תמיד כשאתה בא
אני טיפה יותר
יודעת שאסור
אבל זה לא עוזר לי
לא עוזר
כשאתה בא
אני שומרת מחזיקה
עד שהכל עובר
אני יודעת למה באת
ומה אסור שייאמר
תמיד כשאתה בא
אני טיפה פחות
מרוקנת מעצמי
אבל שומרת עוד כוחות
כשאתה בא
אני נופלת בגללך
אני רוצה לבכות
אני יודעת למה באת
ומה אסור לי לצפות
אולי אצליח יום אחד לצאת
אולי תראה בי מה שאני באמת
אולי אצליח יום אחד לצאת
אולי תראה בי מה שאני באמת
תמיד כשאתה בא
אני כאילו קצת
יודעת שאסור
אבל כבר לא אכפת לי
לא אכפת
כשאתה בא
אני כאילו מוכנה
לקום להיעלם
אני יודעת למה באת
ומה אסור לי לדמיין
אולי אצליח יום אחד לצאת
אולי תראה בי מה שאני באמת
אולי אצליח יום אחד לצאת
אולי תראה בי מה שאני באמת
אתה כבר לא בא, ואצלי נשאר קצת הגעגוע.
אתה יודע, אם אנסה למקם את מה שהיה בינינו על גבי סולם בחשיבותו, אני חושבת שהאינטימיות תקבל ציון גבוה יותר מעצם המין עצמו.
אני יכולה להניח שכך זה היה גם בשבילך.
ומה שנינו בעצם חיפשנו? רגע רנדומלי שבו לא נרגיש לבד. וביחד הלבד הזה היה קצת פחות כואב.
אבל ברגע שהבנתי שהמין הוא זמני והאינטימיות יכולה להיות משוחזרת,
נכון, אולי לא באותה צורה, ולא באותו קונספט, אבל הידיעה שאני חשובה לך ואתה חשוב לי,
אומרת שבעצם נוכל לחזור להיות חברים, יום אחד.
זה לא יקרה מייד וגם לא בעוד חודש, כי שנינו צריכים ללקק את הפצעים, אבל אני חושבת שנוכל.
וכשזה יקרה, הצלקת הזאת תגליד והפצע ייסגר, כי למעשה לא אאבד חלק ממך כפי שחששתי שיקרה,
אלא רק אקבל אותך מחדש בדרך אחרת שטובה יותר לשנינו.