ערב טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

הרמוניה

חווה את עצמי.
לפני 3 חודשים. ראשון, 6 באוקטובר 2019, בשעה 23:05

לפני 4 חודשים. רביעי, 25 בספטמבר 2019, בשעה 23:52


המתח נמתח כבר זמן מה לכאב

מן תחושת אבדון

כאילו איבדתי קול

תחושת שיתוק

מראה שבורה


ובעודי צופה בסשן אקסטרים בחדר הקטן 

לראשונה מזה תקופה הכאב נוגע בי - בדיוק שם.

אני בוכה, מתכווצת, מפוחדת במקומה.

חווה את הסשן כאילו אני זו שתחת איום ההצלפה

והיא מממשיכה. 


הסתכלתי על האישה שלעולם לא הכרתי ובהיתי ביכולת הכלה של הכאב - השקט וההנאה שלה ממנו.

מן שפה פנימית שמשדרת השלמה

יכולת אדירה לא לעשות דרמות ולעמוד בציות תחת תדר מהיר ומשתנה בעיוורון מלא.


וזה חיבר אותי לנקודת התאחיזה.

לסיבתיות שפוגשת נשמה.

הזדמנות להתבונן בדרכי התמודדות.

הסצנה של הזוג הדהדה ודיברה אלי במשך ימים אחרי 

עד ששוב השקט האלם בא

עד שהמתח שוב נבנה-

המלחמה. הפחד. רוצה לא רוצה. צריכה כאב או לא צריכה. בלבול במוח.

וכל שאני אומרת לעצמי הוא - "את חייבת את זה בשביל עצמך,ללמוד לא להתלונן.

להכיל. לפתור דילמות

כמו הסיטואציות שבחיים "


***

אנחנו נפגשים לסשן.

מחפשים חניה.

שוב המתח לכאב נבנה

הפחד. רוצה לא רוצה. צריכה כאב או לא צריכה. 

עד שיוצא הקול הפחדן מפי - אפשר גם מחר.. סשן ..

אפשר סתם להיות ביחד, לשבת בים.

 

החלש מחליש 

מדחיק

ממהות מרחיק

***


הסקס מטורף- כוחני. חזק. 

רק אתה יודע להעיף לי ככה את הסכך

משהו בשילוב של המין והכוח מנתק את מחשבותי 

 

איך שאתה מרחיב את רגליי

מושך בשערותי

מזיין חזק את חוריי

נותן לי ללקק מהרצפה את ההשפרצה 

נתינה רטובה ביד רחבה


ואחרי העונג 

כשאני חמה

ודמי זורם בקצב


אתה מכניס אותי לסשן

אני פוחדת מכאב 

במנטרה חוזרת לעצמי -

שפוחדת אבל חייבת את זה לעצמי

להכיל כאב בשקט 

לא לברוח

לתת לכאב להתרחב בתוכי.

 

אומרים שאיפה שמתקיימת התנגדות - שם מתקיימת ההתפתחויות.

***


אני תופסת בשלשלאות המתנדנדות

אגן אחורה מופנה בציות

הרגל הימנית מעט רועדת 

מוזיקה מוכרת 


ואז מגיע הרגע

שסוף סוף משהו שם מחזק אותי ומדבר מתוכי

אני מנסה לא לפחד 

בסרט של עצמי


ואתה לוחש לי באוזן - 

הכאב הוא בשבילנו, בשביל שנינו - מוציא אותי מהעצמי.

וזה הרגיש כמו אמת סמויה.

הוכחה

תזכורת ליחסינו 

של מה שעברנו בתקופה 

של מה שמאחד בין שנינו

 

ואני מאוד מאמינה שהכאב הוא שחיבר בין שנינו מההתחלה

5 שלך ולרשותך.

 

 

  •  
לפני 5 חודשים. חמישי, 22 באוגוסט 2019, בשעה 12:50

9 ימים בלעדייך הרגישו כנתק מעצמי שאי אפשר לתאר במילים - ריק עצום,כאב וגעגוע בלתי נגמר.

הרגשתי כאילו נלקחה ממני המתנה הכי גדולה שהמציאות אי פעם זימנה לי.


-למה? 

כל הימים שאלתי את עצמי.

-במה טעיתי 

-איך אפשר היה אחרת

 

והפנמתי את הסיטואציה מקיצון לקיצון - מצידך דום.

