בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

לביאונת VS מציאות

הקרב בין האגו לכניעה,
בין הלבן לשחור.
דמוקרטיה לאררכיה,
לפני חודש. שלישי, 23 ביולי 2019, בשעה 23:29

לפני חודש. רביעי, 17 ביולי 2019, בשעה 11:35

 

איבדתי את עצמי.

איבדתי את לביאונת לרגע.
איבדתי את רחל.
הכרתי מוטציה חדשה, חסומה ואדישה. פגועה וחלשת אופי.

לא הבנתי את רחל ולא הבנתי את לביאונת.
לא אהבתי את המוטציה הזו. בשום דרך.
ניסיתי להילחם בה ולהתנהג באותה דרך נהגתי תמיד. אבל זה לא עזר.
זה הכניס אותי לערפול יותר גדול. זה לא ריפא. רק הביא יותר נזק.
התחלתי להתרגל למוטציה הזו. שנאתי אותה אבל התחלתי ללמוד אותה. שיקרתי לעצמי שאני השלמתי איתה. היא כאן בתוכי כבר חצי שנה.
לקחתי הפסקה מרחל, לקחתי הפסקה מלביאונת. הפסקה מעבודה וממחויבויות. יצאתי לדייט עם המוטציה. להכיר איתה את המסלול החדש שלי. לנסות להכיר לה את רחל ולביאונת שאני אוהבת. וזה עבד.
הפסקתי להילחם בה. למדתי לקבל אותה. עם הכאב לב שלה. לא השלמתי איתה, אבל השלמתי עם המציאות שלה בתוכי. רק ככה יכולתי לקבל קצת מרחל חזרה, לבקר את לביאונת מרחוק ולא להרגיש במלחמה.
נמנעתי ממה שעושה לי טוב, נמשכתי להרס. כשהגעתי למשהו טוב, הפכתי אותו להרס. אבל ידעתי שזה חלק מהניקיון שלנו. שלישיה שהבולטת לא אהובה.
הבנתי שאני חייבת ניקיון.
התרחקתי מכל האנשים החדשים בחיי. מכל האנשים שקשה לי איתם. שמרתי קרוב בודדים שעושים לי טוב. חלק מהם בחרו להתרחק לבד והתנקתי עוד.
הפסקתי לחפש הרס בכאב. אלא למצוא ריפוי בכתיבה, במוזיקה. הסכמתי לעצמי להתקבל לעבודה. נתתי לעצמי חודש ניקיןן.
חודש נקי מאירועים, חברים, משפחה ומפגשי סרק.
והתנקתי.
באתי לסשן באנרגיות אחרות. באתי באנרגיה חיובית.
ההרס לא היה שם. גם ידעתי מי ידע למנף את האנרגיה במקום לקבור ולמצוא הרס.
באתי לבנות. לא יודעת מה. אבל לבנות משהו.
למדתי בחודש הזה מזה לנשום. את הכוח בנשימה שלנו. כמה זה מרגיע ומנתק את השדים בראש.
הצלחתי לנשום. הצלחתי לנתק את המחשבה ולהיות נוכחת. לא חשבתי על מחר, לא חשבתי על הערב. לא חשבתי על מואנה לא חשבתי איזה שוט יגיע מאיזה כיוון ,שחררתי שליטה מהמודע. סמכתי עליך.

לא חשבתי.
הרגשתי.

הייתי.

הכלתי.

ונולדתי מחדש.
המוטציה לא נעלמה אבל רחל ולביאונת התחברו שוב. הן התגברו על המוטציה.
הרגשתי פעם ראשונה בהרבה שנים שלמה. שלמה עם שלושת הדמויות.
שלמה עם השילוב שלהן יחד.
שלמה בבחירות שלהן,
שלמה בהכלה, בכאב ובחיוך.
בין הפעמים הבודדות שהרגשתי כאב מרפא.
נולדה לה רייצ'ל.
השילוב השלם של רחל, לביאונת ומוטציה.

