתי מוכן להמשיך בקו הזה לעת עתה.

"איך הרגשת כשלבשת את התלבושת הזו בחוץ? כמו מישהי אחרת?" שתי שניות נוספות עוברות. "מישהי שיש לה משהו שאין לך?"

נתי נזכר לפתע בתמונה ברורה מהחלום מהבוקר: הוא יושב בחדר אפלולי ומלא בריחות של לחות וטחב, ודמות קטנה נצמדת אל גופו העירום.

"אני לא בטוחה למה שמרתי אותם בכלל. כאילו, או שתלבשי את זה ושיזדיין העולם, או שתזרקי לפח." היא מביטה בו חזרה עכשיו.

"ובכל זאת, שמרת. והיום הבאת אותם לפה. זה אומר שמשהו בזה חשוב לך, למרות הכל." הוא מושיט יד ולוקח את אחת הגרביים בידו. המחווה האסרטיבית מפתיעה אותו ואותה כאחד, אבל פעימת הדם באוזניים משתיקה את הקולות בראשו המוחים כנגד חציית הגבול. מה קיוותה שיראה בהם? שיראה בה? היא רק ילדה, הוא מבין לפתע. ילדה שרוצה להיראות כמו אישה. מבטו נודד מטה, אל כתפיות החולצה הדקות, הזרועות החשופות, החזה, הבטן, הירכיים. הוא ממשש את הבד החלק באצבעותיו. זה בוודאי מרגיש נהדר כשהם מכסים את הרגליים האלה.

היא ממשיכה להביט בו, גם כשהוא לא מסתיר את איך שהוא סוקר אותה בעיניו. האם זו הדרך לחשוף אותה? זה היה עד כדי כך פשוט? הוא רוכן לאחור בכיסא, מניח את היד עם הגרב על ירכו, ומרתק אותה שוב במבט.

"אז?"

העולם האמיתי מעיק במיוחד היום, בהתחשב בכך שבשעות הקרובות אני יושב בדירה מאובקת ולא ראויה למגע יד אדם, בזמן שמסביבי פועלים מפרקים קירות ומניחים לוחות גבס (gypsum board, כפי שגוגל טרנסלייט תרגם בשבילי באופן מועיל בשביל הפועל הסיני), וזה גורם לי להצטער על כך שלא עבדתי יותר קשה על שותפת סקסטינג מאזור הזמן שלי שיכולה להיות פנויה בימים כואבים כאלה, בהם אני קורבן לקידוח בלתי פוסק המזיין, כך זה מרגיש, את חלל הגולגולת שלי.

רציתי להגיד לכם, ובעיקר לכן, שבחודשים האחרונים (חמישה חודשים? חמישה חודשים וחצי? 169 ימים? מי סופר) אני קורא כאן אתכן משתמשות בכלוב כמפלט לפנטזיות משוועות של נורמליות שבה רק אינדיבידואלים פותחים ופותחות את הצורה אחד לשניה, מקום בו האלימות היא נחשקת וטקסית ועוברת סובלימציה לריפוי, ורציתי להבטיח לכן שאני ורבים אחרים קוראים אתכן כמו שרציתן להציג את עצמכן: יצורים יפים מעולם אחר, לא אמיתי, מטונף מקסם ותשוקה, ואתן מרחפות בו כמו שילוב בין זונה, פיה, ילדה עם שריטה בברך ואמנית רחוב עייפה, וככה אתן קיימות בשבילנו. כי גם בשבילנו הכלוב הוא מפלט כזה, וגם אנחנו יצורים אחרים כשאנחנו פה. אז תודה על כך שאתן יוצרות בשבילי את העולם הזה. הוא בדיוק מה שאני צריך.

קיבלתי מחמאות פה ושם. אבל אנחנו לא לגמרי מאמינים בזה, נכון? תמיד מקנן החשד שזה נאמר רק בשביל לגרום לי להרגיש נעים. עדיף לקבל מחמאה מהגוף, כזו שלא עוברת דרך הפה: עיניים מתגלגלות, גניחה של כאב, אצבעות רגליים מפותלות, דברים כאלה.