כשהשמעת את כנותך דום.

כשהסברת לי את זווית מחשבתך דום.


***


נתינה ממלאת את הלב בחזרה. 

משהו שלמדתי ממך.

בפגישה האחרונה הראת לי חגורה קרועה.

אז קניתי לך אחת חדשה להתחלה חדשה.

רציתי למלא את הצורך שלך.

להיות יעילה. 

לשמח אותך.

למלא את עצמי בזיכרונך.

 


כשביקשתי להיפגש

רציתי רק לבכות על כתפך

להרגיש את אותה נחמה שאני תמיד מרגישה כשאני איתך

להרגיש את חום גופך

לחבק אותך גם אם זה אומר שזו הפעם האחרונה.

לספוג מהכוח שלך.


וככל שהציפיה ההרסנית מליבי ומחשבתי הוסרה  - הקערה התהפכה.

כמו בכניעה


אני לא יודעת מה קרה

אבל אולי זה אותו קסם 

ערנות אחד לשניה.


ועד עכשיו אני פשוט מרוגשת כי מרגישה כאילו המציאות נתנה הזדמנות שניה.


הלב התמלא במלא אמונה,תקווה,

פגישתינו האחרונה הזכירה לי את אותה ההרגשה שתמיד זרמה לנו בורידים בעת מפגשים.

זיכרונו של תא

הוא זה שהעיר אותנו מהתרדמה.


והיער כבר לא היה יער.

החושך לא היה חשוך.

האמת והמהות של הדום נכחה

הרגשתי אותך בכל נשימה ותנועה


השולחן שימש לנו לבמה

הפומביות מתוכינו פרצה

התפוצץ כל מה שנאגר כבר מזה תקופה..


כשאתה בתוכי דום - זה כל כך נעים, חמים, ביתי.

זין עבה מרחיב את חורי הקטנים - עד שהם נפתחים

נמתחים לאורך ורחוב, מתלבשים,

משתפדים.


אני צמאה אלייך דום,

זה הרבה יותר מרגשי, זה נפשי

להרגיש בגופי את סערתך החמה ,

מעורר בי חיים מאוזנים מלאים באמונה.


אני דוהרת על הזין 

מתחננת לאגור את השפיך בחור התחת שלי

הכיווץ משתחרר בבת אחת - היה פיצוץ

כאילו הגוף, הלב, הראש, הכל נפתח בפרץ.

הנוזל  -  מסמן אותי ,משייך אותי, מקרב אותי אלייך בתחושה

 

 

תודה דום

על שאני 5 שלך ולרשותך

אני חווה את ההכרה בערך שלנו בעוד רמה.

 

לפני 5 חודשים. שני, 12 באוגוסט 2019, בשעה 22:04

אנשים שבויים מדי בסיפורים

ומפספסים את האחר.

יש כאלה שעוסקים כל כך באחר

שמפספסים את עצמם.

 

בשני המקרים מדובר בפספוס

של העניין המשותף, הכימיה

שיכלה להיווצר במפגש אמיתי.

 

במפגש אמיתי בין שני אנשים

אין ודאות, יש התרגשות שנובעת

מאי הידיעה; מתוך סקרנות שעולה

להכיר משהו חדש.

 

ללא המרכיבים הללו,

ללא הגישה הזו ליחסים

לא תהיה התרגשות,

לא תתעורר תשוקה או אהבה.

 

ברוב המקרים אנשים מחפשים

אנשים אחרים שישתלבו בסיפור שלהם,

בתוכניות שהם מזמזמים לעצמם

חודשים או שנים.

 

כמו שטיפת מוח עצמית,

הסיפורים הללו

הפכו לגדר הפרדה,

לחיץ שמונע מהם

לראות את האדם האחר

או את ההזמנה שהחיים

זימנו לפתחם

והם נשארים לבד,

הם והסיפורים בחדר

שאין ממנו יציאה.

 

ההזמנה בקשרי אהבה אמיתיים

היא ההזמנה של החיים לקחת סיכון,

לצאת לדרך חדשה בעקבות

התעוררות רגשית,

לגדול ולהתרחב נפשית.

 

ההתעוררות הזו

לעולם לא תציע ביטחון מלא

או סיפוק של ציפיות,

היא תציע חוויה רגשית

של התרגשות והתחדשות

של חשיפה עצמית

והיתכנות לפגיעה.