לפני חודשיים. שישי, 31 במאי 2019, בשעה 01:53

עם אחי בטרם (עזרא ראשונה) ושני רופאים מתווכחים איזה צד ימין ואיזה צד שמאל.💨🐘

לפני חודשיים. רביעי, 29 במאי 2019, בשעה 16:42

יתרונות בלצאת עם אישה נמוכה:

* הנשיקות תמיד יותר חמודות שהיא עומדת על קצות האצבעות.

* החיבוקים יותר חמים, כי היא נמעכת בחזה שלך.

* יש יותר מקום במיטה, למרות שלפעמים היא ישנה באלכסון.

* היא תמיד תראה יותר ילדותית ויותר מתוקה מנשים שגבוהות ממנה טיפה.

* יש להן הליכה יותר חמודה, כמו ברווז קטן.

* הבגדים שלך תמיד יראו עלייה כמו שמלה.

* הכירבול עם יותר כיפים, כי היא קומפקטית.

* היא יכולה ללבוש עקבים בלי הפחד שהיא תגרום לך להרגיש נמוך.

* הן תמיד נראות יותר צעירות, משום מה.

* הן חמודות עד שהן מתעצבנת, ואז הן בגובה הנכון להכאיב לך יותר.

* אתה תמיד צריך להוריד לה דברים ממדף גבוה, זה גורם לך להרגיש שאתה עוזר לה ממש.

* אמרתי כבר שהנשיקות יותר כיפיות? חח

נשים נמוכות הן הוכחה חייה, שדברים מדהימים באים באריזות קטנות.

(הפוסט לא נועד להוריד מהגבוהות, אלא להעצים את הנמוכות)

לפני 4 חודשים. ראשון, 21 באפריל 2019, בשעה 09:30

לפני 4 חודשים. ראשון, 31 במרץ 2019, בשעה 17:28

לפני 6 חודשים. שישי, 22 בפברואר 2019, בשעה 15:04

שהבנתי שאני כמוך, שנאתי את עצמי.
הבנתי שאין לי רק תכונות אולי שלך, אלא אני העתק הדבק שלך באישה.
לא רציתי להיות כמוך, לא רוצה להיות כמוך. לא רציתי עד אתמול.
נכון אתה אחד האנשים שאני הכי מעריכה ומעריצה כאן.
אתה חכם, ויוזם. יש לך אומץ להגיד ולעשות דברים שאנשים לא מעיזים לחשוב. אתה עניו ומכבד כל אדם.
יש לך ראייה שונה על קיום ודעה חכמה על כל שאלה שמגיעה אליך. אני גאה בך.
אתה לוחם, אתה לא שורד. ראיתי אותך יותר מפעמיים מאבד את הכל ומתחיל מהתחלה שוב. עם אותה התלהבות, אופטימיות ואמביציה להצליח. שוב.
הקמת משפחה מטורפת, חיכנת אותנו לאהבה רגש וכבוד. לעמוד על העקרונות שלנו ולא לאבד את עצמנו בחיפוש. לימדת אותנו שאפשר לחיות בהרמוניה גם שאנחנו שונים. יש לי 9 אחים וכל אחד הלך בכיוון אחר לגמרי בחייו ועדיין מכבד את הדרך שאתה בחרת. אנחנו קשורים אחד לשני ואוהבים עד כאב כי אתה לימדת אותנו שזה אפשר.
אני חייה ורודפת אחרי השאיפות שלי, ראיתי ממך שזה אפשרי. קיבלתי ממך את האומץ לקפוץ למים. ירשתי ממך את הדחיפה לעשות מה שאני רוצה.
ועדיין שראיתי את עצמי בך, או אותך בי זה הפחיד אותי.
אני חיה איתך את הפוסטראומה שלך, ירשתי את הביקורתיות בנוסף ליתרונות. את הנטייה להרס הערך וביטחון עצמי שלי בכישלון.
אנחנו מתווכחים הרבה ושנינו לא יודעים לדבר כשזה ככה קרוב. לשנינו יש אופטימיות עיווירת וגם פסימיות באיזה דרך.
כאב לי. כואב לי. רציתי לגלות שאני כמו אמא. לא היה לי נוח להיות כמוך.
למדנו לחיות ככה, אנחנו פוגעים אחד בשני וממשיכים הלאה. אנחנו יודעים לגעת בנקודות הכי כואבות של מי שמולנו ולפגוע בציניות.
מעורך דין לעימות, מנושה לבנק. הפסקנו לדבר. נהינו טכנים אחד עם השני. כבר לא החברים הכי טובים.
מפה לשם הגענו למקום שעם אני מתייחסת אליך כבת ולא בצורה העסקית אתה מתרגש. אני מתביישת בעצמי שזה המצב.
אבל אבא,אתמול בכיתי בעבודה.
אתמול מצאתי את עצמי דומעת בשירותים.
עשית מעשה אצילי כל כך, משפט שגרם לי להבין את האומץ שלך. דרך שראיתי בך את הילדה הקטנה שבי ושמחתי בפעם הראשונה שאני כמוך.
השפלת את עצמך וביקשת עזרה ממני לעשות משהו נדיר.
משהו שגרם לי לקנא באחותי. לשמוח בשבילה ולקוות שכל בת שאי פעם לא מסתדרת עם אבא תחווה.
להבין ולהרגיש ולא רק לדעת שאבא שם. גם עם הוא נפל. להרגיש שיש מישהו חזק ברקע.
אבא אתמול בפעם הראשונה אמרתי לך שאני אוהבת אותך. ולא ידעת להגיב.
אבא אני אוהבת אותך מאד. ואני מקווה שבאמת נוכל לפתור את הקונפליקיטים שלנו יום אחד.
ואני יודעת שיש לאן לפנות. אני גאה להיות כמוך. מאושרת להיות מודל שלך באישה.

