בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

יומני היקר

לפני שבוע. שבת, 13 באפריל 2019, בשעה 20:33

עדכון לחברים, 

הודעה לחברים פוטנציאלים. ;) 

 

מי אני

גבר, 1.76, רזה יחסית, בהיר. 

אם תתבונני מעט יותר פנימה (עדיף שתעשי זאת דרך עיניי המתבוננות בך). תראי נפש רגישה, בוגרת, למודת נסיון, הרפתקנית, מעזה, חופשיה, חמה וקרה לפי הצורך. 

אני איש שמנסה להיות איש חושב ומרגיש. Intp/j, טבעוני. במובנים מסויימים במקום יחסית יציב בחיי. עסק פעיל, לקוחות קבועים. חיים שרוצים לצאת משגרה. 

חזרתי בשבוע שעבר לארץ מטיול בן שבועיים, (אותו אחד שסיפרתי עליו בפוסט הקודם) למציאות מאוד עמוסה, הרבה דברים מתווספים לחיי עכשיו. מ.יחסים פוליאמרית חדשה ומרתקת long distance. שינוי באורח חיים לטובת ספורט והקפדה יתרה על תזונה חיובית ובונה. (שמנתי קלות, יחסית לרזה שאני, ויש עניין להוסיף עוד מסת שריר ולהגמיש).

עסק חדש שיוולד ויבוא לעולם בכדי להחליף את הקיים ולאפשר לי להתפרנס ללא שייכות גיאוגרפית. דבר שיאפשר לי לטייל בעולם תוך כדי עבודה כמה שנים. overall, הרבה יותר אחריות ויצאה ממצב ישנוני פאסיבי, איזור נוחות שהייתי בו, למצב מלחמה, עומס וייעדים להשיג. 

 

פוליאמרי. אוהב קשרים רגשיים, רגעים חטופים או ארוכים של אינטימיות ומגע עם אישה איכותית. אישה אלפא במקום טוב בחיים, בוגרת מספיק ונמצאת במקום שיכולה ורוצה לתת מעצמה ולקבל מאחר. פתוחה רגשית, או רוצה להיות כזו. 

 

סיכום. הניק עודנו הניק הישן, אך גם הוא, בא זמנו. יוחלף כאשר ימצא לו מחליף. הפרופיל, אני, ההוויה שלי בשנה הקרובה ומה שאני רוצה כעת השתנו משמעותית. 

 

אחלה שבוע וחג שמח! 

 

 

לפני חודש. חמישי, 21 במרץ 2019, בשעה 02:45

This is my body, and this is yours.

You accept mine As i Accept yours.

כך התחיל לו לילה שנמשך עד אור הבוקר. 

 

 

לפני חודש. חמישי, 21 במרץ 2019, בשעה 01:08

וכך זה קרה. פגשתי את האישה שגרמה לי להבין סוג חדש של אהבה. לפני שהכרתי אותה הייתי אדם בודד בעולם. רובוט בעולם של צמחים. אנשים ראו אותי, אך לא הבינו אותי. לא עד הסוף. והיא. רובוט וותיק ממני, ראתה אותי. ראתה אותי והראתה לי. הראתה לי שיש מי שמדבר בשפה שלי. שפה שכה שכחתי מקיומה. ובכך שהיא ראתה אותי כפי שלא ראו אותי מעולם ודיברה בשפה שלי כפי שלא דיברו איתי מעולם היא נכנסה לליבי. ואני אל הלב שלה. בדרכה החיננית היא לקחה אותי לטיול באופי שלי, מכירה לי דברים חדשים שהיו שם שנים מבלי לעשות דבר, ואילו אני החזרתי לה באותה טובה. ואנחנו כל כך דומים בחשיבה שלנו, במה שהרגשנו בחיים והיא כל כך חכמה, אדריכלית, פיזיקאית, אנטרפולוגית, מליונרית בכוחות עצמה, high functioning robot קטנה, רזה, בהירה, סימטרית עד כדי אורגזמה, בעלת אף קטן חמוד ושפתיים צרות, מחייכות בערמומיות חכמה כל כך. או צוחקות בפראות מדהימה. והעיניים החכמות מתחת לפוני שחור גזור ברישול. וגוף אוחח, גוף מלאכי מדהים! והריח שלה, והטעם שלה! שלושה ימים בילנו ביחד ובנפרד אחד עם השני, לפעמים אני לוקח אותה לטיול, לפעמים היא אותי. אכלנו אחד לשני את המוח עם כפית והיינו ללא יכולת להתנתק, פיזית. המגע שלה כל כך נעם לי, ושלי נעם לה. קשה להסביר את הנעימות הזו במגע ובקרבה במילים. כמות ההורמונים ששוחררו שם יכלו להרים לתחייה עיר בפריפריה. ואז היא נסעה, המשיכה במסעה. לאיתיופיה היא נסעה. בשדה בשעת בוקר מוקדמת נפרדנו בחיוך אחרי לילה שלם שלא רצינו לישון כי לא רצינו לפספס שניה בה אנחנו יכולים להיות מחובקים, מחוברים. והכל היה נראה בסדר, אבל בלב ידענו שהכל ממש לא בסדר. וככל שעברו הדקות, גילנו שזה מרגיש כמו אבר שחסר. היא הגיעה לאדיס שבורה. ולי בארץ זה הרגיש כמו חור בלב. איכשהו זה מרגיש לנו שזה גדול מאיתנו, החיבור הזה כל כך חזק ואמיתי, כאילו שכל החיים רק חיכינו אחד לשני ומה שהיינו צריכים זה אחד את השני.