 

כדי שנלמד לבטוח בחיים

גם כשהם מאכזבים,

כדי שנראה דרך אחרים כיצד

יש לה לאהבה פנים רבות.

 

ושהיא אינה תלויה באחרים,

הם רק ההזמנה לפגוש בה

שוב בעצמנו

אחרי שחשבנו

שהיא כבר אבדה.

 

מור ארגי.

לפני 5 חודשים. ראשון, 11 באוגוסט 2019, בשעה 19:53

כל מבנה שניצור 

יהפוך לכלא 

כל רעיון למגבלה 

ללא יוצא מן הכלל.


שום רעיון 

לא שווה היאחזות, 

בסופו של דבר 

יפוג תוקפם 

גם של הרעיונות 

היקרים לנו ביותר 

והרוח תמשיך לנדוד. 

........ 


יש יופי בבניה 

וכאב בהתפרקות

זו הגאות והשפל 

של האלוהות.


וללב הקטן  

קשה להכיל 

אך עם הזמן, 

הזמן נעלם 

והרוח האנושית 

מגלה ניצוצות של נצח 

ומבינה שחופש 

לא נמצא 

במבנים הזמניים - 

הם רק ריקוד חולף 

של עולם התופעות.

..........


מה שנמצא מעבר 

מתגלה ללב הגדול 

שנחל כישלונות, 

נפל לבורות, 

הלך וחזר, 

האמין ונכווה,

ניסה לפצח את הנצח 

דרך כל הצורות

 

ונכשל כמובן שנכשל

אחרי הכל, 

גם הלב שיודע 

חייב להמשיך לנסות. 

 

מור ארגי.

לפני 6 חודשים. חמישי, 18 ביולי 2019, בשעה 19:31

בועה .

כזו עם הגנה 

דפנות עשויות מפלדה

הבדסמ כמו מנהרה -  ניתן לחוש בהוויה.

בועה בה נעצר הזמן בגוף הפיזי 

הנשמה יוצאת מן צפיפות גופה

החוקיות בעקביות מרחיבה , פורצת גבולות ,

ומטמיעה בתוכי איכות כנגד המציאות


זה זמן עצירה לנשמה

נשימה בוקעת מבעד לצרחה.

ספירה בסדר הגיוני 

מקצב חיצוני המייצר מקצב פנימי

מילים חדות פותחות פצע.

שיחה כנה עם הרצון המזוקק. 

לחש מלא תבונה באוזן.

ברגעים מתודיים

אפשר לבכות

לפרוק עד שיוצא המיץ מכל הנקבוביות

לכאוב לנצח


אני שומעת צלילים חירשיים 

השאלה עולה בי ללא הרף -  מה משרת לי הבדסמ.

למה אני מרגישה כל כך זקוקה 

הנשמה מייבבת מגעגוע

עד לתחושה בה אני מרגישה עלובה


הרטיבות שמגיעה מן הפחד

הכאב שמגביר שיח פנימי

המשמעות שפותחת לי את הצ'אקרות לבהירות המחשבתית.

הכניעה שחושפת רצון.

ההליכה כנגד

שיחות כנות על הכל

תחושת החופש בנפש בעודי כבולה בתוך כוחו של הדום.


השפל, הריצוי,התנגדויות,תחושת הכוח,פומביות,קטנות

המתנה שבכאב ניתנה - מתוך חולשה לבנות חוזקה 

עד שזה נטמע במסלול ההליכה.

עד שזה נטמע לאופי ונהפך לחלק בלתי נפרד מהתנועה.

חלק מבן האנוש שאתה.


פיתוח היכולת לעמוד בתוך החשכה 

ולהכיר בכל גווני הצל של עצמך

ולא לברוח. לא לצרוח.

עם כל המאווים להתמודד בחוזקה מול הפריקה.


וכשאני בתוך שגרה

בתוך חיי הנורמטיבים

הכל נראה דומם באותה אלפית שניה 

יש אושר ממה שנראה

אך אין תקווה

ואז פתאום יש תקווה

כקרן שמש בין עננים נחבאת ומשתנה

ופתאום משחק בי הספק . 

מתגרה בחוסר 

 

ואני מחכה..

עד שיגיע הרגע של האדמה הפוריה

עד שיגיע תורי ויגיע זמני

עד שתגיע התקופה שתניב לתוכי ותגדל פרי.