לפני 6 חודשים. שני, 18 בפברואר 2019, בשעה 22:14

זה קורה לי לפעמים,

 

שפשוט בא לי להיעלם.

 

להתפרק.

 

להישבר.

 

לבכות.

 

לשכוח.

 

פשוט לא להיות יותר.

 

לא רוצה להיות חזקה,

 

לא רוצה להיות בשליטה.

 

לא רוצה את לביאונת

 

ולא רוצה את רחל.

 

 

 

Ineedpain

לפני 6 חודשים. שני, 28 בינואר 2019, בשעה 16:31

זה היה ספונטני להחריד, ואוחח המבטא שלו מדליק.
דיברנו על מלא נושאים, היה מעניין אבל בראש דמיינתי אותו מביא לי מבט קשוח ואני מחייכת ממבוכה.
הוא חכם הילד הזה, חכם מאד ובעל אינטליגנציה רגשית גבוהה. סוג האנשים שאת יודעת בוודאות שיגיעו רחוק.
יש לו זיכרון פסיכי והוא עושה עבודה יסודית על כל דבר כולל הבלוג שלי.😝
מצאתי את עצמי חושפת פרטים על עצמי שבדרך כלל לוקח לי יותר מכמה מפגשים כדי לדבר עליהם.
מפחיד אבל אני אוהבת מפחיד. העיניים שלו חודרות, אי אפשר להתעלם מזה.


הוא אמר לי שאקבל עונש כל שהוא, משום מה זה התחיל לסקרן אותי ממש. פתאום רציתי אותו.

