ערב טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

לביאונת VS מציאות

הקרב בין האגו לכניעה,
בין הלבן לשחור.
דמוקרטיה לאררכיה,
לפני 21 שעות. שלישי, 21 בינואר 2020, בשעה 23:52

!! Don't mess with me 

לפני 22 שעות. שלישי, 21 בינואר 2020, בשעה 23:40

*לא לבקש מושי חובות

לפני יום. שני, 20 בינואר 2020, בשעה 23:59

אז ככה:

נרדמתי עם סכין גילוח על המיטה. ואני עדיין לא סיימתי לאתר את כל החתכים.

 

לזכור לא להיכנס מתחת לשמיכה לפני שבודקת את תכולת המיטה

לפני 3 ימים. ראשון, 19 בינואר 2020, בשעה 10:03

אני מכירה אותו תקופה, אני נמשכת לכוח השקט הזה.
לאנשים שלא עושים רעש שנכנסים לחדר. לא זקוקים להודיע לעולם שהם הגיעו ( בשונה ממני).
ההכנעה השקטה.
הוא סקרן אותי.
סקרן אותי איך הרעש שלי יסתדר עם השקט שלו.
או יותר איך השקט שלו יתמודד עם הרעש שלי.

בתור יצור מעשי או יותר חסר סבלנות ביקשתי ממנו לבדוק.

כמה שעות לפני הוא ביקש שארד בשעה מדויקת. התחלתי לחשוש.
הדפיקות לב של חוסר אונים של יראה, של פחד נעים.

נורא רציתי לבחון את הגבולות שלו ולאחר אבל לא עשיתי את זה.
סמכתי על עצמי שזה יקרה לבד במשהו אחר.

החרדה שלי מאינטימיות, החרדה מרגש, רגש כל שהוא גם עם רגעי, מההתמסרות הזו - לא אתן לעצמי, הבראט תפריע.

התחלנו די מהר ונהנתי מזה. הוא התחיל ישר עם הצלפות
האזור הנוח שלי. אני יודעת להתמודד עם זה. זה מחזיר אותי לנשום.
אני מרגישה את החיות שלי שם.
לא צריכה להסתכל לעיניים. לא צריכה לדבר. רק להרגיש.
ואני מרגישה. כל תנועה שלו. כל מכה מספרת סיפור.
כל זווית נותנת לי חוויה.

הוא ביקש שאתחנן לעוד כאב, זה גדול עלי.
קשה לי להתחנן.
האגו שלי גדול מידי.
לא התחננתי כמו שרצה. אבל מה שכן ביקשתי היה לי קשה.
הירידה הזו לרצפה ליד הרגליים שלו, הרגשתי חלקים קטנים של אגו. נשברים ויוצאת המתמסרת הזו שחרדה להרגיש.
המניעה שלו לתת לי לראות משהו שסקרן אותי. או הצביטות הקטנות האלה שהיו חדשות לי. כאב אחר. כאב נעים, סיפור אחר.
הוא הצליח לפרק אותי. משהו קטן בי.
הוא לא ניסה, הוא לא הצהיר שהוא בא לשבור אותי
הוא בא עם השקט שלו.

סבב שלישי נכנסתי לספייס. הכאב היה אחר.
צרב יותר, כאב יותר, נכנס עמוק יותר.
לא רציתי שיפסיק. ריחפתי במקום טוב לי.
ראיתי תשבוע הפסיכי הזה שעבר עלי והרגשתי דמעות.
ניסיתי להילחם איתן בהתחלה, והחלטתי לשחרר.
הוא לא ידע גם ככה.
נבהלתי. באתי בפחד להרגיש.
הם הסתיימו במהירות שבאו. ניקו את הרעלים בפנים.

קיבלתי כאב כמו שלא קיבלתי שנים. בבניה נכונה ומרפאה.
נהנתי ממנו מאד.
ועוד יותר נהנתי מהסיפור שצוייר לי על הגוף.
בשבילי,
כאב זו אומנות של הנפש.

אילו אנשים בסביבה היו יודעים כמה זה פשוט לפרק אותי.

 

 

לפני 3 שבועות. שני, 30 בדצמבר 2019, בשעה 13:06

לפני 3 שבועות. חמישי, 26 בדצמבר 2019, בשעה 00:31

לקחתי חופש.
יצאתי לכתוב. סיימתי לכתוב.
חזרתי עם מצב רוח מעולה מבילוי.
קמתי במצב רוח חרא, חיפשתי טרף. חיפשתי כאב.
פגשתי בו שוב בצאט. והצעתי לו לבוא, והוא בא. תוך חצי שעה היה אצלי.
לא דברנו על גבולות לא דיברנו על כלום.
לא רציתי גבולות.
הוא ידע לקחת תשליטה לידיים יפה מאד.

ניסיתי להיות הבראט שאני מכירה ונכנעתי לו.
הוא ידע לשחק לי בראש.

הוא ידע לשחק לי בגוף.

הוא יודע להביך אותי.

בין משחק למשחק הגענו לשיחות מהזן שאינטימי שאני לרוב פוחדת ממנו.

 

הוא נעלם באותה מהירות שהגיע
אנחנו כנראה גם לא נדבר יותר,
אבל אתגעגע.
אתגעגע לנישקת טיזר על הלחי כל כמה דקות.
העמדה במקום על ידי חניקה, כל כך מדליקה.
והחיוך המעצבן הזה שזומם על להכאיב לי.
תודה על ערב ספונטני ובריא לנפש.

 

 

 

 

לפני 4 שבועות. שלישי, 24 בדצמבר 2019, בשעה 20:35

🎶🎵

So baby come tie me up, 

And maybe I'll let you own it. 

A little bit dangerous

But baby that's how I want it. 

A little less conversation 

And a little more spank my body.

🎵🎶

 

לפני 4 שבועות. שני, 23 בדצמבר 2019, בשעה 21:24

אני יורדת מהבמה אחרי הרצאה מוצלחת.
מאחורי הקלעים הוא מחכה לי.

הוא מתקרב אלי לאט ומצמיד אותי לקיר בלי לגעת בי. 
הוא נעמד ממש קרוב, מביט ישר לעיניים ומחייך,

"את שלי",

אני מחייכת ממבוכה והוא שואל " אני מידי קרוב? זה אינטימי לך?"

מסתכלת עליו ומשפילה מבט.

והוא ממשיך " אני יכול להיות יותר קרוב, אני אהיה הכי קרוב "

נותן לי נשיקה על הלחי ונעלם 

לא הצלחתי להגיב ואנשים כבר בסביבתי. 

 

לפני חודש. שבת, 21 בדצמבר 2019, בשעה 13:28

סיימתי את פרק 9...

חשבתי שסיימתי את הספר, קראתי אותו.

הרגשתי דחייה ושקר.

נמחק עד לטיוטה  הבאה