איכויות בחיים. ביטוי.  מימוש עצמי.

לעמוד בצד של הבלתי אפשרי.

בסטירה מצלצלת לייצר דממה מכאיבה

המביאה עמה את הידיעה וההפנמה.

 

5 שלך ולרשותך דום

לפני 8 חודשים. ראשון, 28 באפריל 2019, בשעה 17:45

אתה יודע דום מה אני אוהבת בך?

את הגבריות שלך שפוגשת בקטנות שלי,אני אוהבת את הביטחון שלך שבהתנהגות,את הדרך שלך לגעת במגבלותי הרגשיים.

אתה לופט את כל כולי אלייך ומשרה לי מקום של הגנה.

מניח את ידך הגדולה החמה ומלטף את גבי להרגעה.

 

מתוך הרוגע הזה אני מצליחה לנשום לרווחה.

הנך דואג, מעשיר, מגונן, מייצר עבורי מקום מפלט אישי.

כולך מילים המגובים במעשים.

ובבדסמ הגבריות הזו שבך והג'נטלמניות מקבלת משמעות כפולה -

היא ממלאת את מה שלעולם לא היה,

מתקנת את מה שהחיים החסירו מיום הלידה.

 

***

"5 אבל מה קרה? למה את לא שמחה? כל התקופה שלך מלאה בהתחדשות"

אבל נקודת האושר שלי לא יושבת על התחדשות.

ודווקא כשאתה מתעסק בעומק התוכן שבי - אני מצליחה להתעורר ולאהוב את עצמי, ללמוד את סדרי עולם ולהרגיש חלק מנשמות שיש להן משמעות בעולם.

וכשיש בינינו הבנה סמויה למה ששנינו מרגישים אחד כלפי השניה אני מרגישה את מקומי הנשלט מאוד חזק,

אין צורך במילים, רק באנרגיה שמייצרת ידיעה.

ושם אני גם מצליחה לגעת באושר - בו אנחנו יחד באותה חוויה.

אני מתמלאת כשהנשלטת מתעוררת ,

הכרת התודה מפילה אותי לרגלייך ומרכינה את נפשי אלייך.

***

ומה קורה כשהגלים מתחזקים?

אמרת לי ש "מתגלים החזקים"

בעת שהסערה עם הגלים שהתחזקו טלטלה,נאחזתי בציות. בשגרתיות. בזיכרונות של רגעי אושר לא מבוטלים.

המבט שלך באופן מדהים מחזק אותי מבפנים.

יש בך עוצמה שמעצימה

.דאגה שמנחה.

איכפתיות עוטפת.

נתינה.

 

ולאחר תקופה קשה בה הרגשתי המון תסכול

המסקנה נשארה ברורה .

יש בך כל מה שאני רוצה וזקוקה.

אין לי כוונה לנטוש את הסירה בעת שירת הים של גלי הסערה.

 

הסשן שהיה בינינו לאחרונה קרקע אותי לאורך כל התקופה הקשה .

הגוף היה מעלה חוויה בזכרוני כמענה לזעקתי.

דברי הלחש שנלחשו באוזן המשיכו להדהד בתוכי

היה זה אפטר קייר בזמן סשן כאב.

אני על צלב.

הדוקה ומפוסקת לצדדים עם הפנים לקיר.

אתה נעמד מאחורי.

מחבק אותי. מלטף את כאבי ולוחש לאוזני-

-"את יודעת מה זה טוטאליות 5? "

-" זה כשלא בורחים מהכאב גם כשקשה"

עיגנת בסשן משמעות פנימית חזקה

זה חדר דרך הגוף ואז לראש ואט אט חלחל ללב עם זמן התקופה.

***

וכשהאדמה מעט התייבשה הבנתי כמה אני נשענת עלייך  ואיך לאורך כל השנים בניתי את עצמי אל מולך- השייכות,הפתיחות, החשיפה - הצורך בך.

יצא לי גם לחשוב מעט בבהלה על ההרגלים וההתניות שיש לי לאורח היום, שנים של קביעות מול החוקיות.

מה יקרה כשיבוא היום ובבת אחת יוסרו כל ההתניות?

הריקנות תמלא את הלב, וזהו סיכון שאקח על אף הכאב.

אני כפרח שזקוק למים ואדמה לחה.