שני רובוטים משחקים עם רגש.  מסוכן.

נתנו לזה לשקוע, ללוגיקה להתעלות על הרגש.

הבנו והחלטנו שאנחנו לא יכולים שלא לברר את זה. 

אדיס אבבה, here i come. אם לא נהיה זוג מטורפים, נהיה חברים מטורפים. בלב ובנפש. ומטורפים נהיה בכל מקרה. 

בכל מקרה, זהו פרק חדש בחיי. שום דבר כבר לא יהיה אותו הדבר.

 

סיפור אמיתי חברים. מטורף הא?! החיים חזקים יותר מהכל. וכמו באגדות, שבוע הבא אני טס לעשרה ימים. 

 

פורים שמח ילדודס! 

 

נ.ב 

אם יש פה רובוטים או רובוטיות. נא התפקדו, למדתי שרובוטים נהנים לתקשר עם רובוטים. 

לפני חודש. רביעי, 27 בפברואר 2019, בשעה 15:36

רוב הילדות הבאמת בוגרות עדיין ילדות ולא מוכנות לקבל את זה, במיוחד כאשר הן ממש בוגרות לגילן ובאמת חכמות.

חשוב להבין, כאשר מתבגרים בטרם עת, זה לא גורף, זה בעיקר בתחומים מאוד ספציפיים שנדרשים להישרדות. וזו מציאות די טראגית.

מחד נקודת המבט הבוגרת שנגזרה ממציאות הישרדותית לא נותנת לילדה להיות ילדה. ומאידך הילדה שבפנים שלא הולכת לשום מקום, כי אי אפשר באמת לוותר על הילדות. היא פשוט תחכה שם בסבלנות, תשפיע ותציק ותהיה עצובה עד שיתייחסו אליה, יתנו לה מקום, יתנו לה להתבגר.

ילדה כזו צריכה הארה מיוחדת, מודעות ובטחון בכדי לקבל את הילדה הילדותית שבה, מבלי שזה יסתור או יאיים על הצד הבוגר שבה. זה להיכנע ולקבל שלמרות כל הנסיון חיים שהביא אותך להיות מי שאת, וכל הבגרות שאת מרגישה, ובצדק. בהרבה חלקים ממך, את עדיין ילדה! 

וזה מותר! מותר לא לדעת הכל, מותר להשתובב, מותר לעשות טעויות של חוסר נסיון. מותר לא להיות בוגרת! מותר להיות ילדה! ופאק איט, את ילדה - תהי ילדה! אחר כך זה יחסר לך.

ואני לא מדבר על להיות ילדה במסגרת ה DDLG. שלפעמים זו התשובה וחלק מהפתרון. אני מדבר על לקבל את זה שאת עדיין ילדה מחוץ ל DDLG, ולהשלים עם זה.

נתקלתי בזה כמה פעמים. מכנה משותף אצל ילדות שונות מאוד אחת מהשניה.

-

הכותב היה ילד שהתבגר בטרם עת ולמד את הדברים על בשרו.

ילדה והדברים מציקים לך!?

חיבוק. וקחי הדברים בחיוך, זו רק הפרספקטיבה שלי. כל אחד ועולמו. 