איך שהוא הלכנו לחדר, אני לא רגילה ללכת ככה מהר לסשן ועוד לא מאורגנת (מזל שעוד היה לי חוטיני)
סיפרתי לו בשיחה על המאלץ שקניתי. טיפשי מצדי כן. אבל כרגיל אני אוהבת להסתבך.
היה לי ברור מה הולך להיות מצד שני לא היה לי שמץ מה הולך להיות. סמכתי עליו. אינטואיציה.
התרגשתי, אני נהנית מהחוסר ידע הזה.
לא היה לי זמן לחשוב או לצפות, פשוט לקפוץ למים.
נכנסנו לחדר והמבוכה שמגיעה אלי בשינויי ההיררכיה הגיע.
נכנסתי למוד מתמסר יותר. ניסיתי לפחות.
הוא אמר לי לפתוח רגליים ולא לזוז, בצורה טבעית וחדשה לי ביצעתי.
והוא הפעיל את המאלץ. זה היה קשה ממש. המאלץ הזה מפלצתי בכללי, עלי זה היה עוד יותר מפחיד.
הבנתי די מהר שהוא לא יוותר, אז להילחם זה לא אופציה.
החלקים הבראטים שלי יצאו, והוא ידע להשתיק אותם.

סטירה לפנים והחיוך עולה.

חיוך מובך של יודעת שעשיתי משהו לא בסדר אבל עדיין אבדוק את הגבולות שלו איתי.
בפעמים הבאות לא דיברתי בכוונה אבל נפלט לי, קיבלתי איפוס. ואני אוהבת את האיפוס הזה ממש.
פחדתי לגמור, כדי לגמור אני צריכה להתרכז ולהתרכז אני צריכה ביטחון.
איך שהוא צלח הגמירה הראשונה, והבנתי שגם תהיה שנייה.
הוא מצא לי כמה אוצרות בתיק.
המברשת שיער שאני אוהבת- מעניין עם הוא יודע איך אני משחקת איתו.
ניסיתי לצייץ לו אבל פאק עוד סטירה, מבט קשוח וחתום. איך אני נדלקת מזה.
הוא שיחק עם המברשת.
זה הפך להיות עונג כואב. סוג הכאב שחדש לי.
גמרתי בין 3-5 פעמים. לא זוכרת כמה. כבר כאב לי הכוס.
הוא שיחק עם המברשת בצורה הנכונה לי וזה כאב , הגעתי לסוג של ספייס.
פינטזתי על זה כל כך הרבה זמן והגיע אחד עם אומץ.
החיבוקים שלו בין לבין היו נעימים. עוד חלק חדש שאני נהנת להתרפק על חיבוק.
אני מתחילה להכיר רחל אחרת.

הוא ביקש ממני לעמוד מולו עם מבט מורכן והיה שיח קטן על פחד ומבוכה.
ואיך שהוא הגעתי לאוננות נוספת, כבר פחדתי לגמור שוב, לא יודעת איך הגוף יגיב לזה. הכוס כבר כואב לי.
הוא ביקש שאסתכל לו בעיניים והוא היה קרוב. מאד קרוב. אולי אפילו הכי קרוב שאי פעם הרגשתי.
פאק- מבט ישיר לעיניים כשאני מאוננת לעצמי.
יש יותר משפיל, מביך ועוצמתי מזה?
הוא לא נתן לי להוריד את המבט בכלל. הוא ידע גם להחזיק את המבט שלי אילו.
לא יודעת מה הוא ראה, אני יודעת מה אני ראיתי. ראיתי קשיחות שאהבתי .יותר מזה פחדתי להסתכל.
הסתכלתי אבל לא ראיתי.
יצאנו מהחדר ואני הייתי בספייס טוב.
היה ספונטני ומאתגר. לא באמת רציתי ללכת ממנו. היה לי נעים איתו ורציתי עוד.
 

  

לפני 8 חודשים. שני, 10 בדצמבר 2018, בשעה 07:35

לקחתי אותו ליער שלי.
היער שמחזיק את הג'ונגל הפנימי שלי.
הפינה שלי,
השקט שלי,
הבית שלי.
שלי. רק שלי.
אף אחד לא היה שם מעולם.
אף אחד לא היה רצוי שם מעולם.
זה שלי.
הריפוי, התרופה, היומן החיבוק.היער.
המקום שבו בחרתי לחיות.
החושך, הרוח, הריח הטבע. היער.
הדרך לשם מסוכנת. אבל היא שווה את הרוגע.
היער מחזיק לי את הדמעות, את האהבה הפחדים האינטימיות שלי.
המערכת יחסים שלי עם היער הוא הקשר הכי אינטימי,כנה כואב בועט שיש לי.
אני שם רחל.
אני שם לביאונת
אני שם קטנה
ואני שם גבירה.
אני שם בכל התפקידים שאני משחקת בחיי.
אני שם עם הכובע בלי המסיכה.
שעה ביער הוא כמו שנת טיפול בשבילי.
השקט, השקט הלבן. שומעים רק את הטבע. מרגישה רק את הטבע בנשמה.