ומשם גם הבנתי שהריגוש לא מחזיק מים,

בעצם הצורך במים הוא לא לריגוש אלא לרוויה - כבדסמ לנשמה.

נקודת האושר שלי מותנית בך,

כל עוד אני איתך

כל עוד אני 5 שלך ולרשותך.

לפני 10 חודשים. שבת, 23 במרץ 2019, בשעה 11:49


****


לאחרונה אני מרגישה עצבות גדולה,

הנפש כמעט שלא עומדת בקושי,

הבחירה שבגדילה מביאה עמה את הפרידה.

גם הטוב וגם הרע מלווים בתקופה


אני חייבת את זה לעצמי

להרים ראש, לעצור דמעות, לנשום.

להיפרד מההרגלים.

לעקור מתוך עצמי את השורשים המבטחים.

הנוחות הפכה לאי נוחות שבשגרה

החלה מלחמת התשה - נפשי כרעה ונכנעה

כמעט שלא נשארה לי ברירה. רק פיסה קטנה.


והסביבה הייתה מדהימה, אהובה , נעימה, מאוד נוחה.

התקופה הייתה מלמדת בין היתר לעצמאות.

תקופת יצירה,  דחיפה עצמית ליוזמה.

בניית שייכות והרמוניה מתוך שיתוף פעולה.


***

ועד שזה הביא עמו החלטה -

עכשיו הכל תלוי רק בי.

אני נכנסת לאזור שהוא חדש בשבילי,

אבל יותר מכל אני פוחדת מעצמי.


אני צריכה קצת זמן להכיר את החדש שמחכה לי בפתח ,

לוקח לי זמן להיפתח לסביבה ,

להיפתח בפני העולם כמניפה

יש להרכין ראש,

לשתוק , להפנים ולהשקיע


***

המציאות מלטפת במילים מרגיעות מלאות אמונה

היא מכינה אותי לקראת החזון הבא-

"העזיבה נועדה למען התפתחות וגדילה

תלכי עם ביטחון עצמי ואמונה שלמה.

את באמת יכולה."


ואולי אני באמת יכולה

אבל מצידו השני יש כאב נורא,

כואב לאהוב את עצמך מתוך שנאה,

כואב לתת לעצמך חיבוק ללא שיפוט.

כשהסביבה מסתכלת עלייך בעין עקומה עולה מבפנים כל ההצדקה.

וכשאני לא מחמירה עם עצמי - הפחד מהכישלון פוגש אותי במהרה.

ככה או ככה בסוף יצמד הרובה לרקתי - הצל הרי הוא שלי, הוא דומה לי באופן חזותי.

הקולות בראשי תמיד יצעדו יחד איתי וינסו להחליש אותי - זו אני שצריכה ללמוד לצעוד על יד ההרס הפנימי.


רעש חזק בדלת,

"את מכבידה על עולמם"

האשמה עולה ומנקרת, אולי את באמת הנזק שגורם לכולם?

ואולי את הבאת את המציאות לעולמך, אז מה זה אומר על פנימיותך?


המסקנה היחידה - הגיעה העת לגדילה. זה מה שהמציאות רוצה.

היא בכוח דחפה.

חזק חזק הדפה.

חוסר הערך עלה, המשמעות והסמכות פחתה .

הבנתי שבאוויר יש כעס,הקטנה, התנכלות ויצירת אשליה מתוך שליטה.


והכאב הגדול היה במסקנה  -

כשפגשתי את הקול מתוכי  " את יקרת ערך, תברחי!!! "

והאנושי לא ברח , הוא עמד וספג - את השתיקה הארוכה, את תחושת אפסות , פרצופים והורדת סמכות.

האגו שלי נשאר במקום, הוא מכיר בעצמו ויודע למה הוא מסוגל ומה הוא יכול

ובעת שהאנושי ספג גם את ההשפלה

הוא שתק. הרכין ראש וחיכה .


ומתוך ההמתנה הבנתי כי בריחה - מצמצמת היא רווחה.

היא דוחקת לתנועה לא מדוייקת, אימפולסיבית ופזיזה שתעכב או תביא להשלכה.


וכשהקשיים האישיים שלך הופכים לעיני אחרים לתכונות בולטות , זה מונע ממך את החופש להיות.

והפחד הגדול מכל הוא  - מהכישלון,הצעקה, ביקורת, חוסר פירגון, דחייה וחוסר אהדה.