לפני חודש. שני, 25 בפברואר 2019, בשעה 17:50

דבר שלמדתי לאחרונה, כאשר התחלתי מסע הכרות עם רגשות שמניעים אותי.

אנחנו מגוננים על עצמנו עם מסיכה כמעט בכל רגע נתון. היא שם בכדי להגן על ה'אני' שבפנים,
אפשר להתפלסף הרבה לגבי ה'אני', אבל הרגשות לכל הפחות הם הקצה של ה'אני',
קצה שאנחנו יכולים לתפוס ולהבין בצורה מוחשית.
כאשר נפגעים, שמחים, מאושרים, פוחדים וכו'. אלו ביטויים של ה'אני'.

לצורך העניין: אני(?)>רגש>פעולה.

הדרך הכי יעילה להתמודד עם משהו, זה להתעלם ממנו - במיוחד כאשר זו הנורמה החברתית.
אז מסיחים את הדעת בעבודה קשה וסגנון חיים כזה או אחר, שמים מסיכה מהאוסף, ווואלה - חיים!
כמעט כל האנשים שיצא לי להכיר, נמצאים במקום הזה. בדיעבד זה מורגש, מרגע ששמים לב לזה.

וכאשר שמים לב לזה,
פתאום זה מאוד מורגש שרוב האינטרקציות עם המציאות ועם הזולת,
הם מאחורי מסיכה, ומול מסיכה. ואז מתלוננים ש'שום דבר לא אמיתי יותר'... (;
אולי לכן אנחנו כל הזמן מחפשים 'ריגושים' - לגרות את הרגש.
כי הוא כל כך מכוסה וקבור מתחת לערימה של רציונל, וכי 'להרגיש' זה כל כך ה'אני' שאנחנו בורחים ממנו.

אין כיף יותר גדול מלהוריד את ההגנות ואת המסיכה ולהיחשף. צריך לחוות את זה בכדי להבין.
רגש הוא דבר שמתבטא בצורה מאוד פיזית. וכאשר זה קורה. כאשר מחזיקים ידיים ומביטים בעיניים ומתחברים באמת,
הרגש עולה. לוקח פיקוד ומרגישים! אוהו מרגישים! מרגישים את זה בגוף, מרגישים את זה ברגש.
חוויתי את זה לא מזמן, ומאז נטרפו הקלפים.

ודבר נוסף, הרגש זה אנחנו, המסיכות מתווכות. כאשר הרגש בשליטה, אנחנו עושים מה שנכון עבורו. שזה טוב!

אנחנו רגילים לפחוד להיפגע. אבל תחשבו על זה לרגע. מרוב שאנחנו רגילים להימנע ולשמור עליו, על הרגש,
האבולוציה שלו נעצרה! או לפחות הואטה. נכון, להיות מוצף ברגשות זה לא פשוט.
גם את זה אני חווה בזמן האחרון, אבל זה לא אמור להיות דבר קבוע,
אנחנו אמורים ללמוד לחיות אותם, איתם, ולא על ידי מסיכה או בריחה! כמו לרכב על סוס מול להיות נגרר על ידי סוס.

הרגשות הקשים שלנו, נועדו מלכתחילה להישרדות קיומית. לא להתמודדויות החברתיות של היום.
הבושה שאנחנו מרגישים כאשר החברה אומרת לנו שאנחנו צריכים להיות יפים יותר לא אמורה להיות עמוקה כל כך אם הבטחון העצמי הטבעי שלנו היה נוכח ו'מורגש'. 
הפחד מפני כשלון לא היה צריך להיות כל כך משתק, אם כשלון היה דבר מקובל כאמצעי להצלחה.
ההרגשה הקשה של הדחיה לא הייתה אמורה להיות כואבת כל כך אם היינו מבינים שזה לא אנחנו, זה הם. ויש הרבה דגים בים.
וכו' וכו' וכו'. כל אחד ומה שנכון עבורו. בעיניי זו האבולוציה שהרגשות לא עברו מאז שלמדנו להדחיק אותם. וזה התיקון הנדרש.

 

אפסיק לכתוב פה, כי זה לא מסתיים ולא יסתיים. זה תהליך.

אני יודע שיש הרבה אנשים שחוו את הדברים ורגשות בפרט, בצורה אחרת. פחות נעימה.

הדברים נכתבו מהפרספקטיבה שלי, ואני עודני לומד.