אז ליער הזה לקחתי אותו.
ללב שלי.
התרגשתי כל כך, הוא הראשון.
הוא הראשון להרבה דברים.
הוא הראשון שלא מנע ממני אותך. היער.
הוא הראשון שסמך עליך.
הוא הראשון שבא לפגוש אותך.
הלב שלי דפק. דפק חזק. רעדתי.
זה קרוב. אני אוהבת אותו קרוב. אני רוצה אותו יותר קרוב.
הכי קרוב.
מרגישה אותו קרוב. פיזית וריגשית.
הוא מתמודד מולך יער שלי, ויש סיכוי גדול שהוא ינצח אותך. הוא בדרך.
הלב שלי היה ביידים שלו, והוא ידע לחבק אותו. הוא ידע לטפל בו ולהעריך את המתנה הזו.
המתנה שהסכמתי לשחרר ממני, כי אני רוצה לתת לו. מגיע לו.
בגיל 14, שפגשתי אותך לראשונה ודימיינתי מערכת יחסים בדסמית, זו המערכת יחסים שדימיינתי. זה הקשר שחיפשתי.זה מה שציפיתי לו.ולקח 12 שנה.12 שנה שהחזקת אותי בעליות וירידות. 12 שנה שכבר שכחתי מה חיפשתי. 12 שנה שבניתי עוד חומות שרק את יכולה להוריד.
והוא הגיע, להוריד את 12 שנה האלה ואנימנותנת לו. קשה ואני נלחמת,זה לא קל כמו שאיתך אבל אני נלחמת. אני רוצה. מגיע לי.

אדוני חיבקת אותי מאחורה וביקשת שאהיה בשקט, ראיתי את כל השנים האלה שעברתי ביער מול העיניים. כל האנשים שבהתחלה הבאתי והבנתי שהיער לא המקום בשבילם. הרגשתי את כל הטוב הזה, כל המקום המדהים הזה שהיער נתן לי כאילו עברתי מחדש והפעם אתה שם איתי. עובר הכל איתי. שם איתי כל חוויה וחוויה. מחזיק לי את היד,ועלה לי חיוך. חיוך של גאווה,חיוך של רוגע. שמחתי שזה אתה. הרגשתי מוחזקת, בטוחה, מוגנת ועם זאת עצמאית.
הרגשתי כמו הפרח הכי יפה שגדל בשדה קוצים.
ביקשת לראות את העץ והרגשתי את הכאב שלך. כאבתי איתך בשביל אותה רחל. בשבילי. אבל גם הרגשתי טוב..שם בחרתי לחיות. הראיתי לך את נקודת השבירה הכי גדולה שהחלטתי שהעולם עוד צריך אותי. והייתי גאה בעצמי.
חוויתי חיבוק בנשמה, אינטימיות שאין לה תחליף. קרבה כל כך עמוקה. רציתי עוד.
היער אפילו לא היה ברשימת המטרות. והגעתי לשם איתך.
התקדמתי כל כך מול עצמי. מולך ומול אנשים בכלל.
היער שלי. כבר לא רק שלי. הפך להיות שלנו.
אני מרגישה אותך שם איתי. כל פעם.
אז יער שלי, תכירי את אדוני. קודקוד קטן שבחרתי, שבדרך להוות לך תחליף. ואת תהיי רק זיכרון. זיכרון כל כך מתוק ונעים. אבל זכרון.
תודה שבאת איתי אדוני ואתה מי שאתה שנתן לי את ההרגשה הכי קרובה לקסם שהיה לי.