 

והמשאלה היחידה בלב - שלכולם יהיה נחת..

שהעזיבה לא תפגע

שהבחירה שלי תהייה נכונה ותתרום לי לגדילה.

לגלות שתחושת הבטן לא הטעתה - שהבחירה הייתה מדויקת ונבונה.

 

5 שלך ולרשותך דום

לפני 10 חודשים. שישי, 8 במרץ 2019, בשעה 09:10

הגדרת "טוטאליות" עולה ומבקשת מענה.

פעם חשבתי כי טוטאליות נמדדת ב "כמה רחוק אתמסר לכאב.כמה רחוק אלך איתו" , "כמה אני ממושמעת לדום שלי"  " כמה אני סומכת עליו בעודי מצייתת לו"


הפעם אני לומדת כי הטוטאליות נמדדת גם בצדו השני של המקל .

מה קורה כשהמציאות משתלטת ונדמה שהכל קורס .   

מה קורה כשקשה?

מה קורה כשהבדסמ נפרץ ונדחק לצד.

מה קורה אז?


-עם עליית הקושי מתגברת זעקה להאחז בבדסמ יותר חזק .

-מתפתחת תלות.

-מתוך התלות נבנית הציפייה - שהיד החזקה תשלוף אותך מכל מצב.

-וכשזה לא קורה משהו במקביל בלב קורה.הכאב מתגבר.

-הגוף הפיזי הפך לכלי שביר.


אני יישובה בפינה.מבולבלת.ביני לבין עצמי כבויה.

האם להישען על התמיכה שתמיד הייתה ?  

מי היית לפני שייצרת הרגלים?

מי היית לפני שלמדת להישען?


"חושך.סורגים אלימים.

הרי שרדת.

הכלים תמיד היו אצלך.

המצפן לחייך בידך.

תחושות הבטן תמיד מכוונות , הן לעולם לא טועות.

היום את משהו אחר. תרפי מזיכרון עברך."


ואני נעה. כמה שיכולה

הזיכרון רודף בעקבותי

השדים דוחפים אותי  על הרצפה

אני בלא נודע.

עם ראש פחות מורם..

קצת פחות זקופה,

אני מפחדת לעשות שגיאה.


המציאות כל כך מפחידה.

מה בכלל מקובל כאן בחברה?

מי מוכר לי מה?

והלבד ממשיך לכאוב בינו לבין עצמו

בעוד הנשלטת מייבבת בקולי קולות,

היא רק זקוקה לקצת כוחות...


***

וכשאין מקום בנשמה לחגיגה?

כשאין זמן?

כשלכל אחד קשה בעולם הפרטי שלו?

מה קורה אז?

לכל אחד עולה רצון אגואיסטי שלו.


עולה בי רצון נשלט. רצון חזק שיתערבו לי, שינערו אותי.

עולה הגעגוע לרצועה ההדוקה שמחסירה פעימה.

אני ממשיכה לשבת בפינה.

ההמתנה בלתי נסבלת, המציאות מנסה לעכב זמן בכל מצב.

הרגשתי חפץ מאובק - חסר ערך, חסר משמעות, חסר תנועה.


ואני לא שוכחת - יכולת

לא שוכחת - חוויות

הגוף זוכר בעל פה כל הרפתקאה.


בועה - שבידינו ביססנו, יצרנו, הטמענו , בעמקים נגענו.

ללא אשליה ונילית,

ללא הבטחות עתידניות.

המנטרה - רק לחיות.


וכשאני לא מקבלת מה שרוצה באותו רגע

אין אני יכולה לבנות ציפיה, לדרוש את רצונותי בדרישה.

אין - מגיע לי.

אין - אתה חייב לי.

אין - אבל הבטחת.


וגם שם נמדדת הטוטאליות - בסבלנות, בהתעקשות, בלא לשבור כלים.

להאמין באמונה שלמה - כי זוהי רק תקופה


****


כשדום מרים את המתג ומאיר את החשכה,

הוא מסתכל עליי, מנער את האבק ממני ואני מרגישה את כל החום והאנרגיה מכוונים עליי - באותה שניה מתהפכת הקערה.

האנרגיה בתוכי מתכווננת, מתבהרת ומשתנה.