אז נא, קריאה נעימה, ולא לקחת ללב.

 

ואחרון חביב:

פרופיל זה ומה שהוא מייצג נושם את נשימותיו האחרונות.
הוא ייהרס וחלקיו יפונו במכולה ויטרואלית אל מצבור אשפה לא מזהם.
על הנדל"ן שיתפנה יבנה ויקום משהו חדש. עדכני. משהו שארגיש בו אני.

 

 

 

 

 

לפני חודש. שני, 25 בפברואר 2019, בשעה 10:40

חושב על קעקוע ראשון.

משהו עם משמעות עבורי.

דתל"ש.

לפני חודשיים. שני, 11 בפברואר 2019, בשעה 20:46

*חפירה לתיירים פה שבדס"מ מעניין להם את הזרבובית, נא דלגו לפוסט הבא, אולי יש בו תמונה!
*מתאים יותר לשולטים ונשלטות מאשר לשולטות ונשלטים.
-


המכנה המשותף להרבה מהחוויות שבני אדם מחפשים בבדס"מ, הוא רצון להגיע לאיזשהו סאב ספייס.
לזהות אותו, להגיע אליו, לחוות אותו, ואם הנפש מספיק בריאה, אז גם רצון לצאת ממנו באיזשהו שלב.
יש סאב ספייס של littles, יש סאב ספייס של חוסר אונים והשפלה, ויש סאב ספייס של כאב.
יש סאב ספייס שממלא, יש סאב ספייס שמרוקן. אני בטוח שיש גם כמה שאני לא מכיר.
אלא אם כן מדובר בשליטה טוטאלית, שאני כבר לא מתחבר אליה,
המקום הזה הוא גם סאב ספייס גם לשולט, הוא חייב להיות. 

לא קל עבור נשלטת לא מנוסה להסביר ולהגדיר את הסאב ספייס בו היא רוצה להיות,
בפרט אם זו לא חוויה מוכרת. בדרך כלל יש שם מרכיבים מביכים וחשופים, וגם קשים להגדרה.
ממה שאני נתקלתי, מעטות הנשלטות שיכולות להגדיר בדיוק את הסאב ספייס בו הן רוצות להיות.
היות וכך, ובפרט אצל הצעירות, הן נותנות המון מרווח לשולט להביא אותם אל מקומות או שבבי מקומות כפי הבנתו.
הדבר הזה פותח פתח רחב לפגיעה מיותרת מחד, ומאידך חוסר סיפוק ומימוש בדסמ"י עבור שני הצדדים.

 

פה נכנסת שליטה נכונה. בעיניי כהיום, והנה עיקריה:

 

תפקידו הראשון של הצד השולט הוא ליצור אמון, זה דבר חשוב מאין כמוהו, אין אמון, אין פתיחות.

תפקידו השני של הצד השולט הוא להבין ביחד עם הצד הנשלט לאיזו חוויה בדיוק הוא רוצה להגיע. חשוב לדבר על זה ולעזור לחדד את זה.

תפקידו השלישי של הצד השולט הוא ליצור עבור הצד הנשלט ולהביא אותו אל החוויה הזו.

זה החלק הקל והמהנה אם עבודת ההכנה נעשתה כראוי.

תפקידו האחרון והחשוב ביותר של הצד השולט הוא לשמור על הנשלטת,

לדאוג שהיא תהיה במקום בו היא אמורה להיות - לא פחות ולא יותר(!)

והכי חשוב להחזיר אותה בשלום בחזרה אל הספייס הרגיל בו אנחנו מתנהלים, המציאות.

 

הביטוי הכי נכון בעיניי עד כה לשליטה אמיתית, הוא הידיעה וההרגשה את הנשלטת.

מה היא מרגישה, מה נכון עבורה באותו רגע נתון. אם את/ה נמצא במצב כזה מול הנשלטת, הרי את/ה בשליטה.

ומילה לנשלטת: זה תהליך, נוכחות דומיננטית לכשעצמה לא מספיקה.

 

המון לבבות שבורים יש פה, הרבה צורך בבריחה, הענשה עצמית, המון צורך נואש להרגיש או להפסיק להרגיש.
הרבה צורך להגיע לאנשהו, מבלי לדעת בדיוק בדיוק לאן. הרבה נכונות מצד נשלטות ללכת יותר רחוק ממה
שבאמת נדרש בכדי לחוות את החוויה אותה הם מבקשים לחוות ואחרון ממש לא חביב:
הרבה אנשים שמוכנים לספק את השירות הזה תמורת ליטרת הבשר.

