אשר אין מפלט ממנה

אני מפתחת רעב, כזה ששורף מבפנים.
אני אשבע כשתשים את עצמך בידי ותבקש: "עוד, קחי ממני עוד"

אנחנו נשב בקצה של הבר,
ההמולה והחושך יקיפו אותנו.

יד שמאל שלי תחזיק את הכוס הריקה,
יד ימין שלי תהיה מתחת לבר.

כשהברמן יגיש לי כוס חדשה ומלאה, אז תרכן לעברי ותלחש לי "תני לי לתת לך את עצמי"
ואני אלחץ חזק.

"אני אוהב את הגשם הזה, הטיפטוף הזה עושה לי נעים"

מכף ידי אתן לך לטעום.
אאסוף בשבילך טיפות של גשם,
אשמור על טיפות הזרע,
אלקט את טיפות הדמע.

וכשכף ידי תהיה נקייה,
תוכל לאסוף את טיפותי.

לפעמים אני חושבת שאסרב לכל מה שתבקש רק כדי לשמוע אותך מתחנן.
ולפעמים אני חושבת שאומר ישר "כן", רק כדי לשמוע אותך מודה לי.

כשאהיה עייפה ועדיין ארצה,
אקרא לך לעמוד מולי על הבירכיים, ללפף את החגורה ולהדק.

אם תשמח אותי, תוכל להתחכך.

יש משהו בהמתנה של הצד השני ששומר אותי מעוררת.
ההזדקקות גוברת, החורים נפערים מעצמם, הצוואר נחשף.

יש משהו בהמתנה שלי שעושה אותי רעבה.
בקרוב אשבע.

בעזרת צווארך המשווע לחמצן אחמם את כפות ידי,
כי טוענים שחורף מגיע
ולא קניתי כפפות.

רעש עדין כזה, באחורה של הראש.
זה יגיע לשקט מוחלט כשתגיד "אני לא יכול יותר" ותבקש עוד.

רעב כזה שמדגדג בקצות האצבעות,
כשזה יגיע לבטן אתה תהיה בבעייה.

"יש לך מושג כמה פעמים הנפש שלי שכבה על שולחן הניתוחים שלך?"

זה מה שהוא שואל שנייה לפני שאני הולכת לחפור בו עוד קצת.
ואני מחייכת.