-הראיה נהפכת ליותר טובה

-אני מרגישה הקלה

-חדווה

-יצירה

-הכרת תודה

-רגיעה

-שובבה

-שמחה


כשדום מחבר בין נפשי לגופי  זה -

-מאמת את כל הסיבות להמתנתי

- מאמת את כל האמונות שיש לי באדוני

- בונה בי מחדש את הציפיה אליו

- משקיט בתוכי את הסערה

- מוליד משמעות חדשה

-הנשלטת קמה מחדש  לתחיה.


5 שלך ולרשותך דום

לפני 11 חודשים. שבת, 9 בפברואר 2019, בשעה 20:15

אבנים כבדות מונחות על גופי.
כשהשק מונח על הלב - הבכי פורץ בצוהר. כי הלב לא עומד בכובד.
כשהאבנים מונחות על גבי - הריאות נלחצות ומתקשות למלא אותי
אם לא אטפל בקשיי ,
הזמן יתקוף ויקדים את המאוחר.

אני מאמינה שבכל אחד טמון הקושי
ובכל קושי טמון הכאב.
הכאב בדרכו מתלבש על סיפור ומעצים אותו בלב,
ואז הוא עולה לראש מקשר לזכרונות עבר, מעצים מחשבות, מנגן ברגשות .


ידוע לי שרק מבהירות מחשבתית והתנתקות רגשית ניתן לחדור דרך המכאוב.
להסתכל ללא פגיעות ,
להתבונן במבט נקי על הרצון.


*************


מה קורה כשאת כואבת?
אני כבדה. חסרת תזוזה. גופה ללא נשמה.
הכאב מוריד מכוח קיומי
מוריד ערך - אל מול העצמי.
מתעתע ברצון.


הכאב נע בלב , חודר למרכז ,
יורד לבטן,
מסתובב חזק עם לחץ האגרוף
עד שנולד לו הספק העצמי,
חוסר אמונה חוגגת בי.


הלבד, האינדיבידואל המולד
מקבל כיסא של מלך וקול מכובד
הוא נוכח ,
הוא דרוך
הוא בלבד.


אני שוקעת עוד כמה מטרים לעומק מכאובי
להבין את ה- לבד.לבד.לבד.לבד.
דרך- בדד. בדד. בדד.
בעומקי אין קול ואין עונה.
עד ש...
באה מנשמתי השאלה - למה באת? למה בחרת?

הרי הנשמה סובלת כבר 30 שנה. צפוף לה בגופה.
כאן הוא הגיהנום,
האנושות קשה, החומריות בשליטה.
אין מקום לפשטות ,מתקיימת החצנה וחוסר כנות , לוחמנות בלתי פוסקת.
האדמה או נפערת או רועדת .

 

אינני מצליחה לשמוע בכל הרעש את עצמי חוץ מאת הבכי של עצמי.
"תפסיקי לרחם על עצמך"
אבל איך ?
תסתכל עליי…
מי אני? 

אני מסתכלת על אותן נשמות מאושרות
שבחרו לחיות על האדמה ברווחה, באושר, חסד וחמלה
עם נוף מרהיב לעיני נשמה. עם לב פתוח לסביבה.
עם משפחה חמה,
כלים, ידע , אמצעים והבנה.

בחרו תסריט חיים שונה - של גדולה, הצלחה, השלמה.

***.


והלבד מצד שני הוא המקביל לעצמאי.
אני חייבת ללמוד להיאחז בעצמי.
לשחרר צפיות מסביבתי.
לשחרר מהתלות.
לא להכביד על אף אחד.
לסלול דרכי.
לפרום את הקשרים שבליבי בכוחות עצמי.

 

תבוסה.דחיקה.שליטה - תגעי לי בבקשה בנשמה.
אולי כאב ידבר שפה מוכרת לזרה,
אולי יפטרו הקשיים שבתוכי,
אולי יפול אסימון בחריץ ויוסיף בינה לתבונתי,
ואולי הסבלנות תפצה אותי בתמורה.

רק בעתיד אדע.

 

אני חייבת להרפות
להזהר שלא להרוס אותנו. אותו. אותי.
חייבת לכבות את האור.
לטאטא לכלוך מהשטיח.
לטאטא חוסר סיפוק.
להכיל את הכאב

להפנים את הקושי שלו בכללותו
ורק אז את שלי,
אסור לי ...לשקוע לעומק מכאובי.

צריך לבלוע רוק.
להפסיק להתלונן שקשה.

להזדיין בשקט

ולסתום את הפה.