 

הרבה זמן רציתי לכתוב את הפוסט הזה, היום קיבלתי השראה מאחת שכותבת מדהים, וישבתי לכתוב.
הפוסט הזה נועד מלכתחילה להיות פוסט שמראה מה שלילי ולא נכון פה בכלוב
ובמקום זה הוא נהיה פוסט חיובי שמראה מה כן צריך להיות פה בכלוב.
אני שמח שזה יצא כך. זו טויוטה די ספונטנית.

נא להרגיש בנוח להעיר, ולהאיר, ולכתוב את כל אשר עולה על לבכם!

לפני 3 שנים. שישי, 15 במאי 2015, בשעה 17:13

נשלטת יקרה.

פעם הבטחתי לך פה בבלוג

שאכתוב לך מכתב. 

זה אמנם היה לפני שנה.

אבל טוב מאוחר - מאף פעם.

 

יקירתי,

 

הרצון שלך הוא להתמסר. להיות שייכת. לדעת שאת נמצאת עם גבר שיכול להכיל אותך.

בין אם את כבר מודעת לכך, או לא. הרצון שלך הוא להפקיד בידיו את כל כולך.

כל הסודות. כל המהווים. כל הפחדים. כל החלומות. כל התקווה. 

 

 

הרצון שלך הוא לשתף אותו בעולמך הפנימי.

אותו עולם שאותו רק את מכירה.

אותו עולם שמעולם לא הכנסת אליו אף אדם. 

 

חוסר אונים הוא הדרך להתמסרות. 

הוא כלי. כלי לשבור ממך את השליטה. 

וכנ"ל הכאב, לשם כך הוא נועד. 

 

צריך שיהיה אמון מלא בכדי שתפקידי את עצמך בידיו.

בכדי שתתני לו לקחת אותך אל החוסר אונים המוחלט.

 

והוא צריך להיות ראוי לאמון שלך.

זו לא קלישאה, את צריכה לדעת שאת בטוחה בידיו. 

ואת אכן צריכה להיות בטוחה בידיו. ראי זאת כאזהרה !

 

אם את שוחה ברובד הזה של עולם השליטה, לרוב את תהי אישה חזקה. 

ילדה עצמאית נמרצת וחכמה. כזו שבנתה הכל בעצמה.

כזו שלא נוטה לשתף סתם ככה כל אחד.

כזו שלעולם לא תרשה לעצמה באמת להפקיד את עצמה

בידיו של סתם אדם. 

 

 

כאשר את בידיים שלו, את עירומה.

בגופך ובנפשך, כולך חשופה.

 

אצור עבורך היכל. כמעט מקדש. 

מקום בו בלב שקט את תוכלי להתנתק. 

מקום בו תמיד תוכלי להתחבר לעצמך.

לפני 3 שנים. רביעי, 13 במאי 2015, בשעה 20:51

.

אחד מול השני,

בפארק חשוך,

בשעות הקטנות של הלילה. 

אני מביט בעיניה וסותר לה קלות,

לחי ימין, ואז לחי שמאל. 

שוב על ימין. ושוב על שמאל,

 

היא עומדת. וסופגת. 

זה מתחיל לחלחל.

עם כל סטירה העיניים

נהיות כבדות מדמעות.

הקצב מתגבר לאיטו. 

הדמעות מתחילות לזלוג.

 

תבכי מתוקה, זה בסדר, תבכי. 

 

עוד סטירה ועוד סטירה. 

עוד דמעה ועוד דמעה. 

היא עודנה מאופקת,

עודנה מחזיקה.

 

תשחררי ! . 

 

וזה עולה,

הבכי מתפרץ. 

היא משחררת. 

 

הסטירות מתחזקות, הבכי זורם. 

גם לך מגיע להשתחרר. 

הכל יוצא.

.

 

היא שחררה מספיק.

 

יותר מזה זה לא בריא. 

 

אני אומר לה לחזור לעצמה. 

 

מלטף את פניה. 

 

מנגב מהן את הדמעות.

 

היא חוזרת לעצמה. 

 

חיבוק.

 

חיבוק.

 

חיבוק. 

 

ואנחנו חוזרים לרכב. 

 

יד ביד.