הזין הפך לערוץ העיקרי לתקשורת הזו לאורך השנים. ברגעי העוררות החדה, כשכל מערכות הגוף מתגייסות למשימה הנרגשת של הפעלת גוף זר, הזין, אפילו יותר מהיותו כלי לפלישה ועיצוב, הוא חיישן מדויק ומתקדם המכוייל לנתונים הקריטיים ביותר שעלי ללמוד ממך. הוא צריך למפות את פנים הנרתיק על כל פינותיו הרטובות והרכות, לזהות את הרגישות שלך ממידת הרטיבות והכיווץ, לחזות את האורגזמה לפי השינוי בתוואי הקרקע וכמות המשקעים, להתקשח בפני התנגדותך ולפעור בנימוס ובתקיפות חורים ביישנים וקפוצים.

 כל זה דורש הזרמה בלתי פוסקת של מידע מדויק בלי מעורבותך. וזה אפשרי רק דרך היכרות אינטימית עם כל רכס, עמק וחספוס על פניו של הזין שלי. כל גבר לומד בגיל צעיר מאוד להכיר כל מילימטר מהעור הרך והגמיש, הורידים הבולטים, הכיפה הגסה, זוויות העיקול, הליבה הקשה, זרזיף הזרע ופעימת הדופק. הכלי כולו הופך לאסופת חיישנים מתקדמים, ולכל אחד תפקיד משלו במשימה של עיצוב גופך ונפשך. אבחן אותך כמו מדען הקורא גיליון אחר גיליון של קלט ממערך אדיר של גלאים, ומפה מדויקת של פנימיותך תיפרש בפני, קרקע בתולית ולא נחקרת המגלה לי את כל סודותיה.

חורים שלא שייכים לי. אלה שלא אמורים להיפתח לי, שהובטחו לאחר, שאחרים מייחלים להם.

כשבאמצע הדייט היזיז לשעבר הגיע לאסוף את הדברים ששכח אצלה והיא לא טרחה לשים חולצה. הוא היה במרחק נגיעה מהשדיים הענקיים שלה כשהגישה לו את התיק הארוז. הבטתי בו משתדל לא להסיט את עיניו מפניה ולו לשבריר שניה, כאילו אם יכיר בעירומה או בנוכחותי הוא יהיה זה שעובר את הגבול, והרגשתי את עצמי מתנפח מגאווה מתחת לשמיכה. היא נהנתה מהפגנת הבעלות שלי על גופה בהמשך הערב.

כשארגנה את הדברים אחרי המסיבה כך שהיא והוא יצטרכו לחלוק איתנו את אותה המיטה הרחבה, וזה נגמר בשתיהן רוכבות עלי לסירוגין כשהוא שוכב בצד ומאונן. כשהתנועות של אגרופו על הזין הזקור הסתנכרנו עם קצב תנועות האגן של הדתלשית עלי חשבתי לעצמי שחבל שלא נשאר כלום בשבילו. כשגמרתי בעומקה של הקיבוצניקית לא חשבתי עליו בכלל.

כשבאתי אליהן, לבית שלא הייתי אמור להיות בו, לאקט של גזל כפול: מהן לקחתי את חירותן וכבודן העצמי; מבעליהן את הטוהר של מה שבידיהם. תהיתי לפעמים אם, כשנגעו בהן, הרגישו את טיפות הזרע על העור ואת צורתי על הבשר הרך.

כשהן היו מתלבשות למפגש מול הבעל, מקבלות נשיקה ויוצאות אלי בלי להסתיר או לשקר, על מנת לקבל את מה שאין להן בבית. כולנו סיפרנו לעצמנו סיפור מפרגן ומחמיא והתעלמנו מהפער בינו לבין המציאות המהדהדת בין קירות ביתי.

כשהן היו גונבות דקה או עשר או שלושים מזמנה וממרחבה של דמות סמכותית כלשהי ומבקשות ממני להראות להן איך גבר מסוגל לפשוט את בגדיו ואת חוקי האתיקה ולהפוך כל מסגרת מגוננת ללא בטוחה, ואיך נראה ההבדל בין פרא אדם לבין בן זונה חרמן.

וכשהיא, המיוחדת, פתחה לי את הדלת ולקחה אותי בידיה ובפיה בזמן שהוא שם, צופה, וכשטימאתי אותה מול מבטו הפעור באקט מובהק ומוסכם של אכזריות, מצאתי את עצמי מתענג על כאבו כמו על זה שלה.